1/7 הרבה זמן לא כתבתי כאן, אבל היום יש לי סיבה טובה לשבור הרגלים:
השבוע, אחרי שנה של עבודה, הספר “קריאה ראשונה - 61 סיפורים קטנים וגדולים על הכנסת”, שכתבתי עם חברי היקר והמוכשר ד”ר טל אלוביץ’, ראה אור בהוצאת מטר - וזה האמת מרגש.
״הדרך היא לא כפייה חיצונית. הדרך היחידה היא אם ממשלת ישראל העתידית תבין שזה באינטרס שלה״: ראש המכון, אלוף (מיל') תמיר הימן, בפרק מיוחד של ״משדרים ביטחון״ לכ��וד ראש השנה - על הסכנה שבהמשך ניהול הסכסוך בעזה, ההתעצמות של חמאס, והלקח שישראל חייבת להפיק מ-7 באוקטובר >>>
1/7 הרבה זמן לא כתבתי כאן, אבל היום יש לי סיבה טובה לשבור הרגלים:
השבוע, אחרי שנה של עבודה, הספר “קריאה ראשונה - 61 סיפורים קטנים וגדולים על הכנסת”, שכתבתי עם חברי היקר והמוכשר ד”ר טל אלוביץ’, ראה אור בהוצאת מטר - וזה האמת מרגש.
6/7 זה הייתה דרך ארוכה, מאתגרת, מלמדת ומהנה. ועכשיו, אנחנו מקווים שקוראים רבים יהנו לקרוא בספר, לפחות כמו שאנחנו נהננו לכתוב.
הקמנו גם אתר לספר, שבו תוכלו לקרוא פרק לדוגמה וגם את ההמלצות החמות שזכינו לקבל מיושבי ראש הכנסת לשעבר שמעטרות את גב הספר: דליה איציק, אברום בורג ומיקי לוי
היום לפני 27 שנה הלך לעולמו מלך ירדן, חוסיין בן טלאל. לאחרונה מסר לי חבר מוסף של ידיעות אחרונות מאותם ימים, שמזכיר עד כמה האבל בישראל היה אז כבד: סמדר פרי סיקרה את ההלוויה וחתמה את כתבתה במילים "שלום לך, מלך אהוב, מלך השלום". אזרחים ישראלים כתבו מכתבי הספד למערכת העיתון>>>
החטופים שאתם לא מכירים - מה הסיבה שיש חטופים שכולם מכירים וכאלה שכמעט לא? אחרי התייעצויות עם המשפחות ובשיא הרגישות ביקשנו מיפעת מחקרי מדיה שיבדקו מי החטופים שכמעט לא מוזכרים בתקשורת. אל הסיפורים שלהם צללה רוני אבירם.
הסיבות מגוונות: החל ממשפחות שחושבות שתפילות עדיפות על ראיונות. משפחות שחושבות שככל שידברו פחות על יקיר��, כך יגבר הסיכוי להחזיר אותו. או כמו במקרה מכמיר הלב הזה של משפחתו של בר קופרשטיין, משפח�� שרוצה לזעוק את הזעקה, רוצה שכולם יכירו וידעו - אבל פשוט אין את מי לשלוח לאולפנים לדבר עליו. משפחה רחוקה לא רוצים לראיין והאבא הסיעודי לא יכול לצאת מהבית. החל מהערב החלטנו לתת לכל משפחה שפחות זכתה לזה עד היום, לספר את סיפורם. נראה לנו שהכי מגיע להם בעולם @roniaviram
מסיים יום של פגישות ברחבי תל אביב. סחוט גמור.
נסיעות שלפני שנתיים בעומס היו 20-25 דקות הפכו ל35-דקות. רמת חיל דרום תל אביב שפעם בעומס היה 45 דקות היום זה כבר שעה ורבע.
זה כבר לא "פקקים". תשתיות התחבורה במדינת ישראל קורסות. הפקק ליד הבית שלי, בחיבור של איילון דרום בצומת חולון כבר מתחילים בשש בבוקר. יש כבישים במדינה שאין כבר היתכנות לנסוע בהם. כביש 1, איילון, 4 2 עד נתניה. כמה כסף הולך לפח בעיכובים באספקת סחורה באתרי בנייה ביכולת למצוא עבודה כי פשוט אין דרך להגיע ממקום למקום.
כבר אין של שעות. זה או מזעזע או ממש מזעזע. אין איכות חיים. כדורגל באמצע שבוע, חתונה, הדלקת נרות לחג אצל משפחה בעיר אחרת זה פרויקט שדורש פינוי חצי יום. במקום תחביבים ופנאי מעבירים את הזמן בכבישים. כולם עצבניים. מקללים. צורחים. לא נעים לנסוע. הנפש מתערערת.
המדינה הרימה ידיים מהאירוע. ביטלו את מס הגודש. אין שום ניסיון כבר לפתרון טכנולוגי והאמת שזה גם לא בטוח שכבר יעזור. ישראל בפיצוץ אוכלוסין שגדל משנה לשנה ועוד ועוד מכוניות והממשלה פשוט לא איכפת לה.
ואל תגידו תחבצ. אני נוסע הרבה באוטובוסים וברקל. האוטובוסים לא זזים, תקועים באותם פקקים כמו כולם. נתיבי הנתצ עומדים באוטובוסים על אוטובוסים שתקועים באותם צווארי בקבוק שאף אחד כבר לא מנסה לתקן. הרכבת הבינעירונית תקרוס בקרוב. גם לה יש סף קיבולת. ��ראו כמה בניינים ממשיכים לבנות סביב תחנת השלום. גם ברכבת לא יהיה איך להגיע. הרכבת הקלה עוד יש בה מקום. זה פתרון חלקי לאזור מסויים. הסגול שבונים זה בכיה לדורות. זה לא רכבת. זה טראם שיזוז לאט לאט לאט.
המטרו, הפתרון הגדול יגיע אולי ב2040 ואתם יודעים איך הכל פה נראה ומנוהל. אף אחד בממשלה לא איכפת. מתי בפעם האחרונה מישהו שם יתעניין איפה זה עומד. קרונות לא מצביעות בפריימריז. יהיה, לא יהיה, הם עם הצקאלקה הנהג והשוליים.
ובסוף - זה לא בשבת. אף אחד לא ימכור אוטו ויעבור רק לתחבצ כי הוא גוזר על עצמו גזר דין שעמום וחנק בשבת. אין פארק אין קפה אין ים אין כלום. אבל מה איכפת להם.
ואנחנו נמשיך להידפק, איכות חיינו תלך ותרד, נצטמצם רק לשכונה לבלוק בלי לצאת מהבית, וכל שנה זה יהיה גרוע יותר, מעיק יותר, מתיש יותר.
מה שקורה בסוריה – התעוררותה של מלחמת האזרחים או אפיזודה חולפת?
הצבא הסורי החל לסגת מאזורים שנכבשו בחלב, שדה התעופה והדרכים אל העיר נסגרו על ידי הרשויות – נשמע כמו כותרת שנלקחה מ-2014 אבל זו הכותרת שמופיעה בחדשות של בוקר שמשי בנובמבר 2024. אז כיצד הגענו עד הלום? ולאן הולכים?