קו 56, שבע בבוקר. לא זכרתי שהפקקים מתחילים כל כך מוקדם. גם לא את הקור של תחילת נובמבר, עד שחלפת על פניי עם קפה מאבולעפיה. ופתאום התגעגעתי לימים שקראו לי “ארנובי”, כשעוד הייתי נחשקת, כשעוד הייתי יפה.
יש לי סיפור אהבה לא פתור עם רחוב שנקין. אתמול על ספסל קטן נפתח לי לרגע הלב. בלי יין רק המבט שלי שנח על היפים שהולכים וחוזרים ושדרות רוטשילד הירוקות ועיניים גדול��ת שצופות בי לצד עגילים באוזניים. ופתאום הרגשתי והייתי יציבה, והכל היה קל כל-כך.
היי, מחפש עבודה.
יתרונותיי: הכי טוב בארץ במה שאני עושה.
ברשותי מצגת שמראה איך אקפיץ את הכניסות לכל אתר בזמן קצר, מבלי להתפשר על איכות.
החסרונות - דורש לעבוד מהבית, סובל מבעיות שינה, דיכאון, חרדות ובעיות שתיה (בהצלחה יתרה).
הפוסט בציוץ הבא.
אם אהבתם את עבודתי, אשמח לשיתופים.
@Lev_Tolstoy_567 לא חושבת שכל אלו הם דמיונות. לא הייתי מתייחסת לזה כך. ואני בטוחה שיש גם מבוגרים שלא חושבים ככה.
אני חושבת שזו התאבלות על חוסר האומץ, על אי היכולת להיות ברגע. הרי ברור שהיו להם רגעים טובים. וכאחת שעבדה שנתיים במחלקה אונקולוגית - יש הרבה שמרגישים גם קצת אחרת.