יום שישי, שתיים בצהריים.
אנחנו יושבים ב'עברי בפארק', עגלת קפה מהממת בבאר שבע.
פתאום אמונה אומרת לי - יש לי הצעה בשבילך, אבל אין סיכוי שתסכים.
רגע, הקדמה.
השבת ארגנו לנו שבת זוגית. הגדולים גם ככה תכננו לנסוע אז שלחנו את הקטנות לאחותי במצפה רמון, במטרה ליהנות משבת של שקט.
ביום שישי הסענו אותם לתחנה המרכזית בבאר שבע וניצלנו את ההזדמנות כדי לשבת לאכול. לקראת סיום הלכתי להביא לי קפה, וכשאני חוזר אמונה אומרת לי - יש לי הצעה בשבילך, אבל אין סיכוי שתסכים.
היא מראה לי סטטוס שהעלתה חברה שלה: מחפשים זוג או משפחה ספונטניים שיבואו לעשות שבת בגד נתן, גבעה חדשה בין גוש עציון לקרית ארבע.
האינסטינקט הראשוני שלי באמת היה לא להסכים. שבת לבד באמצע שומקום? מה אני משוגע? יש שם בכלל חשמל ומים?
חיפשתי משהו להיתלות בו, איזו סיבה שתצדיק את הסירוב שלי. אולי יש לי איזו מחויבות ביישוב?
לא מצאתי.
אז החלטנו להתקשר ולשמוע פרטים. אם יהיה לנו מזל נגלה שמישהו אחר כבר תפס את המצווה.
בחור נחמד ענה לנו. כן, זה עדיין רלוונטי. יש חשמל, יש מים. יש מקרר ופלטה ואפילו מזגן. המשפחה שתוכננה להגיע ביטלה ברגע האחרון בגלל ילד חולה. מה אתם אומרים?
זה כל כך לא אנחנו.
אנחנו לא אנשי גבעות ובטח שלא ספונטניים.
אבל החלטנו לצאת מאזור הנוחות. הסתכלנו אחד על השניה ואמרנו - הולכים על זה.
הגענו הביתה והתחלנו להתארגן.
הבאנו איתנו הכל - אוכל, כלים חד"פ, ספרים, כמה משחקים להעביר את הזמן. בשלב מסוים חשבנו שאולי אנחנו מגזימים, אולי הבאנו יותר מדי דברים, אבל כשהגענו לשם הבנו שלא טעינו.
תבינו, אין שם כלום.
יש קראוון נגרר שבו ישנים, אוכלים וקצת מבשלים. יש עוד מכולה נפרדת במרחק 50 מטר שבה יש שירותים ומקלחת, וזהו.
החשמל עובד על פאנלים סולאריים. 'מתישהו בלילה הוא יכבה', אמר לי הבחור המקומי, 'אבל אל תדאג. הוא יידלק שוב בבוקר'. המים מגיעים מעוקב מים שצמוד לקראוון. הרוחות מטורפות, אפילו יחסית למעלה חבר. מזל שמצאנו באוטו איזה כובע ששמר על הכיפה שלא תעוף.
ביום שישי עוד הספקתי לתקן מהר את העירוב ולענות למ"פ שהתקשר לשמוע מי נמצא שם בשבת, ואז נכנסה שבת.
25 שעות שבהם רק אנחנו עם עצמנו, לבד על ראש גבעה סחופת רוחות.
הייתה שבת מדהימה ומרגשת.
היה המון זמן עם עצמנו, ביחד ולחוד. היה נוף מהמם.
היו כמובן גם אתגרים. היתושה שלא הפסיקה להציק לי כל הלילה, שלושה כלבלבים קטנים שהסתובבו לנו בין הרגליים (ומי שמכיר אותנו יודע כמה אנחנו לא סובלים חיות מחמד), המיחם שנכבה כשנגמר החשמל והשאיר אותי כל השבת בלי מים לקפה.
אבל מעל הכל הייתה תחושה של חלוציות וציונות, והבנה שכל רגע שאנחנו שם הוא רגע של מצוות יישוב ארץ ישראל. זה היה הדבר הכי חלוצי שעשיתי אי פעם, בפער.
כשאתה יושב שם ורואה על ההר ממול את האורות של מרום יהודה, ומדמיין את רצף הישובים שעתיד לקום בין קרית ארבע לגוש עציון, אתה רואה גאולה בעיניים. "שלא נעזבה ביד זולתנו מן האומות או לשממה".
התחושה הזאת התחזקה עוד יותר בשבת אחר הצהריים, כאשר לפתע השקט הופר ובחוץ נשמעו קולות של אנשים. רצתי אל האקדח, אבל אמונה מיד אמרה לי - אלה קולות של יהודים.
יצאנו מהקרוואן וראינו שישה חבר'ה צעירים כמו שאתם מדמיינים: כיפות גדולות, פאות רחבות. לא הבנתי איך הם הגיעו פתאום באמצע השבת, אז הם ענו לי בפשטות - באנו ברגל מ'בית ענות', עוד נקודה יהודית מתחדשת לאורך הציר. זה לא רחוק? "חצי שעה הליכה דרך ההרים". קטן עליהם. ככה נראה דור של גאולה.
אז בפעם הבאה שאומרים לכם שהציונות מתה, תדעו שזה לא נכון.
היא נמצאת במקומות גיאוגרפיים שונים ולובשת מגוון של תלבושות, אבל היא עדיין לגמרי כאן.