אני כל הזמן אומר: בימין יש עיתונות, בשמאל יש תעמולה.
הנה למשל ה"עיתונאי" נדב איל, בעל טור של תעמולה גסה בעיתון של מוזס. שוב ושוב איל ממחזר את הנרטיב השקרי הזה, על ה"התרעה" של רונן בר, נרטיב שמטרתו ליצור את הרושם שהשב"כ ראה את האסון מתקרב והתריע, ונתניהו התעלם.
אבל כל ינוקא יכול לראות שזה שקר, וכל ינוקא מבין את המטרה: לזכות את האשם הראשי בטבח, כדי לשרת את התעמולה נגד נתניהו. הרי כל ינוקא מבין שבר ניסה להלך איימים על ראש הממשלה כדי לעצור את הרפורמה.
כמה שקוף יכול "עיתונאי" להיות? אם רונן בר ראה את זה בא למה הוא לא עשה אף פעולה לקדם את הרעה? למה הוא עצמו לא היה מוכן?
אז בואו. כל מי שיש לו רבע אונה מתפקדת, מבין היטב. רונן בר לא צפה את המלחמה בעזה, לא התכונן למלחמה בעזה, לא הבין שיש מלחמה בעזה עד אחרי שהיא התחילה. ההפך. בשבוע לפני הטבח רונן בר עוד הסביר לנו שחמאס מתמתן.
אז אני מציע לכם לזכור. אל תאמינו לאף מילה של ה"עיתונאים" האלה. זו לא עיתונות. זו תעמולה. והם כל הזמן אומרים עלינו שאנחנו תעמולה מסיבה מאד פשוטה: אנחנו מפריעים להם לשקר.
אז מה אני בעצם אומר? אל תאמינו לאף מילה של עיתוני השקר וערוצי התעמולה.
"אני מוסר לך התרעה למלחמה", אמר ראש השב"כ. 76 ימים לפני פלישת חמאס. התרעה כללית. לא מדויקת. מה שקרוי - התרעה אסטרטגית.
שאלה ראשונה של כל ועדת חקירה: אדוני ראש הממשלה, איזה דיון כינסת? מה ביקשת שייעשה? כיצד התייחסת?
לנתניהו לא תהיה תשובה. הוא לא עשה דבר. 1001 ימים.