Guy Grimland

[Hagit Mendes 🍓🍓🍓 @HagitMendes]

״אני מסתכלת, מרימה את הראש לשמיים, מורידה את הראש חזרה, מסתכלת שוב הצידה – איזה חמישה טנדרים, בדרך אליי, מלא אופנוענים, יש שם מחבלים שעושים דילוגים בין החולות,
ובין העצים, וכולם עם ווסטים ומדים, ומתחילים להתקדם לכיוון שלנו, ואני לא מצליחה אפילו לספור את זה בעין,
זה מאות! זה מאות!

ומאחורה, בציר הרחוק רחוק, אני רואה שיירות של אזרחים עזתים, שפשוט צועדים לכיווננו, חלקם עם נשקים, חלקם בלי,
ואני אומרת לעצמי, "זהו, פה אני אמות, ממש פה איפה שאני נמצאת כרגע, פה אני אמות".

ואז אמרתי לעצמי, בסדר, אם כבר זה הסוף, אז אני אסיים את זה יפה. אני אמות כמו גדולה, אני אעשה את הכי טוב שאני יכולה. ואני אלחם עד טיפת הדם האחרונה שלי.

אז אני מסתובבת לחיילים שלי, חבורה של שנים עשר לוחמים גיבורים,
שמחכים שאני אגיד להם מה לעשות, אני מסתובבת אליהם עם חצי חיוך,
הם סיפרו לי אחר כך שחייכתי, אני לא זכרתי את זה, ואני אומרת להם "קדימה, בואו נפרק אותם!" והם כולם, "יאללה!!!".

והם באים לסוללה עם מאגים, עם כל מה שהם יכולים להביא, ואנחנו מתמקמים שם על הסוללה, ומתחילים לירות בכל מי שמתקרב לכיוון המוצב, אנחנו יורים כמו מטורפים, ובשלב מסוים, היה איתנו טיל לאו, אז אנחנו יורים אותו לכיוון אחד הטנדרים של החמאס, והטנדר מתפוצץ בפיצוץ אדיר, משהו קיצוני, היו שם כנראה הרבה מאוד חומרי נפץ, והפיצוץ הזה לוקח איתו כמה אופנוענים שהיו שם, ומפה לשם, אני קולטת פתאום שהרבה מהם מתחילים לסגת, להסתובב ולברוח חזרה.
והבנתי פתאום שכן, אנחנו עושים פה משהו משמעותי.

היינו שם חצי שעה בערך, ואז, בתוך כל הבלגן של הסיטואציה, אני שומעת פתאום שרשראות של טנק מאחוריי.
זו אנחת רווחה מטורפת. אמרתי לסמ"פ שלי, "תישאר פה! אני לא יודעת של מי הטנק הזה, אני רצה להביא אותו!"

השעה הייתה כבר אחת עשרה בערך, ואני מתחילה רגע לדלג לאחור, להתקדם לכיוון הטנק, דרך הבטונדות, ופתאום אני קולטת מחבל קופץ עליי, מטווח אפס, כאילו עוד שנייה הוא מחבק אותי.

והמזל שלי
זה שאני עם כדור בקנה, עם אצבע על ההדק, וזה היה ממש מי יורה ראשון, ואני יריתי ראשונה, והמחבל נופל מולי,
ואני נעצרת, קפאתי קצת בסיטואציה, כאילו, מה זה, מה קרה פה עכשיו, ואני שומעת את הסמ"פ שלי מאחורה צועק
"מג"ד, מג"ד! מג"ד את בסדר?", ואני מסתכלת על עצמי, אני בסדר!
ואני מסתובבת אליו אחורה ואני מסמנת לו עם היד, הכול תחת שליטה, והוא מדלג ככה אחריי, והוא בא, ומסתכל עליי ואומר לי, "מה, כאילו, מה היה ביניכם עכשיו, מה קורה פה", ואני אומרת לו, "בדיוק מה שעובר לך עכשיו בראש״.

אבל הטנק!
אני נזכרת, אסור לי שהוא יברח, אנחנו צריכים אותו. רצתי מהר לכיוון שלו, ובגלל שאני מתורגלת עם הטנקיסטיות שלי, אני מתחילה לסמן לו את כל השפת סימנים של הטנקים, ומסמנת לו "מחבלים, שם, מאחוריי, תעשה את זה, פגז לשם!", והוא איתנו, הוא בעניינים!
ואז יש לי פעם ראשונה איזה כוח נוסף שחובר אלי
אנחנו עושים שם איזה איגוף כזה, תופסים עמדה טובה, ופשוט יורים לכיוון שממנו המחבלים מגיעים. אנחנו יורים ויורים, והם מתרחקים משם, נסוגים, ואני מבינה, כולנו מבינים,
שאם אנחנו לא נמשיך פה עכשיו בלחימה הזאת, המחבלים האלה יעברו אותנו, ופשוט יגיעו לכל היישובים מאחורינו.

בשלב מסוים הסמ"פ שלי והקשרית שלו חוטפים אר-פי-ג'י ונופלים לרצפה. אז אנחנו מוציאים אותם משם,
ואני מתקשרת לחברים שלי שהם טייסים, עם מסוקי יסעור וינשוף, ואני מבקשת מהם שיבואו וינחתו במנחת ליד המוצב, כי חילצתי לשם פצועים, ואני חייבת שהם יפנו לנו את הכוחות, וזה באמת קורה! הם מגיעים, הם נוחתים שם, ומפנים לי משם פצועים.

והתאג"ד שלי שם, כל הזמן מטפלות בפצועים, מעמיסות אותם, ומחלצות אותם למנחת. הצלחנו להביא לשם, למנחת, גם את הפצועים מהאכזרית שראינו, וגם את הפצועים של הגדוד שלנו,
ועוד כמה אזרחים שאספנו בדרך, שברחו מקיבוץ סופה, ומפרי גן, ומכל מיני מקומות, והם בעצם כולם מקבלים טיפול מהתאג"ד המטורף שלי,
של המלאכיות האלה, והמסוקים שהקפצתי מפנים אותם לסורוקה. ושם בבית חולים כבר מטפלים בהם כמו שצריך.

היו שם גם הרבה הרוגים באירוע הזה. היו שם הרוגים. ואני זוכרת, היה איזה רגע, בסוף, כשהכול נגמר, כמה דקות לפני שבאו לפנות אותם, היה רגע שהם שכבו ככה, אחד ליד השני, ואני עברתי שם ביניהם, וככה נגעתי בפנים שלהם בעדינות, ליטפתי אותם רגע, ואמרתי להם שאני מצטערת, ועצמתי להם את העיניים.

ואני זוכרת שאמרתי לעצמי באותו רגע, שהאנשים האלה, שעושים עכשיו את הדרך האחרונה שלהם, הם גיבורים מטורפים. הם נלחמו שם כמו אריות, כדי להציל את קיבוץ סופה. הם נלחמו עד טיפת הדם האחרונה שלהם.

זה מה שסא"ל אור בן יהודה עשתה ב-7 באוקטובר.

מתוך הספר יום אחד באוקטובר.

[מאיר פרייליכמן @meirf9]

זה היה אימנו כשסיים אצלנו את כתה ו׳
עצוב

[Guy Grimland @grimland]

@itamar_segal6 @AniVafsiOd הציוץ הזה צריך להדליק משטרה צבאית שתדבר איתך דחוף. פשוט לא יאמן מה שאתה כותב כאן. ממתי צה''ל צריך לקחת ציוד שינה? בתקופה שלי אף פעם. אף פעם, זה לא קרה.

[avishai matia @avishai_matia]

חייל. בן 21.
עבד בפיצריה בפ"ת.
ילדים בני 14 רצחו אותו.
וכולנו שותקים

מוריה נחום זועקת:

הרצח הזה צריך לזעזע מדינה שלמה!
לא עוד ידיעה חולפת,
לא עוד שורה בתחתית המסך!
הרצח הזה הוא אגרוף לרחם הרכה שלי ושל כל האמהות.
אני לא מפסיקה לבכות,
לא מצליחה להירגע מזה.

ילד בן 21, חייל מתוק של אמא ואבא, הלך לעבוד בפיצה האט
כדי לעזור בפרנסת הבית.
הוא לא הלך לקרב, לא למסיבה,
לא לאזור מסוכן.
בסך הכל הלך לעבודה.
ולא חזר!

בערב יום העצמאות, בקניון בשכונה היפה שלי, בשכונה הטובה ביותר בעיר שלי, קבוצת ילדים בני 14 נכנסת למקום, מתפרעת, מרססת ספריי שלג על חלון הראווה.
עובד של הפיצה מעיר להם,
מבקש שיפסיקו, שייצאו.
הם יוצאים.
אבל לא באמת.

הם מחכים לו בחוץ.
מחכים לילד בן 21 שסיים משמרת.
קופצים עליו ודוקרים!

סכין! ביד של ילד בן 14!

פגיעה בעורק הראשי של הרגל.
העובד, חייל בן 21, נופל על המדרכה, מתבוסס בדמו.
יומיים הרופאים נלחמו על חייו
והיום נקבע מותו.

אני זועקת זעקה גדולה.
את זעקת כל האמהות והאבות:

איך קורה שלילד בן 14 יש סכין ביד?
איך קורה שילדים בני 14 הופכים לפושעים?
איך קורה שהם מחכים למישהו?
איך קורה שהערה במקום עבודה נגמרת ברצח?
איך קורה שחייל הולך לעבוד ולא חוזר הביתה?
איך קורה שאמא שולחת בן לעבודה ומקבלת גופה?
איך קורה ששכונה "הכי טובה", "בני טובים", "מבוססת" , מייצרת אלימות כזו?
איך זה קורה כאן, ליד הבית שלי?

איך הילדים הרוצחים האלה
עדיין מסתובבים חופשי?
איך קורה שלא תפסו אותם?
איך קורה ששכונה שלמה בטראומה? שעיר שלמה בטראומה?
איך קורה שילדים מסתגרים בבית ומפחדים להסתובב בשכונה בה הם גרים?
איך קורה שאני רוצה לסגור בבית את הבן שלי בן ה12 ולא לתת לו לנשום את העולם הזה?
איך קורה שאני רוצה להחזיר אותו חזרה לרחם שלי?
איך קורה שאני, כאמא, מרגישה שאין לי שום דרך להגן על הילדים שלי ?
איך קורה ששום מקום כבר לא בטוח?
לא קניון, לא רחוב, לא מקום עבודה.
איך קורה שבילוי תמים בקניון שכונתי, נגמר במוות?
ואיך, איך, איך הרצח הזה לא פותח מהדורות חדשות?
איך הרצח הזה לא נמצא בכל הכותרות?

איך התשקורת מתעסקת בציוצים של דונלד, בטקסים, בחידונים, בדגלנית יפה ולא ברצח המזעזע, המכעיס, המכאיב והכל כך מיותר של ילד בן 21 ?

איך הממשלה לא עוצרת את המדינה וממשיכה כרגיל בזמן שהרחוב מדמם?

איך קרה לנו ככה?
איך קרה הנורא מכל לאמא ואבא?
איך?
איך לא עוצרים הכל וצועקים: די!

די לאלימות!
די להפקרות!
די לילדים שמאבדים שליטה ואף אחד לא עוצר אותם!
די להורים שמאבדים ילדים!

זה לא "עוד מקרה", זה שבר!!!
וזה צריך להיות בכל מקום, בכל מסך, בכל בית.

כי אם אנחנו לא נזדעזע עכשיו, מי יהיה הבא בתור?

[ronitalmog @ronitalmog1]

דרור קרן
שהסרטונים שלו תמיד מצויינים,
אבל זה, משהו-משהו!

[Guy Grimland @grimland]

רק מי שחי את שנות השמונים והתשעים יבין את גודל ההסתרה

[שחר גליק Shahar Glick @glick_sh]

שאף אחד לא ידע. זה סוד. רק לא לספר. ילד בן 14 מלא בבושה, ילד בן 15 מתמודד לבד, ילד בן 16 מתחיל להפנים, ילד בן 17 עומד בהלוויה. שאף אחד לא ידע. זה סוד.

זה התחיל בעשרים ותשעה באוקטובר אלפיים וארבע עשרה, אור ל-ו' בחשוון. על אחד הצדדים של הערב הזה שמעתם כולכם - מחבל ערבי מגיע רכוב על אופנוע למרכז מורשת בגין בירושלים, שולף אקדח ויורה באבא שלי ארבעה כדורים במרכז הגוף.

אבל ממרחק הזמן, הצד השני של הסיפור - משמעותי קצת יותר.

שני מטרים משם, ליד ההגה של רכב מסוג פיג'ו פרטנר בצבע כחול כהה ישבה לה אשה בת ארבעים ושבע, אמא. היא לא ספגה אפילו כדור אחד, אבל הו הו כמה שהיא נרצחה בפיגוע הזה. באינסטינקט של שניה אחת אמא שומעת את היריות ומתכופפת אל מתחת להגה, היא אחוזת חרדה, מבינה שירו הרגע בבעלה ומלאה בחשש שהיא הבאה בתור.

כשהאופנוע סוף סוף נמלט, כעבור כמה שניות שהרגישו כמו נצח - אמא יצאה מהרכב וראתה את גופו של אבא מוטל על הקרקע ללא הכרה. בשלב הזה היא חושבת - כמעט בוודאות - הנורא מכל קרה. כשהיא מנסה להתקרב אליו האנשים בסביבה מושכים אותה כמו בסצנה מסרט - רק שלא תראה את המראות המזעזעים האלו.

דקות ספורות חולפות ואמא מוצאת את עצמה בנסיעה מהירה בניידת טיפול נמרץ, לְיָדה מתבצעים נסיונות הצלה, והיא - תוך כדי תפילות שאבא יחזור לחיים, מנסה לתפעל את האירוע. בין מנת דם למנת דם בחדר הטראומה (14 מנות סך הכל) היא מרימה טלפונים לבני המשפחה כדי לעדכן - היה פיגוע, אבא גוסס בשערי צדק, תגיעו.

כבר בשבוע הראשון, כשאבא עוד מורדם ומונשם, ראינו את התגובות שלה לרעשים של אופנוע או לדפיקות חזקות על הדלת, אבל חלפו בערך שלושה חודשים עד ששמעתי בפעם הראשונה את המונח 'פוסט טראומה'. מהר מאוד היא הבינה שזה המצב. עובדת סוציאלית טרייה, שנים ספורות אחרי התואר וההסבה המקצועית שעשתה, ידעה טוב מאוד לזהות את התסמינים, גם כשהם על עצמה.

ב3 השנים שאחרי ראינו את הדעיכה, שלב אחרי שלב. תחילה לא היתה מסוגלת לחזור הביתה ליישוב שבו גדלנו, אחר כך איבדה את הכוח לבשל ובהמשך הגיעו הדיכאונות ומצבי הרוח המשתנים. חלפה בערך שנה מהאירוע כשהבנתי מה קורה פה בחודשים האחרונים, כשקלטתי שאמא שלי, הבסיס היציב של כל נער בן 15, הפכה להיות פגועת נפש.

מיום ליום המצב המשיך להידרדר, אבל זה לא קרה בתוך וואקום. שורת אירועים טראגים שקרו בשנים האלו ללא ספק הוסיפו שמן למדורה, כשביניהם שלושה שכנים שנהרגו בתוך חצי שנה בלבד. דפנה מאיר במרחק שלושה בתים, רבקה פרץ במרחק ארבעה ומיכי מרק מהבית מעלינו, שנרצח על הכביש שתי דקות לפני שאמא עברה שם עם הרכב וראתה את ההמולה על הכביש. המולה שאני יכול רק לתאר מה עוררה בנפשה הפצועה.

אני זוכר את זה כמו אתמול, את השיחה עם אחת מנשות המקצוע שטיפלו באמא. יש ילדים, היא הסבירה, שבמקום שההורים ידאגו להם - צריכים בעצמם לדאוג להורים. אתם ואמא שלכם במצב כזה כרגע.

שאף אחד לא ידע, זה סוד. רק לא לספר. שיננתי לעצמי שוב ושוב. מה שקורה בתוך קירות הבית נשאר בתוך קירות הבית. אף אחד לא צריך לדעת על ההתקפים, אף אחד לא צריך לשמוע על החרדות, אף אחד לא צריך להבין שמשהו אינו כשורה. ילד בן ארבע עשרה, חמש עשרה ושש עשרה - צריך להשתיק הכל. אוי ואבוי אם מישהו ישמע שאמא בפוסט טראומה.

ביום שישי 23.6.2017, שלושה ימים אחרי שעברתי טסט, הגיע הרגע המכריע. בדיעבד אני יודע לומר - זה לא היה הניסיון הראשון. אבל זה היה הראשון שהצליח.
לכאורה, כולנו הוכינו בתדהמה. בפועל - זה לא באמת היה מפתיע. זה היה רק עניין של זמן עד שהפגיעות הנפשיות יכריעו אותה. באותו יום שישי, אור לראש חודש תמוז אמא החליטה לוותר. אחרי כל כך הרבה בקרים קשים ושורטים שבהם היא בחרה בחיים, ביום שישי ההוא - אמא בחרה למות.

שאף אחד לא ידע. זה סוד. מה קרה? אירוע מוחי. איך קרה? מחלה. שאף אחד לא ידע. זה סוד. רק אל תעזו להוציא את המילה הזו מהפה. שלא יעלה על דעתכם לומר את זה. >>

1/3

[Guy Grimland @grimland]

@glick_sh תודה מקרב לב על השיתוף היה הזה

[Guy Grimland @grimland]

מעולם לא הרגשתי ביום הזיכרון כל כך עצוב. הלב דואב והלחלוחית של הדמעות לא מפסיקה. אם רק נהיה ראויים לכל אלה שהקריבו למעננו, ולאלה שהולכים בינינו פצועים בגוף ובנפש ולמשפחות שלהם.

[Guy Grimland @grimland]

@slowphoton1 לא מאשים. אבל יש משהו שעורר בי רגש חשדן כשמדברים איתי רק על מספרים חיוביים. אבל באמת שאין לי כוונה לפגוע. מתנצל

[Guy Grimland @grimland]

@daardos צר לי לומר לך אבל זה טקסט שכולו טירוף.

[Guy Grimland @grimland]

@MatanGolanPhoto מטורף. לא נתפס

[Mendi @the_mendi]

אי שם בישראל יש זוג שלא גומר את החודש וחייב לצאת לעבודה כדי שלילדים תהיה קורת גג וקצת אוכל. כדי לעשות את זה הם משאירים שלושה ילדים קטנים לבד בבית מול הטלוויזיה כל היום, והשכנה לוקחת אותם למקלט אם צריך. הייתי רוצה שזה מה שיפתח את מהדורת החדשות הבאה

[Guy Grimland @grimland]

זה כל כך כואב שלא בא לי לחיות במקום כזה שלא רואה את האזרחים.

[Guy Grimland @grimland]

אני יושב אמש ומתקשר למשפחות עם ילדים עם צרכים מיוחדים באחת מהערים בדרום, כדי לבדוק מה שלומם בתקופה הזאת של המלחמה. בהתנדבות. לתת קצת מעצמי לחברה הישראלית. ואנשים אומרים, "שמע, אתה לא באמת יכול לעזור לי. כאילו יהיה ממש נחמד אם יגיע לכאן איזה סטודנט וישחק קצת עם הילד על הרצף,

[Guy Grimland @grimland]

בלי להסביר את הסיבה האמיתית - לערוך בחצי השנה האחרונה מבצע לשיפוץ ותיקון של כל המקלטים בערי ישראל?
אנחנו כל כך לא מסתכלים על האזרחים כאן. על המשפחות שחיות כאן. על עצמנו. השקעה אזרחית ורווחה הן פשוט לא דברים שמעניינים כאן את הממשלה.

[Ben Caspit בן כספית @BenCaspit]

את הדברים האלה כתב אתמול בערב האלוף פרופסור יצחק בן ישראל בקבוצת ווטסאפ סגורה:
*נאום ראש הממשלה אתמול בערב*
אפשר להעיר על הנאום מכל מיני כיוונים, אבל אסתפק ב-3 הערות עובדתיות:
(1) ראש הממשלה אמר שלחיזבאללה היו 150 אלף טילים ורקטות.
לא היה ולא נברא. בשיא היו להם כ-30,000 רקטות ועוד 120,000 פצצות מרגמה! מתוך הרקטות היו (לפני התקיפות שלנו) רק כמה אלפים בודדים שהטווח שלהן הוא מעבר לחיפה.
(2) ראש הממשלה אמר שלאיראן היו ״עשרות אלפי טילים בליסטיים״.
לא היה ולא נברא. היו להם בתחילת המלחמה כ-2000.
(3) ראש הממשלה אמר שאיראן הייתה קרובה לפצצה גרעינית.
נכון.
היה לה ערב המלחמה חומר בקיע ל-11 פצצות, *וזה עדיין ברשותה*.
מזכיר המעבר להעשרה ברמה גבוהה נעשה אחרי ביטול הסכם הגרעין איתה, ביטול שנעשה ע״י טראמפ בקדנציה הראשונה בדחיפת ראש ממשלת ישראל.