ושם עליתי חמש מדרגות
חמישה נעצים בכל אחת ושישה מוהלים מעליי בסופן.
אחד כעוס, מזיע, שיניו חורקות משתייה מרובה של קולה אדומה.
חמשת האחרים כחושים, חיוורים, ודואגים.
דואגים שייגמר היין מכל המזיגות. ופניהם מביטות לרצפה.ואני עולה בחמש מדרגות וברכיי כואבות. ואת רוצה שנתחיל לשמור שבת
בעודי נופל בבור ארוך ומפותל, פעם בכמה שעות נתקל בעיקוליו, מתגלגל באוויר, פוגע בדפנות .
כל מכה כזו מוציאה ממני באיטיות נוראית גוף נוסף . בניתוק הסופי ממני הוא כמו נשכב באוויר,
כאילו מקבל את סופו המר.
אני כבר מריח את הפגיעה, אני צועק. הוא מחבק אותי וצוחק לי בתוך האוזן.
היא עמדה בתחנת האוטובוס, אור השמש פוגע בעורה ואני מסונוור.
במבט צדי על שפתיה אפשר לראות את עלי הכותרת של הכלנית בשיר פריחתה.
הן נראות שהולכת להסתלסל לעד כמו עיטור משענת יד של ספסל אירופאי מיושן או התחריט על ראש של קונטרבס.
משהו אבד בנחיריה. היא מחפשת ומחפשת, עד שנשאבת לתוכם
זה היה באותו היום ההוא .
הם היו כל כך רחוקים אבל נעניתי לבקשתם.
יצאתי להליכה מהירה בהרי ירדן, הצבע החום הבהיר כיסה את שדה הראייה שלי והשמש נושקת בעורפי. תוך כדי הליכה נגלה אליי רול שישי רויאל בוער,קורא לעברי תוך ייבובים צובטי לב: ״הצילו״ ברצינות מלאה.
אני הולך, ודמעה זולגת מעין
התהלכתי כמו על קרח דק אל מול דממת הלילה השחורה, בידיעה שכל צעד עלול ליצור בה סדק. באותו המשטח השברירי.
כל הדהוד מקיר האבן הבולטת, כל פסיעה עקומה.
אני רואה אדם בשיח מרוחק, אני מרגיש את האוויר הקפוא שמשתוקק לשנות את מצב הצבירה. הוא גורם לי לדמוע. התחנה הבאה, מרכזית פתח תקווה.
והאיש הרץ נתן נשימותיו בקצב מדויק ומסונכרן עם נפילת רגליו על הכביש הרטוב.
מוחו עמוס המחשבות נופל וקם על פגישת הסוליה עם האבן השחורה כאש התולה את חייה בגחל הבוער.
הוא חסר יעד. הוא מפלס דרך בין מקדחות ומנועים זועמים. הוא מתקדם אל עבר הצליל הדקיק שקשה בו להבחין.
הוא עוצר.