האזעקה העירה אותי, ועכשיו לא יכול לחזור לישון, אז ראנט קצר.
שושנה סטרוק התאבדה, מתישהו היא אמרה שהיא לא אובדנית ושאם היא תמות שכולם ידעו מראש שהוא נרצחה. ועכשיו, אנשים טובים, תחת "צדק למתלוננות" חוגגים על האמירה הזו כדי לייצר קונספירציה ולתת בראש לאורית סטרוק ולחבריה.
הצדקנות הזו, הצביעות והשקר מוציאים אותי מדעתי. אתם יודעים למה היא מתה? היא מתה בגלל שחבורה של אנשים ניצלו אותה לטובת עצמם והעמדה הפוליטית שלהם ועשו את זה עם העמדת פנים בלתי נסבלת כאילו אכפת להם ממנה בכלל.
כל אדם עם שכל, שעקב אחרי מה שהיא פירסמה ועקב אחרי הסיפור יכול להבין שהיא נמצאת במצב פסיכוטי קשה ושהיא זקוקה נואשות לטיפול רפואי. כל אדם עם טיפה שכל יודע שבכל בית חולים פסיכיאטרי מגיעים 10 סיפורים כאלו כל יום, ושהטענה "כולם מנסים לרצוח אותי" נשמעת לא מעט במחלקה סגורה ושהאנשים האלו צריכים עזרה.
על מי אתם עובדים עם ה"אנחנו מאמינים למתלוננות"? אם היה לכם טיפה חמלה כלפיה, וטיפה תשומת לב לזה שמדובר בבנאדם אמיתי למרות שהיא הבת של אורית סטרוק המכשפה, אז אולי אולי הייתם עושים את המעט ומבינים שלעודד את הפסיכוזה שלה מדרדר אותה עוד יותר.
מי שהרג אותה זו חבורה של אוכלי מוות משמאל, אנשים שלא היה אכפת להם לשחק בחיים של בחורה באמת חסרת ישע כדי להתנגח באמא שלה.
ותחסכו ממני את התגובות מהסגנון ש"למעשה, הפרעות זהות דיסוציאטיבית היא בעצמה ראיה לפגיעה מינית בילדות". זה לא הטייק החכם שאתם חושבים שזה, זה פשוט מראה עד כמה אתם אכזריים, שפשוט המצאתם לעצמכם גרסא מחוכמת יותר כדי להסביר למה אתם מנצלים את ההזיות שלה.
הסיפור הוא על בריאות נפשית, ומחלות נפש, וצורך בטיפול, ואנשים שניצלו חסרת ישע לטובת דיבייט פוליטי, ועכשיו היא מתה, ומי שהרג אתה אלו לא ההורים שלה, ולא ג'פרי אפשטיין, זו המחלה והאנשים שבמקום לעזור לה רק החמירו אותה
מקווה שאלוהים יבוא חשבון עם כל אלו שניצלו אותה למטרות פוליטיות ואחרות. לא משנה כמה התריעו שהיא לא בקו הבריאות אבל הם חשבו שאפשר להשתמש בה רק כי ההורים שלה בצד הפוליטי השני. ושלא נדבר על הנזק האדיר שהם עשו על הדרך לנו, נפגעי עבירות המין
דקה של דומיה. דקה של אמת.
בפעם האחרונה שנפגשנו עם גלעד שלנו, היה זה בפאתי עזה, ימים ספורים לפני שיצא למלחמה שממנה לא שב.
זו הייתה שעה אחת.
שעה של חשש. של תפילה. של תקווה.
ובעיקר של אהבה גדולה.
לפני שנפרדנו, לקח אותי גלעד הצידה ולחש:
“אבא, אל תדאג. אנחנו ננצח.התאמנו, אנחנו טובים.
בעזרת ה’ נחזיר את החטופים בשמחה הביתה.”
היום התבשרנו שהסכם נחתם. ובעזרת ה’ ,בעוד ימים אחדים, נזכה לראות את אחינו ואחיותינו חוזרים הביתה.
נחבק אותם. נתמוך במשפחות. נלווה אותם הלאה, צעד אחר צעד.
אבל כשנראה את התמונות, הדמעות, השמחה, הדגלים...
אני מבקש דקה.
דקה של ענווה.
דקה של דומיה.
דקה של אמת.
מכולנו.
מאנשי האנרכיה ושריפת הפחים, מפרשני החדשות וחוסמי הכבישים.
מהוגי הדעות בכיכרות, מהפוליטיקאים, מיהודי ישראל והתפוצות, כולם.
לכבוד גיבורי צה”ל.
האריות של הדור שלנו.
שלחמו בגבורה עילאית. שלא חסכו מדמם, מגופם ומנפשם למען מטרה אחת:
השבת החטופים והשבת גאון ישראל למקומו.
לכבוד מי שחזרו קטועי איברים.
מי שחזרו עם נפש מצולקת.
ולכבוד מי ...שלא חזרו.
להצדיע. להוקיר. להרגיש.
להבין שבמאות בתים בישראל המלחמה לא תיגמר לעולם.
ועלינו להמשיך.
להיות עם אחד.
לתמוך. להכיר. ולהוקיר.
לפעמים, דקה של דומיה, אומרת יותר מאלף נאומים
(בתמונה, החיבוק האחרון שלנו..)
תאהבו , לא תאהבו. זו עובדה.
השר בצלאל סמוטריץ הוא השר המשפיע ביותר בממשלה. לא רק בממשלה הזאת אלא בממשלות בכלל.
יותר משרי החוץ והביטחון גם יחד.
הוא בא לעבוד, יש לו חזון ותוכניות ולוחות זמנים.
הוא גם חכם, גם מתוחכם, גם חרוץ וגם יודע בדיוק היכן מסתתרות בלוטות החרדה של נתניהו וכיצד להתנחל עליהן (ומכאן גם מסוכן למי שלא משתלב בחזונו).
לעיתים נדמה כי תפקידו כשר אוצר הוא ״סיפור כיסוי״ לתפקידו במשרד הביטחון, שם השתלט לחלוטין על המנהל האזרחי בשטחים ועל היחידה להתישבות והוא שועט קדימה עם נאמנים שמינה, תקציבים ושופלים ומשנה את המציאות כדי לסתום כל אפשרות לפשרה טריטוריאלית עתידית ביהודה ושומרון.
המשפיע ביותר בממשלה אמרתי ?, אתקן, בממשלות האחרונות כולן.
שני אולי לישראל גלילי ז״ל אצל גולדה.
תוכיחו לי שאני טועה.
סמוטריץ ודאי יקח את דבריי אלו לתשדירי הבחירות שלו בבחינת ״יהללך זר״ וגו׳ , אבל מחובתי לשקף לכם את האמת כפי שאני רואה ומבין אותה.
והמחנה שמולו בתרדמת.
שבת שלום ובשורות טובות.
ביום של אהבת חינם – ממשיכים את דרכו של גלעד
ביום ראשון הקרוב, ב’ באב – היום שבו היה אמור גלעד ניצן ז”ל לחגוג את יום הולדתו ה-25 – נקיים יום של אהבת חינם לזכרו.
גלעד, לוחם בסיירת גבעתי, נפל בקרב בעזה במלחמת “חרבות ברזל”, בי”ט בחשוון תשפ”ד. נפילתו הותירה בליבנו שבר עמוק – אבל גם צוואה ברורה: להמשיך את דרכו.
גלעד חי חיים של אהבה פשוטה ועמוקה לאדם. הוא האמין בקשר אנושי כן, בלב פתוח, באחריות הדדית. במציאות של קיטוב, זרות וחשדנות – גלעד היה קול אחר. הוא לא רק האמין שאפשר אחרת – הוא חי כך.
ימי בין המצרים, שבהם זכר החורבן מלווה אותנו, מזכירים עד כמה החברה שלנו זקוקה לריפוי. החורבן, אמרו חכמינו, נולד משנאת חינם. והתיקון? יכול להתחיל רק במקום של אהבת חינם.
ביום הזה, נקרא כולנו לצאת מעצמנו. לא כדי “לעשות משהו סמלי”, אלא כדי לבחור באפשרות אחרת: לראות את האדם שמולנו, לגלות רגישות, אכפתיות, הקשבה.
המעשה יכול להיות קטן – מילה טובה, עזרה לשכן, חיוך לאדם זר, עוגיות ללוחם בעמדה – אבל המשמעות עמוקה.
כבר היום, עשרות יוזמות נרקמות: בתנועות הנוער, בארגונים, במקומות העבודה, בקהילות ברחבי הארץ. כל אחת מהן היא חוליה בשרשרת של תיקון.
זה לא קמפיין. זו תנועה שקטה של אור.
תנועה שמבקשת להחזיר לנו את היכולת להאמין באדם.
גלעד איננו איתנו בגופו – אבל דרכו, אמונתו, ואור חייו ממשיכים לפעול דרכנו.
ביום הולדתו, אנחנו בוחרים לא להסתפק בזיכרון – אלא לעשות צעד קטן לעולם שגלעד האמין בו.
הצטרפו אלינו 💜!
באהבה, בתקווה, ובכאב,
משפחתו וחבריו של גלעד
Remember.gilad.nitzan