Na'ama Hallakoun

Observational astrophysicist | Staff scientist at @WeizmannScience | PhD from @TelAvivUni | Tweets are my own

[Na'ama Hallakoun @ha_naama]

@yuvadm @Dean_La עוד קול ל-Tom Bihn. יש לי את ה-Synapse 25 כבר 8 שנים.
בגודל שרצית יש את ה-Synik 22, אבל הוא כנראה לא מתאים ללפטופ 16". הייתי מתפשרת על נפח קצת יותר גדול והולכת על אחד מדגמי ה-Synapse או Synik.
https://t.co/BSM13GQV6z

[Na'ama Hallakoun @ha_naama]

📢New paper alert!

"IK Pegasi and the Double Merger Path to Type Ia Supernovae", co-led with @sahar_shahaf

How do you get a massive white dwarf paired with a Barium-rich companion? It started as a triple system!
A potential major pathway to SNe Ia.

https://t.co/z0LPuURcev

[Na'ama Hallakoun @ha_naama]

@yuvharpaz בשעה טובה!

[Na'ama Hallakoun @ha_naama]

החיסון של נובהווקס הוא לא חיסון mRNA. שני התרכיבים מעודכנים לוריאנט JN.1 (של השנה שעברה). החיסון העדכני של מודרנא לא צפוי להגיע לארץ. למרות זאת גם החיסון הזה צפוי להעניק הגנה מפני הוריאנטים שמסתובבים עכשו.

[Na'ama Hallakoun @ha_naama]

הורים לילדים - שימו לב:

מנובמבר יהיו זמינים בארץ רק חיסוני קורונה של חברת נובהווקס, שמאושרים לשימוש רק מגיל 12 ומעלה.
עד נובמבר אפשר עדין להשיג חיסונים של חברת מודרנא, שמאושרים לשימוש מגיל 6 חודשים ומעלה.
<<

https://t.co/IbRgBTUeSr

[Na'ama Hallakoun @ha_naama]

נושא עצוב.
בתגובות חוגגים מתנגדי חיסוני קורונה, שהנה, "אמרנו לכם".
מעבר לזה שהמגמה בעולם החלה שנים לפני הקורונה (ובארץ אין עדין נתונים), אתם יודעים מה עוד קרה בעולם במקביל לחיסוני הקורונה? קורונה. ובכמויות הרבה יותר גדולות. אז אם יש בכלל קשר, סטטיסטית יותר סביר שזו הקורונה עצמה.

[Dr. Poetic 🩺 Oncology 🇮🇱 @Dr_Doc_]

למה כל כך הרבה צעירים פתאום חולים בסרטן?
צריך לדבר על זה. יותר ויותר צעירים בשנות העשרים, השלושים והארבעים לחייהם מאובחנים בסרטן. למגמה העולמית המדאיגה הזו כבר יש אפילו שם מיוחד, אבל עדיין לא נמצאה הסיבה לכך שלמעלה מעשרה סוגים של המחלה הפכו נפוצים יותר מתחת לגיל 50 - בהם סרטן המעי הגס וסרטן השד.

בישראל הנתונים נאספים באיחור בעייתי, אבל בבתי החולים התופעה כבר מורגשת היטב: "כל אונקולוג יאמר לך שהוא פוגש עוד ועוד מטופלים צעירים, בלי ספק"

"את סטודנטית לרפואה שמאבחנת את עצמה בשטויות. לכי הביתה", כך דחה את חששותיה של דרור נטל-רייט (34), נשואה ואם לשניים, כירורג שאליו פנתה לבדיקה כשהרגישה משהו לא רגיל בשד שלה כשהיניקה את בתה התינוקת.

ארבעה חודשים מאוחר יותר אובחנה נטל-רייט בסרטן אלים בשלב 3, שהתפשט לבלוטות הלימפה בבתי השחי. "כאב לי וחשבתי שזו דלקת שלא עוברת", היא מספרת. "לא חזרתי לרופא הזה כמובן, וכשניסיתי לקבוע תור לרופא משפחה, אמרו לי למרוח על זה אלכוהול ולהפסיק להיניק אם זה מפריע לי. הרגשתי שאין לי על מי לסמוך. הלכתי לרופאה אחרת, שאמרה לי 'האזור לא חם ואין סימני דלקת, אני חייבת לחשוב על סרטן', ושלחה אותי לממוגרפיה ולאולטרסאונד".

את הבדיקה שגילתה את המחלה שלה עשתה נטל-רייט בזמן שיעור ברפואה בזום. כשחבריה ללימודים השתתפו בשיעור מבתיהם, היא שכבה על שולחן הבדיקות. "לא יכולתי לוותר על השיעור, הנוכחות הייתה חובה", היא נזכרת. "באולטרסאונד כבר הבנתי בדיוק מה אני רואה. זרימות דם בתוך הגידול העידו על כך שזה לא אבצס או סתם איזה גוש שפיר.
אמא שלי, שהיא רופאה, הגיעה מיד וניסינו להבין מה השלב הבא, למי פונים. עידכנתי את המנהלים בפקולטה, שעזרו לי להגיע מהר למומחים".
מעבר לפעלתנות ולהתגייסות לטפל בעצמה, מספרת נטל-רייט על תחושת פחד נוראה ששמטה את הקרקע מתחת לרגליה. "הרגשתי שנפערת תחתיי תהום, שאני בתוך מערבולת מטורפת של פחד מזה שאני הולכת למות, וחרדה קיומית שמחייבת אותי לכתוב צוואה.
הרגשה איומה של לבד". אחד משלבי האבל, היא אומרת, הוא מציאת "אשם", ואצלה לא היו כאלה. "כשיש גנטיקה יש משענת, וכשיש עישון וסרטן ריאה אז יש אשם במה שקרה. הגידול שלי מקושר לנשאות גנטית של מוטציה בגן BRCA, אבל אני לא נשאית שלו, אני אוכלת בריא ולא מעשנת, ובתקופה הזו – לפני כשנתיים – עוד עשיתי ספורט.
כל גורמי הסיכון היו הפוכים אצלי, לא מצאתי את מי להאשים. חברה שלי אובחנה שנה אחריי עם סיפור דומה, אחרי שכירורגים ניפנפו אותה, עד שהרביעי שלח אותה להדמיה וגילה לה סרטן מפושט".
נטל-רייט נאלצה להתחיל את הטיפולים הכימותרפיים מיד, על מנת לצמצם את הגידול ולהקטין את הסיכוי לגרורות. "שלחו אותי לפט סי-טי ולאם-אר-איי מוח, כי התחילו תסמינים שלא ידעו אם הם מהפחד או מהמחלה. אחריהם היו ניתוח והקרנות. בינואר 2024 סיימתי את האימונותרפיה.
בסרטן כמו שלי, שהוא לא על רקע הורמונלי, אין משהו אחר שאפשר לקחת למניעה".
מאז מתנהלים חייה בשני צירים: ציר המחלה - מול ציר החיים השגרתי של נשים צעירות בנות גילה, שטרודות בילדים, בית וקריירה. "יש לי שני ילדים, בני שש ושלוש, שבלעדיהם אני לא יודעת איך הייתי עוברת את זה", היא אומרת, "הם המלאכים ששומרים עליי ועוזרים לי. הגדול שלי הרים אותי מהמיטה בימים שאחרי כימו ואמר לי 'אמא, אני מעביר לך כוחות, תבואי להיות איתי'. לבת שלי הייתי צריכה להפסיק את ההנקה ברגע. זה היה מאוד קשה וקורע לב.
עברתי כימו בבית החולים שהיה הכי קל ללמוד ממנו במקביל בזום וסיימתי את הלימודים בזמן.
"הפחד הכי גדול זה הילדים. מאז שהם נולדו אני שולחת להם מייל על כל דבר שקרה להם, מעין יומן שיישאר להם גם אם אני לא אהיה. כמובן שהוא התחיל להיות הרבה יותר רגשי כשאובחנתי".
לא חשבת לעצור רגע את המרוץ, לקחת פסק זמן להתאוששות ולהחלמה? "המון חולי סרטן מנצלים את הזמן, עושים סדנאות. אני לא הבנתי איך לאנשים יש זמן לזה. היה לי מועד ב' אחד כל התקופה, כשהמבחן נפל ביום של הניתוח. כעסתי על הפקולטה, שאילצה אותי להגיע פיזית למבחנים. אין שום הסדרה לסטודנטים חולי סרטן. ועם זאת, הפקולטה גם תמכה בי מאוד, לעומת חברה שלי שחלתה ופחדה לספר לפקולטה אחרת שבה היא לומדת, שלא יעיפו אותה מהלימודים".

כשדרור חיפשה חולות בנות גילה לחלוק איתן את המשא היא גילתה שזה לא פשוט. "צירפו אותי לקבוצה של חולות סרטן מבוגרות, שאמרו לי 'את צריכה לעצור הכל'. רק כשהצטרפתי לחלאסרטן פתאום פגשתי אנשים במצב שלי, שממשיכים לעבוד, שחייבים להמשיך לתפקד בשביל הקטנים שלהם. זה מה שגרם לי להאמין שאני יכולה להמשיך בלימודים ולסיים בזמן. כמו כולם.
"אף אחד לא מדבר על הרגע שבו את מבינה פתאום, רגע - בחיים לא אוכל יותר ללבוש בגד ים? אין יותר תאילנד? איך הגוף שלי שוב ישתנה, כשאני אחרי לידה? בשבוע שבו אובחנתי בדיוק חזרתי לעצמי. השיער שלי היה מדהים, סוף-סוף הוא צמח אחרי הנשירה הגדולה אחרי הלידה. קניתי בגדים חדשים, הייתי בשיא שלי, הרגשתי 'וואו'. פתאום אומרים לך, 'עזבי את כל מה שהכרת. את עכשיו זקנה במיטה'.

"זה משהו שהרציתי עליו בפני סטודנטים לרפואה, כי לא מדברים עליו מספיק. סרטן זו בשורה מרה. אבל גם להפסיק להיניק זו בשורה מרה. לא להגיע יותר ללימודים הייתה בשורה מרה בשבילי. להיות בבידוד חברתי עוד שנה אחרי הקורונה, או לא ללכת ליום ההולדת של הילד שלי בגן – בשורה מרה. מזל שהייתה לי הקבוצה הזו, שבה עזרו ודיברו, פרקו והזדהו. היו שם כאלה שדיברו על דייטים במצב כזה, שזה גם אתגר מדהים בפני עצמו. והעייפות הזו, וואו... את פשוט בת מאה. והביציות, אז אין יותר ילדים? עוד בשורה מרה. כולם שואלים מה עם השלישי. רציתי ילד שלישי, ולא יהיה. גם זו פרידה. בסוף אתה נורא בודד. כולם רוצים לעזור, לבשל לילדים, לאסוף מהגן, להביא לחוג, אבל אף אחד לא מבין את הרגע שבו הילד שלך אומר לך 'אמא, קומי, אני צריך אותך'".

סרטן בצעירים. לכאורה אוקסימורון, מונח עם סתירה פנימית. מה לדור הצעיר, לשגרה של מרץ, טיולים ובריאות, בניית הקריירה והמשפחה, השלב הטוב ביותר בחיים, ולמחלה קשה? אבל בפועל, המחלה תוקפת בשנים האחרונות יותר ויותר צעירים בני 50 ומטה. עד כדי כך תחלואת הצעירים הפכה נפוצה, שהיא קיבלה שם משלה: Early Onset Cancers, סרטן מוקדם, שמאובחן בין הגילים 18 ל-49.

עד לפני כמה עשורים בלבד, למעט מי שנשאו מוטציות גנטיות שמעלות את הסיכון על רקע תורשתי, סרטן המעי הגס לפני גיל 50 היה עניין נדיר. למרבה הצער, זה כבר לא המצב. ב-2009 הגיל הממוצע של החולים בו בארה"ב היה 72, עכשיו הממוצע כבר ירד ל-67, וזה לא רק בסרטן המעי הגס. יותר מעשרה סוגי סרטן שכיחים נראים יותר ויותר בצעירים, בהם סרטן השד, לימפומות, שחלות, בלוטת התריס, המעי הגס, האשכים והמוח. העלייה המשמעותית ביותר בחלק מהגידולים האלה אובחנה בבני 20 עד 29.

העלייה בסרטן בצעירים החלה לתפוס את תשומת הלב העולמית ב-2020, הרבה לפני שקייט מידלטון, אשתו של הנסיך וויליאם, הודיעה שחלתה בגיל 42. נתונים מניו-זילנד, משוודיה ומסקוטלנד הראו עלייה משמעותית במקרי סרטן המעי הגס בקרב צעירים. מחקרים אחרונים שמים את התופעה המדאיגה הזו במרכז. מחקר שפורסם לפני שנה בארה"ב גילה כי שיעורם של 14 סוגי סרטן עלו בלפחות קבוצת גיל אחת מתחת ל-50.

בארצות הברית, מ-1990 עד 2019, אבחון ותמותה שקשורים לסרטן בצעירים בני פחות מ-50 עלו ב-79 אחוז וב-28 אחוז, בהתאמה. סרטן השד הוא הנפוץ שם בקרב צעירים, כשגם סרטנים של מערכת העיכול זינקו בקבוצת הגיל הזו. מחקר שפורסם לאחרונה קובע כי הסיכון של צעירים לחלות בסרטן המעי הגס הכפיל עצמו מאז שנת 1950.

על פי רוב, גם היום, סרטן היא עדיין מחלה של מבוגרים. לפי נתוני החברה האמריקאית לסרטן, 88 אחוז מהחולים שמאובחנים כל שנה בארה"ב הם מעל גיל 50, אבל המצב הזה משתנה במהירות. אחת מ-17 נשים ואחד מ-29 גברים יאובחנו בסרטן לפני גיל 50.

הר מנצור (38), גרוש ואב לשלושה ילדים בני שמונה, שבע וארבע, הוא אחד מאלה שנפלו בצד הרע של הסטטיסטיקה. הסרטן תפס אותו בהפתעה, רגע אחרי הגירושים, כשניסה לחלק את חייו בין הילדים לעבודה כאנליסט עמלות, "עבודה משרדית משמונה עד חמש. הייתי סוג של פדלאה", הוא צוחק. "מעשן, לא מתאמן ולא אוכל בריא, אבל גם לא אוכל יותר מדי בחוץ. ממה שהבנתי מהרופאים, זה לא קרה בגלל אורח החיים שלי".

שנתיים אחרי שאובחן יש לו מסר אחד חשוב, שהפך עבורו לשליחות: "אם יש לכם תסמינים של כאבי בטן מתמשכים או דם בצואה - לכו להיבדק. לא להתבייש בכלום. גם אני כמעט פיספסתי את זה".

מנצור היה רק בן 36 כשגילה את המחלה. "נכנסתי לשירותים בעבודה ושילשלתי דם", הוא מתאר. "בשלב הזה עוד לא דאגתי. לא כאב לי וחשבתי שאולי מדובר בנים שהתפוצץ או בטחורים. זה חזר על עצמו כמה פעמים במהלך היום. אמרתי 'ניתן לזה עד מחר, זה בטח יעבור'".

אבל זה לא עבר. "יצאתי מהעבודה לילדים, וכשחזרנו הביתה זה קרה שוב. מכל הדם ראיתי שחור והרגשתי שאני עומד להתעלף. התקשרתי לאחותי ולגרושתי, אמרתי להן 'תבואו מהר'. הייתה שיחה מאוד קצרה. מישהי מהן התקשרה לאמבולנס, ואז כולם הגיעו יחד. ישר הכניסו את הילדים לחדר ולקחו אותי למיון. אני מניח שהם כבר הבינו במה מדובר, אבל לא סיפרו לי. לא חשבתי בכלל בכיוון. למחרת עשו לי קולונוסקופיה וסי-טי. ואז הגיעה האבחנה. הכירורגית שאלה: 'אתה יודע למה אני פה?' מיד שאלתי, 'זה סרטן?'"

כך, לבד, בלי בני משפחתו או חברים לצידו, קיבל מנצור את הבשורה שחלה בסרטן המעי הגס. "שאלתי אותה, 'מתים מזה'? היא ענתה שבמצב הגידול והמיקום שלו, הכי גרוע זה שאחיה עם שקית לצרכים. קראתי לכל המשפחה אליי, וסיפרתי להם".
איך קיבלת את הבשורה? "זו הייתה הפעם הראשונה והיחידה שבכיתי בתהליך הזה. מהרגע שהתפרקתי הייתי אופטימי. אמרתי מיד 'אני מנצח את זה'. אין פה נקודות שבירה. מפה זה רק למעלה. אני לא נופל. עד היום אני לא יודע אם עיכלתי את החדשות מהר או שזו הייתה דרך התגוננות".

גם במקרה של מנצור המחלה לא קשורה לגנטיקה. מצויד בתמיכה משפחתית הוא החל לעבור הקרנות וכימו. "בראש שלי רציתי רק להמשיך את החיים שלי לצד המחלה ולא לתת לה לנהל אותי. הלכתי להקרנות, ומשם לעבודה ולילדים. לא לקחתי יום מחלה אחד במהלך כל התקופה הזו, אלא אם הייתה לי בדיקה ארוכה, וגם אז עבדתי מהבית. החלטתי שאני ממשיך בחיים, לא מרחם על עצמי. זה מה שעזר לי לעבור את הטיפולים".

במשך שמונה חודשים עבר 30 הקרנות ועשרה טיפולים כימותרפיים. אחריהם הראו הבדיקות שהגידול הצטמצם מאוד, אבל לא נעלם לגמרי. מנצור התבשר שהוא זקוק לניתוח, שיחייב אותו לחיות עם סטומה, שקית חיצונית לצרכים. באוגוסט האחרון חזר לבית החולים. "התעוררתי מניתוח של עשר שעות עם השקית", הוא נזכר. "קיבלתי אותה כאילו הייתה חלק ממני כל החיים. אפילו ביקשתי מחבר צלם שיעשה לי סדרת צילומים איתה, להראות שזה נורמלי. בהתחלה זה קצת הביך אותי, כי לפעמים יוצא ממנה רעש של גזים, אבל כשחזרתי לעבודה אחרי הניתוח סיפרתי לכולם שזה המצב. כולם התרגלו לזה. היום, גם כשאני יורד במעלית עם מישהו שאני לא מכיר ופתאום יוצא קול, אני ממש סבבה עם זה. אני רואה גם את היתרונות: כשאנשים סביבי רצים לשירותים אחרי ארוחת שישי, אני ממשיך לעשן להנאתי".

איך מחפשים זוגיות חדשה עם שקית? "לא אשקר, השקית הופכת את זה לקצת יותר מאתגר. בפרופיל שלי באפליקציות רשום שיש לי שקית, שלא יהיו הפתעות, ואם מישהו לא קרא אני תמיד מוודא שהוא יודע. זה חלק מהסיבה שאני מתראיין כאן; אני רוצה להעלות את המודעות לסרטן הזה בקרב צעירים, וגם לשקית עצמה. שיידעו שאני בן אדם רגיל. היום אני עושה הכל - נמצא עם הילדים, עושה קניות, מתנייד עם אופניים חשמליים. כשהצלחתי לשבת על מושב האופניים כמו שצריך, הבנתי שהחלמתי לגמרי".

שאלת את עצמך "למה זה קרה דווקא לי"? "המחשבה הזו לא עברה בי לרגע, למרות שיש לי סיבות טובות. אני חולה אפילפסיה מגיל 13, ומצבי הכלכלי לא טוב בגלל הגירושים. יכולתי לשאול את זה בלי סוף, אבל החלטתי שאני לא נופל לשם. גם לא חשבתי על מוות לאורך כל התקופה הזו. אם לא הייתי חושב חיובי, המצב היה יותר גרוע. יש על זה מחקרים, וזה גם הטבע שלי. זה לא סוף העולם. אפשר לחיות עם זה. אני משתדל לקחת את הדברים באופן חיובי ולהיות אופטימי".

בישראל מאובחנים מדי יום כעשרה צעירים בני 18–44 בסרטן. בשנת 2018 סרטן היה סיבת המוות השכיחה בקרב צעירות בנות 15 עד 24, והשלישית בקרב צעירים בשכבת הגיל הזו. אולם על שאלת השאלות – האם גם אצלנו יש עלייה מדאיגה כפי שנראית בעולם – אין עדיין תשובה מובהקת, בגלל איחור דרמטי באיסוף ופרסום נתוני התחלואה. הנתונים העדכניים ביותר הקיימים כיום במשרד הבריאות הם לשנת 2021.
דוח מיוחד שסקר את התחלואה בסרטן בבני 20 עד 44 במשך כ-25 שנה, ופורסם ב-2022, לא גילה עלייה עקבית בתחלואה בקרב צעירים. "אם בוחנים את הטרנד הכללי בתחלואה בסרטנים חודרניים בכל התקופה הזו, בגברים הייתה ירידה ממש מינימלית בתחלואה, 0.04 אחוז, ובנשים המגמה הייתה יציבה", אומרת פרופ' ליטל קינן-בוקר, מנהלת המרכז הלאומי לבקרת מחלות במשרד הבריאות. "כלומר, לא רואים קפיצה משמעותית ומדאיגה כמו שרואים בעולם בקבוצת הגיל הזו. זה לא אומר שלא נראה את זה. הרבה פעמים אנחנו עוקבים אחרי הטרנדים העולמיים באיחור של כמה שנים".
אבל אם צוללים לתוך הנתונים, מתגלה תמונה מעט שונה. "בסרטן המעי הגס אנחנו מסתכלים באופן ספציפי על שתי קבוצות גיל שונות: 20 עד 34 ו-35 עד 49", אומרת פרופ' קינן-בוקר. "מפעם לפעם יש עלייה בקבוצת גיל ואוכלוסייה כזו או אחרת. לגבי גברים יהודים לא ראינו שום שינוי, אבל בנשים יהודיות בנות 20 עד 34, כן רואים עלייה לאורך התקופה. אין עלייה קבועה בכל קבוצות הגיל הצעירות, בהשוואה למשל לארה"ב, שבה רואים עלייה עקבית בסרטן המעי הגס, שנראית גם בקנדה, באוסטרליה ואולי אפילו במדינות מסוימות באסיה. נכון להיום, אנחנו נמצאים במקום אחר".
ובכל זאת, אי-אפשר להתעלם מהתחושה שיש מסביב המון סרטן. "זה נכון. במספרים הגולמיים רואים עלייה במספר המקרים משנה לשנה, בגלל שהאוכלוסייה גדלה ומזדקנת. אין ספק. שומעים יותר מקרים בקרב צעירים מכיוון שהיום יותר מדברים על זה. חולים צעירים לא עוברים מתחת לרדאר כי אלה המקרים המשמעותיים".
ואכן, האונקולוגים כבר רואים מדי יום את מה שלא נראה עדיין בנתונים. "חד-משמעית בשנים האחרונות אנחנו רואים יותר ויותר מטופלים צעירים, כל אונקולוג יאמר את זה", אומרת פרופ' בן-אהרון. "המספרים עדיין קטנים ביחס לארצות-הברית, אבל הם לא מבוטלים. במרכזי הסרטן יש יותר חולים צעירים, ובדיונים המקצועיים שלנו עולים יותר מקרים כאלה, כי הם חולים מורכבים. אנחנו רואים צעירים עם מחלות שלא ראינו בעבר: סרטן לבלב וסרטן דרכי מרה. אנחנו חשים במגמה הזו בשטח".
האם ייתכן שאנחנו מפספסים גורם סביבתי חריג שגורם לעלייה הזו, כמו לדוגמה חיסוני הקורונה, או להבדיל - המלחמה בישראל והסטרס שנלווה אליה? "הנתונים מתפרסמים באיחור של שלוש שנים, ואלה שאנחנו מכירים לא נוגעים בהשפעות של 2020 ואילך. כל העלייה, לפחות בסרטן המעי הגס, התחילה באמצע שנות ה-90. אני לא חושבת שיש קשר בין שני הדברים, כי סרטן לא מתפתח ביום אחד.
"לגבי הסטרס, הקשר בין גוף לנפש מאוד ידוע, אבל יש קושי מאוד גדול להוכיח את הקשר, את הסיבה והתוצאה. אני לא מכירה נתונים שמתייחסים לשנה וחצי האחרונות. ימים יגידו".
העלייה במספר החולים הצעירים מחייבת מערכות תמיכה מיוחדות. "אנחנו צריכים להתייחס לתופעה המדאיגה הזו", אומרת בן-אהרון. "גם להבין למה היא מתרחשת, וגם לתת את הדעת על היבטים ייחודיים לאוכלוסייה הזו. היום יש תוכנית צעירים כמעט בכל מרכז סרטן בארץ. החלק הפסיכו-סוציאלי מאוד חזק אצלם, כתוצאה מהעובדה שלחלקם יש ילדים קטנים או שהם לקראת נישואים. ההתמודדות שלהם מאוד מורכבת, ודורשת מעטפת משמעותית וייחודית. היבט נוסף הוא כל מה שקשור לפוריות ולמיניות, שחלקו רלוונטי גם לחולים יותר מבוגרים וצריך להכניס אותו לתוך הפרוטוקול הטיפולי".

שני פורמנוב (33) עובדת כאחות בחדר הצעירים במערך האונקולוגי באיכילוב. בשלוש השנים האחרונות טופלו שם כ-700 צעירים חולי סרטן שנזקקו לטיפולים כימותרפיים, כשני שלישים מהם נשים, כמאה מהם נפטרו. "הרבה פעמים המחלה אצל בני 35 הרבה יותר אגרסיבית, ולפעמים האבחון נעשה מאוחר והם מגיעים בשלבים מתקדמים", מספרת פורמנוב. "יש כאלה שמגיעים בפעם הראשונה בשוק ולא רוצים לקבל טיפול".

גם אחרי ההחלמה המיוחלת, הקשיים של החולים הצעירים לא נעלמים. "ברוב המקרים, החיים לפני ואחרי המחלה הם לא אותו דבר", אומרת פורמנוב. "הרבה מהם מתמודדים עם סוגיות של דימוי גוף, אובדן שיער, גפיים או שד. חלק לא מבוטל נשארים עם נכויות ואיכות חיים ירודה, או סובלים מפגיעה קוגנטיבית כתוצאה מהטיפולים ומדיכאון. אנחנו מעודדים אותם להמשיך באורח החיים שלהם, לעשות פיזיותרפיה, לעבוד ולהיעזר במערכות תמיכה, כי הרבה מהם מתביישים במחלה ולפעמים לא משתפים בעבודה או מסתירים מהילדים".

לא פשוט, לטפל בחולים קשים שקרובים אליך בגיל. "הרבה פעמים אני רואה חולים בני גילי, מטופלת שבנסיבות אחרות הייתה יכולה להיות חברה שלי. אני מאוד מבינה את מה שהיא עוברת בחייה האישיים. החולים הצעירים מתעקשים לחיות את החיים במלואם, גם בימים קשים. היה לי מטופל מוזיקאי שעבד עד היום האחרון שלו, עשה פרויקטים גדולים והגשים את כל החלומות שהיו לו".
אחד המכשולים המשמעותיים המעכבים את אבחון המחלה בצעירים הוא היעדר בדיקות סקר שנתיות, שנועדו לזהות את המחלה בשלב מוקדם ומיועדות בשלב זה רק למבוגרים יותר.

בארה"ב הורידו בשנים האחרונות את גיל הקולונוסקופיה מ-50 ל-45, ואת גיל הממוגרפיה המומלץ ל-40.
בישראל זה טרם קרה. גם בקרב המערכת הרפואית הבורות לעיתים גדולה, וכך מתפספסים מקרים שהיו יכולים להיות מטופלים בשלב מוקדם יותר.
עמותת חלאסרטן, שהוקמה בהשראת טל יעקובסון ז"ל ופועלת למען חולים ומחלימים צעירים, ייסדה שבע מרפאות ייעודיות לצעירים במכונים האונקולוגיים ברחבי הארץ. העמותה מתפעלת מעל 30 אלף חברים וחברות – קהילת החולים הגדולה בישראל. מנכ"לית העמותה, שירה קופרמן, טוענת שאיסוף הנתונים ופיתוח הדאטה בישראל לא מותאמים למהפכת המידע בשנים האחרונות. "העמותה מקבלת מדי שנה עשרות עדויות מצעירות וצעירים שלקו

בסרטן, בעיקר שד או מעי גס, ולדבריהם – הגיל הצעיר היה החסם המרכזי לאבחון מוקדם מול רופאי המשפחה. המדינה נדרשת להבטיח איסוף נתונים מעודכן ורחב, לשם שיפור המחקר, המדיניות והטיפול בצעירים".

עדי בקר (38), אחות אונקולוגית ואם לשלושה ילדים שהצעיר בהם בן שנתיים, רגילה לראות את הסרטן מעיניי המטפלת. במשך שנים רבות היא עבדה במחלקה המטו-אונקולוגית, המתמחה בסרטני דם, ולא מזמן עברה לעבוד בהוספיס בית של קופת חולים מכבי. אבל בנובמבר האחרון המחלה פגשה אותה במקום חדש ומאתגר: מיטת החולה.
"כשכתבתי פוסט שחליתי, המון נשים שאלו אותי למה נבדקתי מלכתחילה ואם יש לי רקע משפחתי", היא מספרת, ומבהירה: "אין לי רקע כזה. אני הראשונה במשפחתי שחולה בסרטן. זה כנראה מזל רע. אני מאמינה שהעובדה שאנחנו חיים בסטרס קיצוני מאז 7 באוקטובר בהחלט משפיעה".

המחלה של בקר התגלתה באוקטובר האחרון בבדיקת שד שגרתית. "המלצות משרד הבריאות הן להיבדק אחת לשנה, וכך עשיתי. יש לי מבנה שד מאוד צפוף, ולכן שולחים אותי כל שנה לאולטרסאונד.
בבדיקה האחרונה גילו גוש מאוד עמוק. למרות שהוא היה גדול, חמישה סנטימטרים, לא הרגישו אותו במישוש".
שוק. "כבר בביופסיה ראיתי את השינוי בפנים של הרופאה שביצעה את הבדיקה והבנתי שזה סרטן. ברגע שהרופאה המהממת שלי בישרה לי את זה באופן רשמי, הזלתי שתי דמעות ומיד נכנסתי למוד של עשייה, כדי לא לפספס אף רגע".

בקר עברה ניתוח וכימותרפיה, ובקרוב מסיימת סדרת הקרנות. במקביל היא מקבלת טיפול ביולוגי. "להיות אחות חולה יש יתרונות, אבל לצערי גם הרבה חסרונות", היא אומרת, "הגעתי למחלה כשכבר ראיתי הכל, בעיקר את המקרים הקשים. חבר טוב שלי הוא אונקולוג באיכילוב. מיד עפתי אליו שיסביר לי את המצב שלי. גם הכרתי מראש את חלאסרטן, כי ראיתי את הפעילות שלהם במחלקה. ידעתי לפנות אליהם, ומיד קיבלתי את המעטפת שהייתי זקוקה לה".

ובכל זאת, ציפו לה כמה הפתעות לא נעימות. "בזמן הטיפולים לא השארתי הרבה מקום לעצב, הייתי מאוד בעשייה. אבל כשנגמר הכימו זה פתאום עלה. הפסקתי לישון בלילות, אני ישנה שלוש שעות בערך. כל התקופה הזו נותנת אותותיה. הגוף מפורק, פיזית ונפשית. כל דבר קטן גורם לי לדמוע. אני בת 38, אבל הגוף שלי מבוגר בהרבה בגלל כל מה שעבר עליו".

האתגרים בהתמודדות עם מחלה קשה כשיש ילדים קטנים בבית, מספרת בקר, מורגשים בכל יום. "הגיל מאוד שיחק תפקיד לאורך המחלה שלי", היא אומרת. "אחד הדברים שעשיתי מיד אחרי האבחון הוא לחפש סיפורים דומים לשלי, להיות מוכנה נפשית, אבל רוב החולות הרבה יותר מבוגרות ממני. מזל שהיה לי את חלאסרטן, כי לצערי יש בה הרבה מאוד צעירות שחלו, גם צעירות ממני. טופלתי באיכילוב בחדר צעירים, שמטופלים בו בני 18-44. זה משנה את השיח. את שומעת סביבך עוד נשים שהיו צריכות להכניס את הילדים לגן ולבית הספר לפני שבאו לטיפול.

"מדברים על אותם דברים ועל אותם קשיים. אני במצב יחסית טוב, נשואה עם ילדים. יש נשים שעוד לא בזוגיות, ופוחדות איך יספרו לבן הזוג העתידי שאין להן שדיים יותר. החברים שלי מתקדמים בחיים ובעבודה, טסים לחו"ל ונהנים מכל הדברים שרציתי לעשות בגילי. אפילו ללכת לים עם הילדים עכשיו אסור לי, בגלל השמש. מאוד נוח להיות בסביבה שמבינה בדיוק על מה את מדברת".

הנקודה שבה תפס אותה הסרטן בחיים מחייבת את בקר להרבה עזרה. "המזל הכי גדול שלי זה האנשים סביבי והמשפחות שלנו, שהיו איתי במאה אחוז. בכל טיפול היו איתי חברות, שדאגו להרים לי את מצב הרוח. האמהות שלי ושל בעלי עשו למעננו את כל עבודות הבית. בעלי מצא את עצמו חד-הורי ולקח חודש חופש מהעבודה כי לא הייתי מסוגלת להרים את בן השנתיים. אני שמחה שהילדים שלי קטנים כשאני עוברת את זה, כי זה מכריח אותי לתפקד. לא הייתה לי אופציה לשכב במיטה. יש ילדים שצריכים אותי בבית".

מה הלאה? "זו שאלה מצוינת. אני אוהבת להיות אחות ורוצה להמשיך באונקולוגיה, אבל כרגע אני בכלל לא במצב לעבוד. מרגיש לי שהילדים שלי צריכים אותי. הקטנצ'יק בן השנתיים פיתח חרדת נטישה ונורא נדבק אליי. הילדים לא ראו אותי הרבה בתקופה הזו, ואם כבר ראו - זה שוכבת במיטה ומתקשה לקום. צריך איפוס לבית. אני מרגישה שכולנו צריכים שיקום".

https://t.co/WZrFpQ0HdG

[Na'ama Hallakoun @ha_naama]

@MosheFriedPhys אני בעד - במקום פוסט במעמד מלגאי, בשכר נמוך וללא זכויות סוציאליות, משרה בשכר גבוה יותר ובתנאים טובים יותר, גם במחיר של צמצום ההצע. אם כח האדם הזה דרוש לאקדמיה, שתתכבד ותשיג תקנים ותקציבים נוספים. מלבד זאת אני סבורה שיש להמנע מהחובה הלא-רשמית של פוסט בחו"ל.

[Na'ama Hallakoun @ha_naama]

Farewell, Gaia, the best space mission ever. 😢

[ESA Gaia @ESAGaia]

The Gaia spacecraft is now successfully passivated. Sharly, the girl from the fairing logo waves Gaia a final goodbye. She also sent her farewell to Gaia: "I waved while you soared up into the sky, now I wave you a proper goodbye." https://t.co/uFZW1z6C1G

[Na'ama Hallakoun @ha_naama]

Nevertheless, we suggest that at least some of these "other" systems might be descendants of triple systems, where the WD in the present-day system is either an unresolved binary consisting of two WDs, or a merger product of such a binary (see also https://t.co/01XSoqxnaN).

[Na'ama Hallakoun @ha_naama]

New paper alert!
https://t.co/OV5nLY5j5T

We identified a significant deficit (of about an order of magnitude!) of massive white dwarfs (WDs) in a volume-complete sample of main-sequence (MS) + WD binary systems, compared to single WDs in the field (i.e. the sky). >>

[Na'ama Hallakoun @ha_naama]

New paper alert!
https://t.co/7HHeSrKIau

In a new paper led by our student, Oren Ironi, we (with Sagi Ben-Ami and @sahar_shahaf) examine the initial-to-final mass relation (IFMR) of white dwarfs (WDs) in binaries with orbital separations of about 1AU. >>

[Na'ama Hallakoun @ha_naama]

Finally, the "other" WDs in our sample appear to have lost less mass than isolated WDs, which doesn't make sense. Since these measurements have large uncertainties, it's likely that future, more precise, measurements will place some of them in the "spender" regime. >>

[David Polishook @DPolishook]

מצפה הכוכבים שלנו בנאות סמדר גדל היום בעוד 4 טלסקופים. עכשיו הסקר שלנו כולל 40 טלסקופים על 10 חצובות. ביחד הם מכסים כמעט 300 מעלות רבועות מהשמים (פי 1200 מהשטח הזוויתי של הירח המלא).