רצה הגורל, ורצו ההורים, ובסופ"ש האחרון יצאנו לחופשה משפחתית. מפה לשם קבעתי מסאג' (שמעולם לא הייתי לוקח אם אמא ואבא לא היו משלמים). אל חדר הטיפולים נכנסת תימניה קטנה כבת 50. לא חשדתי. אני נשכב על שולחן הטיפולים עם החור המוזר לפרצוף (איך הם ידעו שיש לי אף ענקי?) ומחכה. התימניה מורחת שמן בידיים שלה, שואלת אותי לשלומי, ומתחילה - לשבור לי את הצורה.
בשלושים שנות חיי הצנועות לא הכרתי אדם שיכול להפעיל כל כך הרבה כוח בעזרת 2 ידיים. לאחר 2 דק' של סבל צרוף, ביקשתי שהמסאג' יהיה קצת יותר חלש. "ברור!" אמרה המתאגרפת בשמחה, והמשיכה מיד לנסות ולהרכיב לי את חוליות הגב מחדש ללא הרדמה. כל חיי חלפו לנגד עיניי. ההורים. האחיות. האקסיות. שאני רווק בלי ילדים ושאני הולך לסיים את חיי על שולחן הקצבים הזה, נאנק למוות תחת ידיים שהייתי יכול לשייך בטעות לענק הירוק. בתוך תוכי כמובן ביצבצה מחשבה שאמרה "סהר, תגיד לה שזה כואב", אבל דחילק, כבר אמרתי, ובכל זאת, בכל המשחק המגדרי אני מזדהה כגבר. לא מתאים.
בשלב הזה של הקרב אני רואה במטושטש את רגליה של הרוצחת שלי מנסות למצוא עמידת מוצא בה היא תוכל לגייס מספיק כוח אינרטי כדי לגרום לאחת מחוליות הגב שלי להתהפך. אני כבר על סף איבוד הכרה - אבל הרצון להמשיך ולחיות היה חזק יותר מהאגו הגברי שלי. "אפשר אפילו יותר חלש, חח" מלמלתי. "אבל איך נשחרר את השרירים?!" ענתה לי מפלצת העיסוי "איך נשחרר אותך?". ניסיתי להשיב שאני לא צריך שרירים משוחררים אם אני אינני חי - אך בשלב הזה התימניה הצליחה לעמוד ביעד נוסף בטיפול, ובעזרת אגודל הפלדה שלה לחצה לי על אחד העצבים בגב התחתון שלי, דבר שהביא לשיתוק שפתי התחתונה ולנזילת כמות גדולה של ריר מפי (מזל שבשולחן הטיפולים יש חור). השיתוק לקח ממני את יכולתי לדבר. לא רק זאת - העצב הלחוץ החמיר את מצבי התודעתי - אם קודם חשבתי שאני הולך להתעלף, כעת הבנתי כי אני הולך למות.
התימניה מתחילה להשתמש במרפקים שלה ואני נע ונד בין החיים למוות. אל מולי נגלתה חיית הכוח שלי - לפלפוף ארץ ישראלי מצוי. "סהר," לחש הלפלפוף, "אתה נהנה מהייסורין האלה?" "לא", השבתי בשארית כוחותיי, "לא מהם ולא מכך שהשרירים שלי לא יהיו תפוסים." "עליך להגיד לה שזה כואב לך" - "איני מסוגל להוציא את המילים מפי! האגו הגברי, השפה המאולחשת, הכרתי המעורפלת לא מאפשרים זאת, אני חסר אונים, עזור לי מאסטר!" "אני מבין. אם כך," לחש הלפלפוף, "עליך לשחרר." - לא הבנתי למה כוונתו. חושך גמור כיסה את תודעתי. יכולתי לחוש כיצד הצוררת מתרכזת בעיסוי הירך האחורית שלי - עבודה מעולה שתשאיר אותי משוחרר מאוד וגם חצי נכה לכל החיים. "שחרר," אמרתי לעצמי, - "זה עכשיו או לעולם לא" - כמו בואש שניצב בפני נמיה, כמו חייל שרואה את הלבן בעין של האויב, כמו אשכנזי שנכנס למוסך - כשאתה עם הגב לקיר - כוחות שלא ידעת יכולים לצאת ממך. בכוח החיים האחרון שלי הטיתי את גופי מעט כדי לגרום למייק טסון התימני ללחוץ לי על הקיבה - ותוכניתי עבדה. נאד אדיר נפלט ממני, אולי הנאד החשוב ביותר שהפלצתי מימי - עוצמתי, חזק וריחני יותר מכל הפרחת גז אחרת שחוויתי. התימניה עצרה לרגע. הנאד שוחרר לפרצופה ממרחק של פחות מ20 ס"מ. יכולתי לשמוע את מערכת הנשימה שלה קורסת תחת איכותו של הגז הטבעי שהפקתי. "ה' ירחם!" היא פלטה, בדיוק בזמן בו חזרתי להכרתי ונעמדתי על רגליי השמנוניות. - "ה' ירחם, כן, אך את לא תרחמי, הא יא רוצחת!? - את לא תעשי לי מסאז' חלש יותר למרות שביקשתי פעמיים, נכון? הכל בגלל שהשרירים שלי תפוסים! תתבישי לך!" אספתי את דבריי ובצעד אמיץ ונשי מאוד יצאתי מהחדר. מרויר, משומן, מפורק, מושפל - אבל בעיקר - משוחרר מתמיד.
אני גאה מאוד בשכנים האלופים שלי שגירשו עכשיו מהבניין המשותף שלנו את מרדכי דוד וחבורת הבסיג׳ שלו, שבאו לדפוק על הדלת שלי באלימות ובצעקות. בווידאו כאן אפשר לראות איך מגרשים אותם ואיך חבורת הפשיסטים עוזבים עם הזנב בין הרגלים. לא נתקפל ולא נפחד.
ככה פועל משרד החינוך והעומד בראשו.
קודם מדברים ברשת עם הציבור ורק אחרי זה יואילו לשתף את המורים והמנהלים בהחלטות ובהשלכות.
אבל אחרי זה יגידו שסומכים על המנהלים ומעריכים את המורים..
כותבת אורלי גבישי סוטו על כוחה של מנהיגות מקומית:
אתמול היה ערב קשוח מאוד בגבול הצפוני. מאות רקטות וכטב"מים שוגרו לעברנו, והתחושה המוכרת של אזור מלחמה חזרה לטלטל את הבטן ואת הבית. חזרנו לכאן לפני שנה מתוך בחירה ערכית עמוקה, למרות החששות ולמרות הידיעה שבאזורים אחרים בארץ החיים יותר קלים, נוחים ושקטים יותר. חזרנו כי זה הבית, אבל חזרנו עם צורך נואש לדעת שיש על מי לסמוך.
ברגעים האלו, כשהמסכים בטלוויזיה שידרו עסקים כרגיל ודובר צה"ל הבהיר שאין שינוי בהנחיות, מצאנו את עצמנו בתוך ואקום של חוסר ודאות. הרי אנחנו חיים את השטח אנחנו יודעים שבישוב גדר אין זמן התרעה, שלפעמים יש אזעקה ומייד בום, לפעמים בום ואז אזעקה.
בתוך המתח הזה, כשהאמון במערכות הגדולות נמתח עד לקצה, הגיעה המנהיגות המקומית. ראש המועצה, משה דוידוביץ, שלח סרטון ישיר לתושבים. אנחנו לא מקבלים בדרך כלל סרטונים מראש המועצה, אבל הפעם הוא ביקש מכל תושבי המועצה לשהות בקרבת מרחב מוגן. זו הייתה פעולה מנהיגותית שפרצה את תחומי הסמכות היבשים כדי להגיד לנו את האמת הפשוטה. זה כוחה של מנהיגות ישירה. בלילה שבו הכל מתרסק מסביב, הדבר היחיד שמחזיק אותנו הוא התקשורת הישירה. האמון לא נבנה בהצהרות בומבסטיות מרחוק, הוא נבנה בחיבור הבלתי אמצעי שבין ראש רשות לתושבים שלו.
הלילה ראינו איך תקשורת כזו היא לא רק עניין של הסברה, היא עניין של חיים ומוות. כשיש מישהו בשטח שרואה אותנו, שמבין את המציאות המקומית הייחודית שלנו ומעז לקחת אחריות - שם מתחילה המנהיגות שבונה חוסן. האירוע הזה הוא קריאת השכמה לכל מי שמחזיק בתפקיד מנהיגותי בשלטון המקומי: הקשר הישיר, השקיפות והיכולת להוביל בתוך הערפל הם הכלים החזקים ביותר שיש לנו. תודה לראש המועצה משה דוידוביץ וטלי עוז אלבו דוברת המועצה שפרצו את תחומי הסמכות והפגינו מנהיגות, והזכירו לנו שגם בתוך המלחמה, יש מי ששומר על הקשר ועל האמון בתוך הבית.