כשהדר דרורי חלתה בסרטן, היא הייתה סטודנטית. היא לא וויתרה על הלימודים אבל המערכת לא התאמצה ללמוד על המצב שלה ונראה שדי וויתרה עליה. הדר כתבה על זה בחלאסרטן וקיבלה עשרות פניות של סטודנטים וסטודנטיות שלא קיבלו התאמות, לפחות לא באופן מסודר. הבנו שיש פה חתיכת אירוע. שצעירים שמאובחנים בזמן הלימודים לא מקבלים מענה מתאים וצריכים לקושש הקלות ואישורים ולהתרוצץ בין מזכירויות, מרצות ומרצים. הדר לקחה את המושכות, ריכזה את הנושא בחלאסרטן, אספה נציגים ועדויות והובילה את הצגת האתגר של סטודנטים חולי סרטן ומחלימים בועדת החינוך התרבות והספורט בכנסת, בראשות ח"כ @yossitaieb
הקריאה שלנו נפלה על אוזניים קשובות ומשם התקדמנו לניסוח והגשת הצעת חוק זכויות לסטודנטים חולי סרטן ומחלימים.
סחטיין הדר, סחטיין לקהילה שלנו וסחטיין לח"כ יוסף טייב על הצעת החוק שהונחה על שולחן הכנסת.
רק התחלנו, נעדכן
חברת הקהילה אפרת נגב:
טריגרים - סרטן, טיפולי פוריות ו-תודה על הגשמת חלום אחד גדול ✨
חמש. חמש שנים מאז הטיפול האחרון.
אז מחוברת לעירוי ותוהה מה הולך לקרות, היום מחוברת לרותם בת ה-10 חודשים ומחבקת חזק חזק את העכשיו שלנו ביחד.
הרבה זמן לא כתבתי, לא מצאתי את המילים.
עכשיו זה פשוט פורץ מתוכי. אולי בגלל הטיימינג, אולי בגלל המחשבה שהמילים האלו יוכלו לתת קצת תקווה למי שצריכ.ה 🧚♀️
תוך כדי המסע האישי שלנו בדרך להפוך להורים אחרי הסרטן, פרצה המלחמה בעזה. מצאנו את עצמנו בסבבי טיפולי IVF שואלים את עצמנו "האם זה הדבר הנכון, להביא חיים חדשים לעולם הזה עכשיו?"
בתוך כל הטרגדיה האישית, המשפחתית והמדינית. הכל היה נראה הזוי מדי. גדול מדי. מפחיד מדי.
החלטנו שלא מוותרים, התקופה הזו חיזקה בנו את הרצון לייצר חיים ושורשים חדשים של תקומה. המשכנו לעוד סבב טיפולים. בסוף הסבב הזה החזרנו את העובר היחיד שהצלחנו לשמר לפני טיפולי הסרטן, שהוא גם היחיד שנותר לנו מכל הטיפולים שאחרי. היינו כבר למודי ניסיון והבנו שדברים לא באים בקלות, אז קיווינו ביחד ועשינו את הכי הכי טוב שלנו.
הסבבים האלו, אני אשתף אתכם, לא פשוטים בכלל. לא כל ביצית מצליחה להיות מופרית, ובין אלו שכן, לא כל העוברים מצליחים להתפתח ולהיות חזקים מספיק להחזרתם. תופעה נפוצה של נשים לאחר טיפולים לסרטן (שלא מדוברת מספיק) היא רזרבה שחלתית נמוכה: זה אומר שכמות הביציות הקיימת בגוף נפגעת משמעותית, והסיכויים להפריה יורדים בהתאם.
לשם ההמחשה, אני מזריקה הורמונים כאילו אין מחר, הבטן שלי מלאה כחולים, מגיעה לשאיבת ביציות, יוצאת להתאוששות. מתעוררת מההרדמה, שומעת את האחות עוברת בין הנשים וזורקת מספרים: 8, 10, 17. רק לי היא לוחשת "הרופא דיבר איתך?" ומראה לי על דף את הספרה 1. מקסימום 4.
בקיצור, חוויה ממש. ועם כל הדמעות (ומי שמכיר אותי יודע שיש פה לא מעט כאלו), הפרופסור שליווה אותי חזר ואמר: "את תהיי אמא, כל מה שצריך זו רק ביצית אחת טובה!"
פאסט פורוורד - שלושה שבועות אחרי שהחלטנו שלא מוותרים (וכחודש אחרי ה-7.10) חוזרת תוצאת בטא חיובית. זה קורה.
אני לא אשקר, היו פה צרחות של ממש. מצד אחד עד השמיים ומצד שני מאופקות ומשותקות מהפחד להתאכזב.
החזקתי בתוכי פלא, נס מבחינתי. חלום שאני מגשימה סוף סוף. זה שהיה בהולד כמה שנים טובות בגלל כל הסרטן.
כשטיפלו לי בסרטן תמיד אמרתי לרופאים שלי "אני צריכה תיקון מהמקום הזה". אין מצב שמפה אני אזכור רק טיפולי כימו. אני רוצה קלוז'ר אחר, שמח!
שלום למחלקת ההריון בסיכון בשיבא, מעולם לא חשבתי שאני אשמח להגיע אלייך. מעקב צמוד, מתיש, עם המון בדיקות, סקירות, דקירות, מעקבי גדילה, היפראמזיס אחד ומלאאאאא הקאות כל יום כל היום (לפחות הייתי מההריוניות האלו שנראות כאילו בלעו זית🫒) ורופא אחד מושלם שליווה אותנו ביסודיות, אנושיות וסובלנות אין קץ.
אני לא אלאה אתכם בלידה שגם הייתה חייבת להיות דרמה 😅
בשבוע 40+5 רותם שלנו הגיעה לעולם 🌈
הרופאים אומרים שחמש שנים בריאות זה המדד לירידת אחוזי ההישנות. מבחינתי רותם היא המדד האמיתי. רותם - בדיוק כמו השם שלך, את פלא שצומח במדבר, בשממה. את חזקה, דעתנית, חכמה, מקדימה את זמנך בהכל ואת, את התקומה האישית שלנו. התקומה הכי טובה למדד הבריאות שלי, למשפחה שהפכת אותנו להיות ולכוח לייצר חיים, עם כל הקושי האישי והמציאות שבה איבדנו כל כך הרבה מהם.
תודה חמש שנים, תודה רותם שלנו🪻, תודה לצוות המופלא שליווה אותנו ביחידת שימור הפוריות, ה-IVF, אונקולוגית השד וההריון בסיכון בבית החולים שיבא.
אני כנראה לנצח אתפעם כל פעם מחדש מהיכולת להיות בני אדם לפני כל טייטל.
אמן ואמן שהמילים האלו יגיעו לאלו שצריכים וצריכות קצת תקווה, ושהעולם הזה סוף סוף יהפוך למקום טוב יותר עבורך רותם ועבור כולנו 🙌
ואוסיף, אמן שכולם אבל כולם יחזרו. עכשיו 🎗️
קצת לפני שכמה מטוסים עשו בלאגן באיראן, כמה מסורטנים באו לעשות בלאגן באולפן 😝
אז באיחור קל - קבלו את נבחרת המובילים של חלאס, במחווה לימים פשוטים יותר 📺
צילם וערך: שגיא טרבלסי
#שבועמודעותלסרטןבצעירים2025
חברת הקהילה אביב טיקוצ'ינסקי:
אז נפגע לי הבית מטיל איראני, כמה אנשים יכולים להגיד את זה בעולם? לא הרבה, ובישראל? לא מעט…
אני יושבת במלון מפונים ברחוב הירקון בתל אביב, ליד הים. כולם אומרים לי "איזה כיף שהרווחת חופשה, את בבית מלון, תעשי מהלימון לימונדה". ואני? כל מה שעובר לי בראש זה "איזה באסה". אני מיודדת עם הסרטן כבר חצי שנה, זה לא מספיק בלאגן גם ככה?
הבית שלי, שנעלם לי בין רגע, הוא הרבה מעבר לבית. הוא המרחב שלי, המקום שלי, הפרטיות שלי, הוודאות שלי בתוך הכאוס. זאת כולה דירה שכורה ברמת גן, אבל היא שלי. ופה? אפילו את הקפה שאני אוהבת אני לא יכולה להכין.
כן, יש אנשים במצב יותר גרוע, אני יודעת. תמיד יש כאלה, בטח בישראל. אבל בפעם הבאה שמישהו יגיד לי לעשות מהלימון לימונדה אני אצרח!
*לא מחפשת תרומות - רק רציתי לפרוק*
חברת הקהילה מיטב ברק:
סרטן VS מלחמה – מה מהם אמור להיות האסקפיזם? 🤔
איפשהו לפני כל הטירלול של המלחמה עם איראן, הייתי בכלל בטיפולי כימו נגד יואינג סרקומה, המניאק שהחליט לחזור לבקר.
סיימתי 6 סבבי טיפולים ואז עברתי בדיקת PET CT כדי לראות שהגוף נשאר נקי, ואכן הוא נקי מסרטן. ראו איזה גוש קטן בכבד שלא ממש ידעו מה הוא, רק שהוא לא סרטני. אחרי כמה בדיקות התברר שמדובר בגוש שומן שכנראה נוצר כתוצאה מהכימו. זו תופעת לוואי מוכרת, אם כי פחות נפוצה, אבל אני הרי כזאת מיוחדת 🤦🏻♀️
ואז שוב מצאתי את עצמי בנקודה שבה אני צריכה לקבל החלטה משמעותית לגבי הבריאות שלי:
האם להמשיך לשני סבבים נוספים כדי להשלים את תוכנית הטיפול המקורית, ולנסות למזער את הסיכויים שהמנוול יחזור –
או להפסיק את הטיפולים, לא להזיק עוד לכבד, ופשוט לקוות שזה הספיק כדי שהמנוול לא יחזור.
מה אני אגיד לכם? לא פשוט להיות במצב הזה. כשאין איזה רופא, איזו דמות סמכותית בטוחה בעצמה שלוקחת אתכם אחריה ומקבלת את כל ההחלטות הנכונות עבורכם. אנחנו מתייעצים עם מי שרק אפשר, אבל בסוף ההחלטה היא שלנו. שלי. וזה די חרא, אבל זה מה יש.
אז אחרי שחשבנו לא מעט ובדקנו כל מה שניתן לבדוק, קיבלנו החלטה להמשיך עם הטיפולים כמתוכנן כי וואלה, מה זה לא בא לי לעבור את כל זה שוב. באמת שמיציתי.
בתמונה: תזכורת לעצמי שאין דבר שאני לא יכולה לנצח 💜