היום לראשונה עצרתי לרגע להסתכל אחורה מה קרה לי בחודש וחצי האחרונים.
חזרתי מעזה מוקדם מהצפוי, היה זמן לחרבן ולהתקלח כמו בנאדם, לאכול, לסדר מחדש את הציוד, לדבר עם המשפחה.
נשאבתי מחיי כמו כולם, השארתי בבית אישה ו-3 ילדים, שתי מרפאות, 1500 מטופלים, מתמחה אחד, שני קורסים בפקולטה,
האנשים שאמיר כותב עליהם עם אחותי וגיסי.
הם בכלל גרים במודיעין אבל בחרו לפתוח עסק באשקלון בזכות אהבה לעיר ולמרות מה שכולנו יודעים על המצב הבטחוני.
עשור של סבבים ומטחים לא הכין אותם לעיר שריקה כבר מעל חודש.
אם אתם יכולים עזרו להם ועל הדרך גם למשפחות מעוטות יכולת בעיר.
תודה, גלג'י
המצב הוא שאני נכנסת לפה רק פעם בכמה ימים, לבדוק אם אהובי צייץ מהמילואים, או מה המצב של כמה צייצניות וצייצנים יקרים שאין לי איתם קשר במקומות אחרים, ואז אני שוקעת ברעל וייאוש ולא מצליחה להתנתק. כותבת לכל מיני אפסים להתפטר. מוחקת כי מה זה יעזור.
משעמם בנגמש אז סיפרתי לחובשים את האירוניה בעצירת דימום בעזה עם פד גאזה.
גאזה Gauze על שם העיר עזה Gaza בה טוו את הבד העדין הזה בימי הביניים, ואח"כ רופאו של צבא נפוליאון החליט להשתמש בבד הזה במקום לביגוד - ככלי לעצירת דימום.