Because X has recently begun labeling some of my content, I want to write something here that I hope you will share.
Some of you are new and may not know me. My name is Noa Magid, and since 2013 I have been documenting and reporting on terror attacks in my country, Israel.
On the morning of October 7, having already seen difficult things throughout my years of work, I took it upon myself to collect and preserve the footage and material that began appearing in the very first minutes of the day that changed my life forever.
Some of that material was sent directly to me by people documenting events on the ground, security personnel, and rescue teams who also understood, in real time, the magnitude of what was happening and the importance of preserving the evidence.
Over the years, I have added a great deal more material through ongoing research that continues to this day.
I have been preserving and making this material accessible ever since. A significant amount of the October 7 footage circulating around the world today comes from material I collected, edited, preserved, and republished after much of it began disappearing from social media in the first days after the massacre, at the direction of Hamas and other hostile actors.
I know how difficult this footage is to watch. But what has been published so far is only a fraction of an enormous archive containing thousands of minutes of material, carefully reviewed and selected out of respect for the victims and their families.
As we approach the third anniversary of October 7, I want to direct you to my posts from the first weeks after the massacre, where you will find much more documentation. You can also search for the_slaughter710.
Over the past three years, I have dealt with account restrictions, locks, and many other obstacles. Despite this, @X became a home for my work because, unlike other platforms such as Facebook, which removed much of this material almost immediately, I was usually able to publish even difficult documentation here relatively freely.
At the same time, I have watched pro-jihadist accounts publish terrorist material freely without facing the same level of scrutiny. Unfortunately, X has recently begun labeling some of my content as well.
I want to make one thing clear: all of the material I publish is authentic. It is the result of an unbearable amount of work that has taken a heavy psychological toll on me. But I knew what I was taking on, and I chose to make this my life's mission.
I watch with pride as people around the world continue sharing the material I published that survived here, sometimes reaching millions of people. I hope it continues to travel far beyond my account.
And I promise you: what you have seen is not even 50 percent of the most difficult material that actually exists.
I only hope @XCreators will not begin classifying this documentation as "non-original content." For this purpose, I explicitly give permission for the October 7 massacre material I have published to be downloaded and republished. As far as I am concerned, sharing this documentation is not copying. It is part of preserving it and making sure it continues to be seen.
As with the Holocaust, documentation is essential if we want future generations to remember what happened and understand the evidence that was left behind.
These videos, photographs, testimonies, and records are historical documents of the massacre committed against us by terrorists. They are also factual, undeniable evidence for anyone who dares to question what happened to us or tries to turn the victims into the aggressors.
We preserve them so the truth can never be erased - and history can never be rewritten.
*בדייט עם בחורה דנית
אני: האמת שבישראל אנחנו מאוד דוגלים בשלום עם הצד השני, אני אפילו יודעת קצת ערבית
היא: נו אני חייבת לשמוע
אני: וואקף וואקף ואלא אנא בטוחק
ילד בן 10 יוצא לשחק בגינה עם חברים אחה״צ. מקום מפגש של רבים, בהם הבן שלי.
צעיר ניגש אליהם - רבים מהם בורחים והוא נשאר שם לבד. ונחטף. נמצא בסביבות חצות בבני ברק, אחרי שהנבל שיחד אותו עם פיתה והשד יודע מה.
הצעיר נמצא בחקירה.
התקשורת כמעט לא מדווחת כי הכל מנורמל כאן.
ואוף וזהו💔
הוריי מעולם לא ביקשו דבר מאף אחד
ברגע אחד, הגוף בגד בהם האב לקה באירוע מוחי קשה, ושבוע אחריו האימא קרסה מתסחיף ריאתי חריף. היום שניהם שוכבים בבית, חסרי אונים.
כל הנטל נפל עליי הבן הצעיר. אני עובד בכדי לפרנס ולטפל בשניהם לבדי, אך קורס תחת העומס. המעט שאני מביא פשוט לא מספיק>
לא נתפס בעיניי שדבר כזה יכול לקרות. שוכר יכול להחליט להפסיק לשלם לבעל הדירה מתי שהוא רוצה והדרך להוציא אותו תכלול הוצאות משפטיות של עשרות אלפי שקלים וחודשים ארוכים של סבל. קרה לקרובי משפחה לפני כמה שנים וזה סיוט אמיתי.
עוד יתרון עצום למניות על פני נדל״ן.
אבל ההזדמנות הוחמצה. הפרק המשפטי של פרשת האונס הקבוצתי בים האדום הסתיים אתמול בקול ענות חלושה.
את מה שיכולתי לעשות – עשיתי בשרשור הזה.
כל שנותר לי לקוות הוא שיהיה מי שייקח את חומר הראיות הנדיר שנאסף בתיק הזה, ויעבד אותו ליצירה. לסרט "הנאשמים" משלנו. סרט שהדור הנוכחי לא ישכח.
תראו, זה קטע מאוד ארוך אבל שווה כל מילה.
ולפני שתקראו אותו אגיד, הולכים להיות פה 3 חודשים קשים של סרטוני בחירות, וזה בסדר, זו פוליטיקה וגם אם אני לא אוהב, זה חלק מהמשחק פה כנראה.
אבל בכל פעם שיהיה בא לכם להקיא מסרטון של מועמד זה או אחר, תחזרו לקטע הזה שכתב אורי אפשטיין:
״אבא, הוא אחלה גבר שבעולם״.
כך נטע ענה לי כששאלתי אותו, קצת בחשדנות ובעיקר מתוך סטריאוטיפ, למה הוא צריך לנסוע עד חוות גלעד כדי לקנות חומרי גלם לבירה.
זה היה בסוף אוגוסט 2023.
נטע בדיוק השתחרר מהצבא, חזר לבשל בירה וחיפש ספק חדש.
״אין מישהו כאן באזור או במרכז?״ שאלתי. ״מה לך ולמתנחל מחוות גלעד?״
נטע לא התרגש.
״שמעתי עליו מחברים, נסעתי אליו. קוראים לו נפתלי. הוא מבין בבירה והוא אחלה גבר שבעולם״.
נטע ראה אנשים. לא תוויות.
נפתלי המליץ לו לשנות מעט את המתכון ולהוסיף כמות גדולה יותר של כשות. בטעימות הראשונות הבירה הייתה מרה מאוד. נטע, שכבר היה בשלן בירה ותיק ומנוסה, התחיל לחשוש שמשהו השתבש.
הוא התקשר לנפתלי פעם אחר פעם.
בכל שיחה נפתלי הרגיע אותו: תן לזה זמן. אחרי התסיסה והגיזוז הטעמים יתאזנו.
נטע נרגע קצת, אבל הספק המשיך לקנן בו.
כשהבירה הייתה מוכנה טעמתי ממנה ואמרתי לו:
״נטע, זו הבירה הטובה ביותר שבישלת״.
הוא הביט בי בחשד. היה בטוח שאני רק מנסה להרים לו. אבל בתוך פחות מ־24 שעות כמעט לא נשארו בקבוקים. כל מי שטעם ביקש עוד אחד, ואם אפשר, גם בקבוק לקחת הביתה.
חייכתי ואמרתי לו:
״טוב, תגיד לנפתלי הזה שלך שהצליח לו״.
לא ידעתי שזו תהיה הבירה האחרונה שנטע יבשל.
כמה שבועות אחר כך הגיע השבעה באוקטובר.
נטע, בני הבכור, קפץ על רימון כדי להציל את אירן, אהבת חייו.
נטע נהרג. אירן ניצלה.
זמן קצר לאחר מכן קיבלנו הודעה מנפתלי. הוא סיפר לנו על המפגש שלו עם נטע, על השיחות ביניהם ועל הבירה. ואז הודיע שהחליט לעשות משהו לזכרו.
לא עוד שלט. לא עוד טקס. משהו חי. משהו שמחבר בין אנשים, בדיוק כמו נטע.
נפתלי גייס את קהילת מבשלי הבירה הביתית בישראל. יחד הם לקחו את המתכון האחרון של נטע ובישלו לזכרו בירה שקיבלה את השם ״אהבת אמת״.
אלפי בקבוקים, ואולי הרבה יותר, בושלו בכל רחבי הארץ. על כל אחד מהם הופיע סיפורו של נטע, סיפור גבורתו וסיפור האהבה שהביאה אותו לבחור, ברגע הנורא ביותר, בחייה של אירן.
במשך שבועות הגיעו לביתנו אנשים שלא הכרנו.
דתיים וחילונים.
אנשי ימין ואנשי שמאל.
אנשים מהנגב, מהמרכז, מהגליל ומהשומרון.
כל אחד הביא כמה בקבוקים שבישל בעצמו. כל אחד סיפר כיצד הסיפור של נטע הגיע אליו ונגע בו.
הם היו שונים זה מזה כמעט בכל דבר. אבל חיברו ביניהם אהבת האדם, אהבת הבירה ואהבת הארץ הזאת.
גם באזכרה השנתית של נטע, שאנו מקיימים ביום הולדתו, הם התגייסו שוב. לאחר האזכרה בבית העלמין עברנו למועדון בקיבוץ עינת וקיימנו בירגארדן, בדיוק כפי שנטע אהב וחלם.
חברים, בני משפחה ואנשים שפשוט הגיעו.
בשר טוב.
והבירות שבישלה הקהילה לזכרו.
דיברנו על נטע. כאבנו, צחקנו והרמנו כוס לזכר האהובים והגיבורים שאינם. ולצד הזיכרון, הרמנו כוס גם לחיי החיים.
בשבת האחרונה ראיתי את הדיווחים על השריפה הגדולה בחוות גלעד.
לרגע שאלתי את עצמי: מה יש לי בחוות גלעד?
ואז המשכתי הלאה. אל טרדות החיים ואל האחריות היומיומית שלי.
למחרת איילת התקשרה.
״זה נפתלי״, היא אמרה.
״הבית שלו, העסק וגן הבירה נשרפו״.
בבת אחת הכותרת הפכה לאדם.
תחושת כבדות הציפה אותי. ומבעד לתמונות האש והאפר הרגשתי כאילו נטע מביט בי ואומר:
אבא, עכשיו תורכם.
אנחנו נמצאים בימי בין המצרים. ימים שבהם המסורת היהודית מבקשת מאיתנו לזכור לאן עלולות להוביל שנאת חינם והתפוררותה של האחריות ההדדית.
ובעוד כמה חודשים תיכנס ישראל למערכת בחירות. שוב יהיו מי שינסו לשכנע אותנו שאנחנו מחנות יריבים. שהאדם שחושב אחרת מאיתנו מסוכן לנו. שהמתנחל, הקיבוצניק, הדתי, החילוני, הימני או השמאלני הם קודם כול התווית שהדבקנו להם.
אבל נטע ונפתלי מספרים סיפור ישראלי אחר.
סיפור על צעיר מכפר עזה שנוסע אל בחור בחוות גלעד כדי לקנות כשות וללמוד ממנו על בירה. על חברות שנולדה בתוך זמן קצר בין שני אנשים שהגיעו מעולמות שונים. ועל אדם מחוות גלעד שרתם לאחר השבעה באוקטובר אלפי ישראלים כדי להעניק מעט נחמה למשפחה מכפר עזה.
נפתלי ואני כנראה חושבים אחרת על לא מעט דברים. אנחנו חיים במקומות שונים, באים מרקעים שונים ואולי גם נצביע אחרת.
אבל לפני כל אלה, אנחנו אחים.
זו בעיניי הישראליות שעלינו לבנות כאן מחדש: לא ישראליות שמוחקת את המחלוקות, אלא כזו שיודעת לשאת אותן בלי למחוק את האדם שמולנו. ציונות שאינה רק אדמה, גבולות וסמלים, אלא גם אחריות, ערבות הדדית והבחירה לקום למען אדם אחר כשהוא זקוק לנו.
>>>>
🧵🦬🏹 | הבית
24 שנים חלפו מאז שנחטפה סינתיה אן פארקר בידי לוחמי הקומאנצ'י - עד שמצאו אותה החיילים האמריקאים. היא הייתה מכוסה בשומן ביזון ואחזה בבתה הקטנה.
כשניסו לקחת אותה, סינתיה פרצה בבכי ובמספד - וסירבה בכל תוקף לעזוב את השבט.
בין הבית למולדת >>
🧵👸🏾🪑 | בגובה העיניים
נזינגה מבנדה, אחותו של מלך נדונגו, התייצבה למשא ומתן מול המושל הפורטוגלי. בעוד כל הנוכחים ישבו על כיסאות, עבורה הונחה מחצלת. נזינגה הורתה לאחת ממלוותיה לרדת על ארבע - והתיישבה על גבה. רק עכשיו, המשא ומתן יכול היה להתחיל.
בין המחצלת לכתר >>
Watch closely new video showing the U.N. reaction: as courageous former hostage Ilana Gritzewsky confronts October 7th denier Reem al-Salem—by recounting the horrific abuse she suffered from Hamas—the U.N. rapporteur on violence against women sits there stone-faced. No empathy.