נעים מאוד, ענת, הסוררת. הצילומים המפתים שלי הם לא נרקיסיזם, והם בטח לא "תרפיה באומנות" במובן הרך והמלטף של המילה. הם אקט הישרדותי.
הצילום האינטימי הוא הדבק שמאחה את הקרעים בין מי שהייתי עד שחליתי ומי שאני כיום. הוא מספק הוכחה ויזואלית ניצחת ולא מתפשרת בנוכחות שלה: הגוף הזה אולי פגוע, אולי נעזר במקל, אבל הוא עדיין בית לתשוקה ולעוצמה. זו לא רק תמונה יפה; זו הכרזת עצמאות מול גוף שמנסה להכניע אותך. במרחב הריק שנוצר אצלי עם הצליעה והרעד מהטרשת הנפוצה, נכנסת המצלמה.
העולם הרפואי מלמד אותנו להביט על עצמנו דרך פריזמה של חסר. התיק הרפואי שלי הוא קטלוג של כשלים: "ירידה בתפקוד", "נגעים", "הפרעה חשמלית". תחת תאורת הניאון הקרה בחדרי ה-MRI, הגוף הוא זירת פשע שנחקרת, אובייקט נטול נשמה. אבל כשאני לוקחת את המצלמה, או מעמידה את עצמי מולה בדמותה של ג'סיקה ראביט – אדומה, חושנית ומוגזמת – אני הופכת את הקערה על פיה.
כשהמערכת העצבית קורסת והגוף הופך ל"בוגד" – בטרשת, באפילפסיה או בפגיעה שדרתית – נוצר נתק אכזרי, דיסוציאציה בין הראש החושב לבין הבשר שאינו כואב, אלא גרוע מכך: הוא חסר תחושה או משותק. הספרות המקצועית קוראת לזה Re-embodiment ("התגלמות מחדש"), אבל בשטח זהו קרב על הזהות. כצלמת, אני יודעת שהכוח נמצא אצל מי שמחזיק במבט (The Gaze). הפילוסופיה של הפוטותראפיה מלמדת שהמעבר הזה, מאובייקט (מטופל פסיבי) לסובייקט (יוצר אקטיבי), הוא קריטי. אני מנכסת מחדש (Re-claiming) את הגוף שלי. זהו אקט פוליטי של התנגדות למה שהסוציולוגיה מכנה "א-מיניות של הנכות" (Desexualization of disability). החברה מעדיפה אותנו שקופים; המצלמה שלי דורשת נוכחות מלאה.
המחקרים על פגיעות ראש ופגיעות עמוד שדרה תומכים בכך חד משמעית: היכולת לראות את עצמך מחדש כייצור מיני ושלם היא מנבא קריטי לאיכות חיים, לעיתים יותר מכל מדד פיזיולוגי יבש. הצילום משמש כ"מראה מתקנת" המאפשרת למוח לעקוף את הטראומה ולבנות דימוי גוף חיובי.
אז כן, אני מצטלמת. עם המקל, עם הצלקות, עם החיוך ועם הדרמה. כי מול העדשה אני לא "חולה כרונית" ולא "נכה עם קשיי ניידות". אני יצירת אומנות בתהליך, והמדע עומד מאחוריי בכל קליק של המצלמה.
לשמרנים עם או בלי אג'נדה דתית, הנה ביבליוגרפיה ומקורות נבחרים
* Kedde, H., et al. (2013). Sexual health and spinal cord injury: The role of body image and sexual self-esteem.
מחקר המדגים כיצד דימוי גוף חיובי ומיניות הם מרכיבים קריטיים בשיקום ובאיכות החיים לאחר פגיעות במערכת העצבים.
* Lorenz, L. S. (2010). Brain Injury Survivors: Narratives of Rehabilitation and Healing.
ספרה של החוקרת לורה לורנץ, המנתח את השימוש ב"קול ויזואלי" (Photovoice) ככלי לבנייה מחדש של הזהות העצמית ("העצמי") לאחר פגיעה נוירולוגית.
* Taleporos, G., & McCabe, M. P. (2002). Body image and physical disability: Personal perspectives.
מאמר מפתח הבוחן את הקשר בין הערכה עצמית מינית לבין רווחה נפשית בקרב אנשים עם נכויות פיזיות.
* Tiggemann, M. (2004). Body image across the adult life span: Stability and change.
מחקר העוסק בדינמיקה של דימוי גוף וכיצד התערבויות המחיות את תפיסת הגוף יכולות לשפר מדדים פסיכולוגיים.
* Weiser, J. (1999). Phototherapy Techniques: Exploring the Secrets of Personal Snapshots and Family Albums.
ספר היסוד של ג'ודי וייזר המגדיר את עקרונות הפוטותראפיה והשימוש בצילום ככלי לחקר העצמי.
@RinaAnati חולקת עלייך, וזה כי כל ניסיון להכפיף את החוק ליצירת מתווה כבקשתך לחרדים רק החמיר. מי שלא ישרת לא יקבל אגורה מהמדינה, גרם של הנחה כבר מנתק את החמצן מהרחובנהחרדי. מס הכנסה יכול לפרק את הכלכלה המעלימה. הם יעבדו או ייעזבו את הארץ כי מקווה יעלה כסף? מעולה.
נמאס לי מהפטישיזם של אביזרי עונג. כשאני ניגשת לבחון מוצר, אני לא מחפשת חוויה תיאורטית או אסתטיקה של גלריה, אני מחפשת כיף ללא אתגר לוגיסטי.
צעצועי זכוכית? זה אולי נראה טוב על המדף, אבל מינית זה זבל מעוצב. בהיעדר גמישות ותגובה לחום גוף, זה מרגיש כמו אביזר נוי בדיקה, במיוחד רקטאלית. נוזלי גוף על זכוכית, פחות מעוצב ויותר וואדאפאק. שלא לדבר על זה שאם האביזר מחליק החוצה הוא עשוי להיסדק או להישבר ונגמר התענוג.
מתכת היא עולם אחר, מפתה מבחינת משקל ומרכז כובד, אבל התחלת השימוש בה דורשת התאקלמות תרמית מעיקה. לא רציתי תחושת ספקולום קרה כמו אצל הגינקולוג, כשקניתי אותך ולא, אני ממש לא בקטע. אם היה לי פטיש למדיקל או מזוכיזם נטו, הייתי קונה אחד ושמה בפריזר, לא משלמת מאות שקלים על תענוג שאמור להיות מחרמן ומעורר.
בסוף, אני חוזרת תמיד לצעצועים מסיליקון. זה לא מתוך פשרה, זה מתוך הכרה בעליונות הפרגמטית. הם מגיעים לטמפרטורת גוף בשניות, זה נשטף בקלות, וזה נטען בלי סיבוכים מיותרים. כשאני בוחרת מוצר, אני לא צריכה שהוא ינהל איתי משא ומתן על טמפרטורה או יתבע ממני ניקוי אגרסיבי. אני צריכה כלי שיעבוד ורצוי בעוצמה משתנה ולאורך זמן.
הפרויקט החדש שלי, 'במהדורה מוגבלת' הולך לבחון את הצעצועים היקרים האלו בדיוק כך – לפי מדדים של איכות, עמידות ונגישות, ובלי טיפה אחת של הסברים חינוכיים או לא חינוכיים (תשכחו מהדגמות, תנסו בעצמכם). האמת העירומה (ללא עירום) על מה שבאמת עובד, וממה כדאי להתרחק כי מה לעזאזל סקסי בלסבול מצעצועי עונג. באתי ליהנות.
#במהדורהמוגבלת #האמתהעירומה #נכים #צעצועים
@AdventureGwv פטורה מזה לאור מחלה עצבית ניוונית שכל רופא ששומע את צמד המילים "טרשת נפוצה" עושה אחורה פנה קדימה צעד בכיוון של לברוח. אין לזה תרופה ואמאלהההה משהו שמסכן את תסביך האלוהים שלי. אולי אני צריכה לצאת עם אונקולוג. להם יש פרופורציה על מחלה עם תוחלת חיים נורמטיבית בלי גדיעות איברים 🤣
הסטארקים תמיד צודקים בסוף, החורף מגיע. (מה, מה זאת מקשקשת לפני החמסינים של יוני יולי אוגוסט?) אז לא, הוא לא מגיע מחר. אבל החורף יגיע. מלחמה בבוץ הלבנוני היתה סיוט מפחיד משך 18 שנים ללוחמים בריחן, סוג'וד, דלעת ובבופור. הצפון זוכר, גם בזה הסטארקים צדקו. לא היה לי שכן בכל הזמן שאני גרה בחיפה שלא זוכר בכל בום את המלחמות הקודמות שהגיעו עד חיפה ודרומה. צפונה יותר זוכרים עוד יותר, חלק מהרחובות עוד עם בורות פעורים מפגיעות ישירות או באמצע הכביש. הצפון זוכר, כאן יודעים שהחורף יגיע והרחפנים עמידים לגשם, בניגוד לחיילים שלנו שלא עמידים לרחפני נפץ. הצפון זוכר שהרצועה הארורה בדרום לבנון לא מנעה מילדי קריית שמונה לגדול במקלטים וללמוד לסירוגין 18 שנים. לבנון היתה הצל המפחיד של גיוס לקרבי בדור שלי, ומלחמה או חטיפות חיילים לא היטיבו עם תחושת הבטחון. אני לא יודעת מה הפתרון, אבל להישאר בבופור זה בוודאי לא פתרון טוב מספיק ויעלה במאות חיי חיילים. איך אני יודעת? כי זה כבר קרה. כל פתרון שהוא לא יהיה פשוט, ויצריך עבודה מדינית רציפה מול כמה שותפים. אבל הצפון זוכר שכל אופציה אחרת נגמרת בטילים ושנים של שיקום. #האמתהעירומה @barak_ehud
Dana Gat: היי חברים מפרסמת בשם חברו של מיכאל שנפל אתמול בלבנון
מיכאל היה בן יחיד לאם חד הורית שעלה לארץ לפני שנים בודדות ואם אין להם כמעט משפחה
חבריו מבקשים שיגיעו להלוויה שלו מכיוון שהפלוגה שלו בלבנון ולא יכולה לצאת
בבקשה מי שיכול להגיע ותפיצו 🙏
הלוויתו תיערך מחר, שני, 1.6.26 בשעה 17:00 בבית העלמין גבעת ציון אשקלון.
היי @barak_ehud, לא כבשנו את הבופור והיינו בו כמה שנים טובות? שכחתי, אתה בטח זוכר כל סלע בדרך לשם וכל נקודת תורפה. מה דרמטי בלחזור אליו אחרי כמעט שלוש שנים של כפסע מניצחון? דרמטי במובן של אלון אבוטבול ז"ל לא ישחק בסרט על זה? #האמתהעירומה