@yoavcolo חייבת להוסיף את@inbalshohamv
ענבל שהם
אישה משכמה ומעלה שעושה עבודת שטח אמיתית יום יום שעה שעה.
פיה וליבה שווים.
קמה כדי לעשות שינוי - ופעלה בגזרות הפחות חשופות לתקשורת כמו פעילי המחאה למשל. היא בטוח הולכת להיות ברשימה שלי.
https://t.co/cjgLsuxKUp
נעמה לזימי @naamalazimi לראשי הרשויות בספר…לפנתיאון.
״הם סיימו קדנציה, לא עשו כלום, יאללה״
קחו שלוש דקות, רק שלוש דקות, ואז תפיצו צפונה ודרומה כדי שאולי חלק מהתושבים המופקרים על ידי הממשלה יתעוררו!
@inbalshohamv חוץ מכל מה שכתבת יש סיכוי סביר שלא מעט מהצוותים הרפואיים היו שייכים למגזר הערבי.
הם טובים בשביל להציל אותנו
לשרת אותנו
לטפל בנו
אבל לא מספיק טובים בעיני הממשלה (כמובן) וכך גם חלקים מהציבור להיות שותפים לקואליציה שתפעל להחזיר את ישראל למסלול של שפיות. אבסורד
במאי 1996, בדיוק היום לפני 30 שנה, בנימין נתניהו נבחר לראשונה לראשות הממשלה.
באותה תקופה הוא התראיין אצל דן שילון והצהיר: "ראש ממשלה לא עושה את הדברים בקדנציה ראשונה, אולי יעשה בקדנציה שנייה, אבל יותר מזה אתה לא צריך. תעשה את הדברים ולך".
מאז עברו שלושה עשורים. הילדים שלי, כמו כל בני ה-30 דרומה, גדלו לתוך מציאות שבה הם מעולם לא חוו ראש ממשלה אחר שנבחר, הנהיג, סיים את תפקידו והלך הביתה.
זה פער תפיסתי עמוק. גם אני תוצר של דור פוליטי. אני מ"נוער הנרות". אני לא משלה את עצמי. המציאות שגדלנו אליה לא הייתה מושלמת והיו בה מספיק חולאים ושברים. לחלקם היינו ערים, לחלקם לא. אבל גדלנו לתוך עולם שבו המערכת הפוליטית עוד הכילה אלטרנטיבות חיות. היה ימין והיה שמאל, והיה ויכוח אידיאולוגי אמיתי על העתיד של המדינה הזו.
בשלושים השנים האלו, לא רק המנהיג לא התחלף, גם האפשרות עצמה נמחקה. לאורך זמן, שלטון ממושך לא רק מנצח בקלפי, אלא מעצב מחדש את גבולות המחשבה של החברה. התפיסה השמאלית, הליברלית, הסוציאל-דמוקרטית, לא סומנה כמחלוקת לגיטימית, אלא הוגדרה באופן שיטתי כאיום קיומי. כסוג של בגידה. המילה "שמאל" הפכה לקללה, עד שהאופציה הזו פשוט כמעט והוסרה מהמדף.
נוצרה נורמליזציה עמוקה ומסוכנת. מרבית בני ה-30 ומטה לא דחו את השמאל אחרי שיקול דעת. הם פשוט גדלו לתוך מרחב שבו אין לו קיום.
כשהשלטון נמשך כל כך הרבה זמן, אנשים מפסיקים לראות את המצב הפוליטי והחברתי כתוצר של החלטות אנושיות, ומתחילים לראות אותו כגזירת גורל. כמצב הטבעי היחיד האפשרי.
הקיטוב הממושך מחק את הוויכוח על שלום כלכלה או חינוך, והחליף אותו בשבטיות נוקשה. הדור הזה לא למד להתווכח על פתרונות, הוא למד להתגונן מפני "הצד השני".
כשבראש עומד מנהיג שהמדיניות העקבית שלו זה לגרום למילה שמאל להחשב קללה לא משנה אם הוא עושה את הסכם Wye או מפזז עם בן גביר בגבעות.
במקביל, הציניות הפכה לתו התקן החדש לאינטליגנציה. יושרה נתפסת כנאיביות, ערמומיות נחגגת כגאונות, והמושג "האחריות היא עליי" התאדה.
הסכנה הכי גדולה של שלטון ארוך היא שחיקת הדמיון. חברה שמאבדת את היכולת לדמיין שיכול להיות כאן אחרת. לא בגלל שטוב לנו, אלא בגלל שהמצב הקיים נמשך מספיק זמן כדי להשכיח שאלטרנטיבה רעיונית היא בכלל אפשרות.
המציאות הזו היא לא גזירת גורל. היא תוצר של בחירות פוליטיות מכוונות שנעשו לאורך שלושים שנה. אם אנחנו רוצים עתיד שונה, אנחנו חייבים קודם כל להחזיר לעצמנו את האומץ לדמיין חלופה אמיתית – ולהתחיל לבחור אחרת.
בתמונה: האלבום המכתב. גם יצא במאי 96'.
חמש בבוקר בצפון הבקעה. מעירים משפחה. חיילת נגשת לברז, פותחת אותו ומרוקנת את כל מיכלית המים. מתנחל עומד ליד.
קיץ. אין יותר מים למשפחה ולעדר שלה.
הוחרמו גם טרקטורים וכלי רכב. אלה הכלים שמאפשרים להביא מים ותבואה לעדרים. בתקופה האחרונה אין כאן גישה למרעה, בגלל הטרור הישראלי, לכן העדרים תלויים לחלוטין באספקת מזון יקר מבחוץ.
עשרים וארבע שעות אחרי אני מגיעה לנוכחות מגינה.
ילד מדגים לי בערבית ובתנועות ידיים שתפסו אותו בצוואר ומשכו לו בשיער.
העיניים של המבוגרים כבויות. אין להם כוחות. המשפט "לאן הם רוצים שנלך?" חוזר שוב ושוב.
במשך הבוקר מנסים לארגן מים. נהג של מיכלית מים מהרשות הפלסטינית חושש לבוא. בסוף הוא בא. כולנו במתח אם הוא יספיק למלא מים במיכלים לפני שהילדים שמתצפתים עלינו במרחק של כ־300 מטר יקראו למבוגרים עם הטרקטורונים ויחסמו את הכביש.
כשהוא מתרחק מגלים שהמים מליחים. יש מים לעדר. לא לאנשים.
חמישים מטרים מאיתנו מתקן מקורות שמספק מים ליישובים שליד.
מדובר בשטח אש. עשרות שנים זה שטח אש. אבל המשפחה חיה כאן עוד לפני שהוכרז שטח האש. לפי הרשומות, הקרקע בבעלות פרטית שלה. המדינה והצבא יודעים שנים שהקהילות כאן. אפילו הוגשו בעבר בקשות להסדרה ולחלופות מגורים.
הקהילות כאן אינן מחוברות למים ותלויות כבר שנים במיכליות מים יקרות ומסורבלות. בקשות חוזרות להקל על אספקת המים או לחבר את הקהילות למים נדחו שוב ושוב. מיכלי המים שנותרו מספיקים לימים בודדים בלבד.
האבסורד זועק.
אם זה באמת שטח שאי אפשר לחיות בו, איך מאחזים וחוות באזור כן מקבלים מים, אבטחה, דרכי גישה ומרעה?
חלק משטחי האש עצמם משמשים בפועל למרעה של המאחזים.
חוסר אונים שורר בכל. החיים היו כאן קשים גם לפני. אבל השרירותיות, המכה מהמקום הלא מצופה, ההפתעה, שברו.
אני מנסה להבין את המנגנונים שמאפשרים למישהו לרוקן מים, לחסום גישה למקור חיים וללכת. התשובה היא אחת, הם לא רואים בהם איש או אישה או ילד. רק צל כבד של קהל אנשים. אין הווה יש רק עתיד מדומיין של עוד אלף שנים שלמענו מותר להתיר הכל.
ואף מילה בתקשורת.
בתמונה: מיכלית של הרשות ממלאת מים מליחים במיכל.
נ.ב.
אנחנו לא שמאל קיצוני אנחנו ישראלים מודאגים שלא מוותרים על המדינה. הצטרפו אלינו
כבוד🙌🏻👏❤️
זאת עידית בכר.
והיא המנכ״לית של פיצה האט בישראל.
והיא האישה מאחורי ההחלטה הכי אנושית שיש - להמשיך את משכורתו של ימנו בנימין זלקה ז״ל, שנרצח משמרת בסניף בפתח תקווה בו עבד, רק כי העז לבקש לא לרסס ספריי שלג.
תודה💜
Maor Ohev Ami
ארבעה ימים נמשך האונס הזה. 11 נערים השתתפו בו.
ארבעה ימים. 11 נערים.
זה קרה בחדר שלה, במפעל הרהיטים של הקיבוץ, במושב הסמוך ובחוף הים. בזה אחר זה, לפעמים שניים או שלושה במקביל.
הם בני 17. היא בת 14.
הם 11. היא אחת.
ארבעה בלבד הגיעו למשפט: אופיר בארי, אריק חזון, נדב ביטון וצפריר צביסון. העונשים: 12-15 חודשי מאסר כ"א.
35 שנה אחרי אופיר בארי הוא הבעלים הגאה של חברת נדל"ן מצליחה, אריק חזון הוא הבעלים הגאה של חברת הדברה "הדברות השפלה", נדב ביטון עזב את הארץ (אל תבכו עליו. הוא עושה חיל, כך אומרים) וצפריר צביסון עדיין מתגורר בקיבוץ שמרת. כולם נשואים, כולם הורים לילדים. החיים דבש.
ויעל גרינברג? אחרי חיי עוני עמוסים בקשיים ובבעיות נפשיות נמצאה מתה בגיל 49.
צדק זה שם של כוכב, שום דבר מעבר לזה.
תשתפו לזכרה.
איזה חרא של בן אדם נתניהו? כמה ציני, נכלולי, שקרן, מגעיל ושפל? ובכן, אין די לו בתמיכה של טראמפ, הוא רוצה תמיכה גדולה יותר ועל כן הוציא דיבתו של ביידן, האיש שהציל אותו כמה וכמה פעמים בחודשים שלאחר הטבח, רק כדי שהביריון האמריקאי, בן דמותו, יהיה מבסוט טיעזור לו לנצח את הבחירות ולבטל את משפטו.
אין מילים לתאר את השפל של האיש הזה, כל המילים כולן מתגמדות לעומת המעשים של האיש הנורא הזה, הוא דורך על גופות ליטרלי.