השיח על נקם וזכות הנקם, עולות כאן כעת ביתר שאת. נקמה במובן החברתי והאינסטינקט החברתי בנקמה, לעולם יהיה חלק מחברה. גם בתי כלא משמשים את החברה, כאקט של נקמה, גם אם הם נאורים מכדי לדווח על זה לעצמם.
אבל. כשהכלי שלך הוא רק נקמות ובתי סוהר כמדיניות, לא יישאר לכם עם מה לעבוד וגרוע מכך, זה מעיד כאלף עדים, על כך שגם כעת התמודדתם בדרך גרועה ונטולת ערך וערכים. נקמה היא לא דרך פעולה ליגיטימית כממסד וחברה. היא טובה להתפרצויות לחץ מקומיות שגם הן מטופלות כראוי במדינה מתוקנת. לא כמו כאן. לא ככה.
תקראו היטב את גונן. הוא אחד שיודע. עכשיו שימו לב: אנחנו מוקפים במחוות למען החטופים. לכולנו יש דיסקית, סרט צהוב, סווטשירט או חולצה. שלטי Bring them home מקיפים אותנו מכל מעבר — מכל לוח מודעות, בניין ציבורי או אפילו אתר בניה. הכנסת נצבעת בכתום. אומנים נרתמים. אפילו הנשיא נואם. בכל הכבוד — המדובר במחוות ריקות. כל אלה לא יחזירו אפילו חטוף אחד. המחיר להחזרת החטופים בחיים ידוע לכולם: הפסקת הלחימה לתקופה ארוכה. אין אופציה אחרת. אז בואו נפסיק לשקר לעצמנו: במקום לצאת ידי חובה עם דיסקית או סרט — תשאלו את עצמכם שאלה אחת — האם אתם מוכנים לשלם את המחיר הזה? התשובה חייבת להיות כן — פשוט אין ברירה. ואז — אחרי שהשבתם באופן חיובי — תדרשו מההנהגה לשחרר אותם. לא בלחישה, לא בשירה, לא בחיבוקים או בעצרות הזדהות — בזעקה גדולה. אין להם זמן
לא יחדל להפתיע אותי האופן שבו דניאל הגרי ממלא את הואקום המנהיגותי הענק שיש לנו. מדבר אל הציבור. מרגיע. מחזיק. גורם לנו להרגיש שהאירוע מנוהל. מדבר למשפחות החטופים, נוגע ברגישות בפצע הכואב ביותר. זה תפקיד של ראש ממשלה, לא דובר צה"ל. אבל אין מנהיג. והיש של הגרי, מדגיש את ההיעדר הענק
זהו ג'ואי, חתול באר שבעי ביתי, מעוקר ואוהב בן 9. הבעלים שלו, משפחה עם שלוש בנות קטנות, נאלצו לעזוב את הארץ מעכשיו לעכשיו ולהותירו מאחור. כרגע הוא נשאר בדירה ומטופל ע"י השכנים. ישמח לעבור לבית חדש. סרטון בתגובה הראשונה. מוזמנים להפיץ ולפנות אלי בפרטי.
למה סמוטריץ' "אני לא מעביר כספים לרשות כנגד כל מערכת הביטחון וארה"ב" כל כך טיפש, כל כך כל כך טיפש, אלוהים, מה עשינו רע, מה למען השם עשינו רע, שהאנשים הבורים, האלימים, הגזעניים והלא כשירים האלה מנהלים אותנו, אלוהים לא שילמנו מספיק בדם? הם לא יפסיקו עד שכל המדינה תבער?
בוקר טוב. בואו נדבר שנייה על קונספציות. בשיח הציבורי הישראלי מתנהל כבר שנים וויכוח לוהט בין 2 גישות: הראשונה, נקרא לה גישת השמאלניזם, טענה שמהות כוחה של ישראל היא בשיוך המהותי למערב. לעולם המפותח והנאור. זה אמנם מביא עמו כאבי ראש (בגרשיים ניתאי, בגרשיים) כמו מחויבות לזכויות להטב,
אנשים, כמו אחרי השואה מנסים למרק את הנפש שלהם, על ידי צפייה בזוועות. לא צריכים וזה לא עושה את העבודה. גם ככה, יש מליונים ברחבים העולם, שטוענים שלא היתה שואה. אני ממליץ על הדרך הארוכה והאינטלקטואלית של קלוד לנצמן, שהיה חדשני בטיפול שלו בשואה בסרטו ״שואה״ שבע שעות של צפיה מרתקת>
"Cry with me and our tears will heal the wounds from both sides, our tears will wash the blood from the ground"
''בכה איתי, בכה יחד איתי והדמעות שלנו, הדמעות שלנו ירפאו את הפצעים משני הצדדים. הדמעות שלנו ישטפו את הדם מהאדמה''
"ابكي معي، ابكي معي أنا ودموعنا، دموعنا ستشفي جراح الطرفين سوف تغسل دموعنا الدماء من الأرض"
בבקשה תשתפו الرجاء مشاركة هذا الفيديو
כיפות ברזל היו אמורים להיות כלי טקטי בדרך להישגים בשטח. בפועל, האיש והאפס, הפך אותם לכלים אסטרטגיים שנשענים רק על עצם היותם מגן וללא ניצול מרבי של הטקטיקה הזאת לאסטרטגיה.
כל זה אמור היה לתמוך באסטרטגיה מגוחכת אחרת, של הפיכת הפרדיגמה.
בקיצור. אין הנהגה, אין חזון. אין כלום.
זו לא מלחמה קיומית. ישראל לא נמצאת בסכנה לקיומה. ההגדרות המתפוצצות של הפולטיקאים – מלחמת הקוממיות, עצמאות שניה, להיות או לחדול - תואמות את הלחץ שבו נמצא מי שכבר כשל. זו לא המציאות. במציאות חמס לא מאיים על קיומה של ישראל. גם חיזבאללה לא. זו לא מלחמת העצמאות השניה, זו כן מלחמת