עיקרון יסוד :
כל מי שנשא תפקיד של שר או ח״כ בקואליציית טבח השבעה באוקטובר לא ראוי ולא יכול למלא תפקיד בכנסת או בממשלה הבאה שתקום כאן בע״ה מיד לאחר הבחירות. לחברי הקואליציה כולם, יש אחריות רק מעצם היותם שותפים לקואליציית המחדל. לשרים הכושלים שקיבלו את ההחלטות, ששמעו את ההתראות והתעלמו. לשרי הקבינט המדיני בטחוני, כולם עד האחרון שבהם לעד ולנצח ישאו את קלונם על מצחם. אין ולא יכולה להיות תקומה לעם הזה כל עוד חברי קואליציית הטבח מעלים על דעתם להמשיך ולהיות חלק מהציבוריות הישראלית.
נכשלתם, התרשלתם, פשעתם.
במשמרת שלכם ספגה מדינת ישראל מכה אנושה ועם ישראל חטף השפלה.
צה״ל ידע להתאושש ולהכות במרצחים והשיב מלחמה השערה אך הממשלה הרופסת נאחזת בקרנות המזבח ומסרבת לשחרר את אחיזתה.
כל חברי קואליציית הטבח - הביתה !!
כולכם הביתה !
דברים שאמרתי הערב בטקס קבלת פרס המכון הישראלי לעיתונות ותקשורת:
אנחנו חיים בתקופה שבה נדמה שהשקר הוא אמת, ולמילים אין ערך. תקופה שבה טבח איום ונורא הוא “טעות טקטית” או “אירוע”; ש-946 ימי מלחמה עקובה מדם הם תקופה של נס; תקופה שבה בריונות היא בסך הכול הצבת מראה, וימים שבהם מדינה שמימנה את ארגון הטרור שטבח בנו מכונה “מדינה מורכבת”.
אלה ימים שבהם נחשב להישג להיות ראש הממשלה שהחזיר הכי הרבה חטופים, למרות שהם אלה שנחטפו במשמרתו; וימים שבהם מותר לעבוד בקודש הקודשים של מדינת ישראל, ובמקביל גם עבור מדינה אחרת. זו תקופה שבה הממשלה רודפת עיתונאים וכלי תקשורת, כולל זה שבו אני עובד, כי אנחנו חושפים את המציאות. אלו ימים של עצימת עיניים. אבל סופה של האמת לחדור.
הממשלה הזו רוצה שנדבר על הניצחונות ולא על המחיר. היא רוצה שנדבר על מה שעשו לנו, אבל לא על מה שאנחנו עשינו בחזרה. ממשלה שרוצה שנדבר על המלחמה, אבל לא על המחדל וההפקרה.
חוסנה של הדמוקרטיה הישראלית לא ייבחן רק בקלפיות ביום הבוחר, אלא גם במידע שמגיע לציבור, ובכלי התקשורת והעיתונאים שלא יפחדו לדבר.
חובתנו הראשונה כעיתונאים היא לא להחריש. ומי שהיו שם, כמוני, ב-7.10, בשדות הקטל של העוטף, לא יכולים לשתוק. מול ממשלה שמנסה למחוק את האמת, אנחנו העיתונאים משמשים גם כעדים.
תפקידנו הוא לא רק לזכור, אלא גם להזכיר. ואני זוכר כל יום. 946 הימים שעברו מאז הטבח הם עבורי כמו יום אחד, עם 946 זריחות ושקיעות.
אני זוכר את מרי אן דה ורה, שלא עזבה את רחל, המטופלת שלה, עד מותה; את משפחת קדם סימן טוב מניר עוז, את משפחת פושקרוב מבת ים ואת משפחת גרשוביץ מחיפה — משפחות שהיו ואינן. ואני זוכר את קולו של טל כץ זועק לטלפון מהבית של פסי.
אני זוכר את גור קהתי, שעדיין לא זכה לצדק; את אופק אטון, פושקו ואת עירא גיספן, שנהרגו בשל טעויות שהאחראים להן עדיין לא לקחו עליהן אחריות.
ואני זוכר גם את ביפין ג’ושי, חיים פרי, הרש, כרמל, עדן, אורי, אלכס ואלמוג, ולצידם עוד חטופים רבים שיכלו להיות כאן איתנו היום.
ואני זוכר שבזמן הזה, מקורבי ראש הממשלה עבדו עבור מדינה אחרת. ולא אכפת לי אם זו הייתה גם ליכטנשטיין.
וכמה מילים אחרונות לקראת סיום
לפני חודשיים התפרסם טור על תפקיד העיתונות בעת מלחמה. האם עלינו להצדיע ולהעלות מורל, או לספר סיפורים שעשויים “להחליש”? האם אנחנו קודם כול ישראלים, או קודם כול עיתונאים?
אני רוצה לנצל את הבמה המכובדת ואת השניות האחרונות של נאום התודה הזה כדי לנסות לענות.
אני ישראלי. נולדתי כאן, ואין לי תוכניות לעזוב. אני חרד למדינה שלי ולדמותה, ואני נלחם עליה.
אבל אני גם בתפקיד.
כולנו בתפקיד.
נפלה בידינו הזכות, אך גם החובה, לשמש בשעתה הקשה הזו פה וקול לציבורים ולסיפורים.
תפקידנו כעיתונאים הוא לא להלום בתופי המלחמה, אלא לספר על מחיריה: על ההרוגים, הפצועים, המפונים והפגועים בנפשם; לדווח על גירוש קהילות מבתיהן בגדה; ולהתנגד, בכלים העיתונאיים העומדים לרשותנו, לניסיונות הממשלה לפגוע בדמוקרטיה ולניסיונות המשטרה לסתום פיות — גם בזמן מלחמה.
מורל עושים בצופים. בזמן מלחמה צריך לעשות עיתונות