ofer azulai

מנשק מזוזות

[ofer azulai @ofer44685190]

@YomTovSamia דיקטטורה שמאלנית זה מה שאתה מתכוון ?

[ofer azulai @ofer44685190]

@shimrizzz טקס פוליטי

[ofer azulai @ofer44685190]

@RonenManelis הפטריוטים זה יותר מחצי מהציבור נשמה
לא יעזור לכם כלום כי אנחנו לא קונים את הבולשיט הפוליטי שלכם

[ofer azulai @ofer44685190]

@yairlapid טקס פוליטי ונתקן ביחד
ביחד עם מי ?
עם המפלגות הערביות

[avishai matia @avishai_matia]

הניסיון הנואש והציני
של ראשי גוש השמאל
להשתמש בטבח, בנרצחים,
במשפחות שכולות, בחטופים,
בכאב ובעצב, כדי לנצח בבחירות -
מחליא ומעורר שאט נפש.

שיבוש התנועה באיילון היום.
הטקס הפוליטי הערב.
האירוע של מועצת אוקטובר
3 ימים לפני הבחירות.

אתם חסרי בושה.
ואני בז לכם.

[ofer azulai @ofer44685190]

@YairGolan1 העם לא התייצב ולא בטיח

[ofer azulai @ofer44685190]

@amirs74 כל הטקס הזה הוא טקס פוליטי

[ofer azulai @ofer44685190]

@kumu_il זה לא טקס לאומי זה טקס פוליטי

[יותם זמרי | Yotam zimri @YotYotam]

תזכורת, במיוחד היום, הם פירקו פה צבא, לא נשכח.

[יותם זמרי | Yotam zimri @YotYotam]

קצת תזכורות, פירקו פה צבא, לא נשכח

[ofer azulai @ofer44685190]

@elgarat_dani @YinonMagal אני חושב שאתה רק מוסיף שנאה ותמיד מתבטא גועל נפש

[ofer azulai @ofer44685190]

@almog_tamar כל מי שהדהד את השקר המתועב ביבי רוצח ביבי מפקיר את החטופים
מתועב
קל

[Rom Braslavski @RomBraslavski]

הטקס הלאומי להנצחת ה7.10 הוא טקס פוליטי . תתביישו!

[103FM @radio103fm]

ינון מגל: "כל מי שהשתתף בקמפיין של מפקיר החטופים יזכר לדראון עולם על עמוד הקלון. הם כתבו ספר 'מר הפקרה' ושפכו את דמו של נתניהו"

[ינון מגל Yinon Magal @YinonMagal]

תראו תרבות של שקר:

בעקבות הדברים של ברט מקגורק, שליח ביידן למזרח התיכון ומי שניהל את המו"מ בין ישראל לחמאס - שהטענה שאפשר היה לחלץ את כל החטופים קודם היא "בולשיט" ושלא היתה התכנות קודמת לעסקה, אמרתי שכל מי שהשתתף בקמפיין "מפקיר החטופים הוא מתועב".

הבוקר הקראתי את כל הכותבים של הספר "מר הפקרה" ואמרתי שהם מתועבים שיזכרו לדראון עולם על עמוד הקלון.

בן כספית העיר לי שיש פה משפחות שכולות ואני עניתי לו שאני מחריג אותן.

מה עשו מייד כל ערוצי ואתרי התרעלה, תעמולה ותבהלה, כל האופוזיציה ועיתונאי השמאל?
נתנו כותרות שאני אומר על המשפחות השכולות שהן מתועבות.

כי זו התרבות שלהם.
תרבות של שקר.

[ינון מגל Yinon Magal @YinonMagal]

תראו איזו נבזות
אחרי שהקראתי כל כל שמות הכותבים בספר המתועב "מר הפקרה" ואמרתי שיזכרו לדראון עולם על עמוד הקלון, בן העיר לי שיש פה משפחות שכולות ועניתי ואני מחריג אותן.
הוא שמע זאת ממני.
זה לא מפריע לו לשקר במצח נחושה.
יחד עם כל ערוצי התרעלה ראשי האופוזיציה והשמאל.
איזו עליבות

[אליהו ליבמן @ElyahuLivman]

בן
זה לא טקס לאומי
זה טקס שפוגע בנו הרבה מאוד מהמשפחות השכולות ומשפחות הנופלים שלחמו בגבורה בשנים האחרונות למען עם ישראל משפחות המילואימניקים.

זה טקס אנטי ממלכתי
זה טקס שיהיה בכייה לדורות, שמכשיר את זה שכל בעל ממון
ואמצעים יחליט שהוא מחליף את המדינה ועושה לו טקס חלופי.
אין לנו ארץ אחרת
ולא מדינה אחרת.
עם ישראל חי

[ofer azulai @ofer44685190]

@naamalazimi מפגרת

[יעקב דרורי ה-🧠.{ג'ק ספרואו} ביביסט גאה! B💋👑🍒B @indianados1]

הדברים מתבררים למרות מאמצי עריצי התשקורת
נתניהו בבוקר 7.10 מורה על גיוס כל הצבא לדרום ולא מקבל מידע,ששום צבא לא זז או הגיע להציל ת'ישובים.
בשעה 1 בצהרים,שומע ביבי מהרצי,שהכל בסדר ובשליטה,כשאנשים כבר נטבחו בהמונים
מה לעזאזל הולך פה⁉️

[Nili Lachovsky @lach_nili]

כת האחים

שלוש שנים לפני שהמחנה הלאומי ירסק את יריביו בבחירות 2022, נחצתה בתולדות המדינה נקודת האל־חזור. זה קרה בערב סתווי לח, ב־21 בנובמבר 2019.

באותו יום יצא אל העיתונאים היועץ המשפטי לממשלה, ששימש גם כתובע הכללי, אביחי מנדלבליט. הבזקי הזרקורים נפלו על פניו, ובכל תנועה שלו, אפילו ביציבתו, ניכרה חגיגיות מבוימת, תיאטרלית. הוא הכריז מלחמה. בסיפוק עמוק, פנימי וחיצוני, שלא טרח להסתיר, ובהתענגות על כל מילה, הקריא מנדלבליט בפאתוס את ההחלטה: נגד ראש ממשלת ישראל המכהן, בנימין נתניהו, הוגשו כתבי אישום פליליים רשמיים.

כדי שהמכה תהיה ודאית, המערכת הופעלה במלוא עוצמתה. האישומים נורו בצרורות, בשלוש חזיתות בבת אחת — מה שהפך בן־רגע לשמות שגורים בפי כול: "תיק 1000", "תיק 2000" ו"תיק 4000". זו לא הייתה רק תחילתו של הליך משפטי; זה היה אות ההסתערות לגדודי המחץ של "הציבוריות הפרוגרסיבית". דווקא באותו ערב, בדממת חדרי הפרקליטות, נולד אותו רעל שעתיד היה עד מהרה להציף את רחובות ישראל.

במחנה של "בוני ישראל החדשה" שררה צהלה, שהפכה במהירות לביטחון מוחלט, יצוק בבטון. השמאל האמין באמת ובתמים שאחרי מטח קטלני כזה מצד הפרקליטות, המחנה הימני נמחץ, נשבר ולעולם לא ישוב עוד לפסגת השלטון. נדמה היה להם שנתניהו גמור לתמיד — הלולאה המשפטית התהדקה, ולכן האגף הימני נותר ללא מנהיג.

השופר המרכזי של התקוות הללו היה אמנון אברמוביץ' — אדם שבמשך שנים שילב את תפקיד התועמלן השמאלני עם דמותו של הפרשן הפוליטי הראשי של המדינה. כשהוא שרוע בכורסת האולפן של ערוץ 12 הפופולרי, ובנימה המנטורית הרגילה שלו שאינה סובלת התנגדות, הוא חרץ את פסק הדין הסופי, שהפך לכתובת המצבה של אשליותיהם. כשהוא מביט אל המצלמה בהבעה של אדם היודע את סודות היקום, פסק: "תם עידן נתניהו".

נבואתו של אברמוביץ' הייתה חייבת להתגשם בכל מחיר, גם אם לשם כך יהיה צורך להפוך על פיה את עצם מהותה של הדמוקרטיה הישראלית. ואכן הפכו אותה. מן הברית הלא־טבעית הזאת נולד דבר בלתי נתפס — ממשלת בנט–לפיד השמאל־ערבית, המוזרה והמטולאת.

זו הייתה הונאה פוליטית טהורה. נפתלי בנט, שהציג את עצמו כבשר מבשרו של המחנה הלאומי, לקח ללא בושה שישה מנדטים ימניים שהפקידו בידיו בוחרים מרומים, והעביר אותם למחנה השמאל. מחיר התמרון הזה היה ציני עד הקצה: בנט פשוט קנה לעצמו את כיסא ראש הממשלה באותה "ממשלת רוטציה" סורוגטית. אדם בעל שישה מנדטים בלבד התייצב בראש המדינה, כשהוא נכנס למעון ראש הממשלה על כתפיהם של מי שרק אתמול נחשבו בעיניו לאויביו המרים ביותר.

אבל חוקי הפיזיקה הפוליטית חסרי רחמים: מפלצת שנוצרה באופן מלאכותי אינה יכולה לחיות זמן רב. האגף השמאלי־רדיקלי והח"כים הערבים שנכנסו לקואליציה הזאת מיהרו להבהיר לראש הממשלה החדש מי באמת בעל הבית. הקואליציה שותקה. השותפים הערבים סירבו בתוקף להעביר אפילו חוקים בעלי חשיבות כלשהי לביטחון המדינה, וחסמו כל יוזמה עוד באיבה. בנט המאולף ולפיד השאפתן התרוצצו בתוך המלכודת הזאת, אך לא יכלו לעשות דבר. הממשלה הפכה לקרקס משותק.

בסופו של דבר שמיכת הטלאים הזאת נקרעה בקול רעש גדול. הממשלה המלאכותית קרסה תחת משקל השקר שלה והסתירות הפנימיות שבה. במדינה נקבעו שוב בחירות — אותן בחירות של נובמבר 2022.

ואז ספג השמאל, שכבר הספיק לטעום מן הטעם המתוק של שלטון מוחלט, גם אם סורוגטי, את המכה העיקרית והמחרישה. המחנה הלאומי השיב לא רק בניצחון — זה היה ניצחון מוחץ, חסר תקדים, שכמותו המדינה עוד לא ידעה. מעולם קודם לכן בתולדות ישראל לא תקעה קואליציה ימנית יתד כה חזקה, יצוקה בבטון, ביסודות הכנסת — 64 מנדטים של רצון עממי טהור ובלתי ניתן לערעור. זו לא הייתה רק מתמטיקה של בחירות; זו הייתה תזוזה טקטונית: הרוב הישראלי אמר בבירור ובנחישות בידי מי הוא מפקיד את גורלו. תוכניתם של התובעים ושל נביאי הטלוויזיה קרסה ברעש גדול.

עבור מחנה השמאל, המספר הזה — 64 — הפך לגיהינום פרטי. הם פשוט לא הצליחו להתאושש מבחירות 2022. לקבל שלטון שבו חברים סמוטריץ' ובן־גביר — אנשים שבמשך שנים עשו להם דמוניזציה בהנאה מעל מסכי הטלוויזיה, שאותם גררו לבתי משפט בשל פטריוטיות "מופרזת", שאינה נכנסת למסגרת התקינות הפוליטית, ובשל שנאתם האורגנית למחבלים — היה מעבר לכוחות אנושיים. זה בער בהם מבפנים. והעובדה שנתניהו, מחייך בנינוחות, שוב התיישב בכיסא ראש הממשלה, כבר נראתה כעלבון אישי ואינטימי ממש לכל מי שראה את עצמו כ"מצפון האומה".

התגובה הגיעה מיד, כמעט כרפלקס של כלב. על הקואליציה החדשה הודבקו, בלי לבדוק דבר, תוויות שעוד הדיפו ריח של דיו טרי: "משיחיים", "כהניסטים", "פשיסטים". ולאיש לא היה אכפת שגרעין הליכוד ורוב חברי הקואליציה היו אנשים חילונים לחלוטין, פרגמטיים ורחוקים שנות אור מכל קיצוניות דתית. מנגנון השנאה הופעל.

בתוך ימים ספורים הפכו רחובות ערי ישראל לתפאורה של קרנבל אורווליאני כלשהו. תל אביב התמלאה בדגלים שחורים של אבל. בכיכרות התנודדו, כמפלצות ענק שעלו מן התת־מודע, צוללות מתנפחות ודילדואים וולגריים בגודל קיקלופי — תחליף לחופש הביטוי.

האוויר נעשה סמיך מן הרעש. המגפונים השתנקו בנביחה מכנית וצורמת, וירקו אל ההמון מנטרות משוננות: "שוחד, מרמה והפרת אמונים!" הקולות התמזגו לרעש אחד רציף, לוחץ על עור התוף. על קירות הבתים נתלו כרזות ענק, בגובה בניין בן שתי קומות, ומהן צרחה אל העוברים והשבים מילה אחת בלבד, קצרה כירייה בגב: "לך".

אבל כל מתבונן קשוב הבין: המורסה הזאת לא הבשילה אתמול. כל זה לא התחיל לפתע בשנת 2022. זה היה רק ההמשך המכוער וההגיוני של אותו טירוף שכבר עבר חזרות בעצרות ההמוניות של תקופת הקורונה, כאשר אותם אנשים, מוסתים מפחד ומתחושת חסינות מעונש, הסתערו על הכיכרות "נגד החיסונים". רק הסיסמאות התחלפו. הכת נשארה אותה כת.

ואז, בתוך תפאורת תמיס הישראלית, התחיל הדבר שלו המתין הבוהמה השמאלנית ביראת קודש, בעוד שאר המדינה צפתה בו בדאגה: משפטו של ראש ממשלה מכהן. אבל מהר מאוד התברר: זה אינו משפט. זהו משפט ראווה. טראגי־פארסה מתמשכת, קרקס פוליטי שמתחת לכיפתו החלו המסכות לנשור בזו אחר זו.

האקורד המחריש הראשון נשמע כאשר אחד האדריכלים המרכזיים של התיק הזה השמיע, למעשה בשידור חי, הודאה גלויה שנשמעה יותר כזעקת אכזבה: "פשוט לא חשבנו שהוא לא יתפטר לפני המשפט..." במשפט הקצר הזה קרסה כל "העמדה המשפטית" שלהם. זה לא היה חוק — זה היה מניפסט פוליטי טהור. המערכת לא הייתה זקוקה לפסק דין; היא הייתה זקוקה רק לדבר אחד — לסלק את נתניהו מן הבמה. אלא שהתסריט שנכתב בדממת החדרים השתבש: ביבי לא הלך. הוא קיבל את הקרב.

וכאשר ההליך הגיע סוף־סוף לפרטים הממשיים, חקירות העדים והתיקים עם "הראיות" הפכו לאבק. האישומים החלו להיסדק ולהתפרק לנגד עיניו המשתאות של הציבור. וזה קרה במהירות מחרישה: כמעט מיד לאחר שנכנסו לעובי הקורה, אמרו השופטים לתובעים במפורש שאין כאן שוחד.

זו הייתה המכה הראשונה, המוחצת, היישר ללסת התביעה. המערכת, שהורגלה להכתיב את תנאיה, התערערה. הרכב השופטים, בעודו מדפדף בכרכים, החל לעקור בזה אחר זה את היתדות מן המבנה החפוז הזה, ובהמשך אישר גם דבר ברור נוסף — שלנתניהו לא היה ולא יכול היה להיות שום קשר ל"תיק הצוללות" הידוע לשמצה. באוויר כבר הורגש בבירור ריחו של כישלון אדיר.

ואז, כאילו על פי פקודה בלתי נראית של הבמאי, זחל שוב אל הבמה אביחי מנדלבליט. אותו יועץ משפטי לשעבר, שעל פי הודאותיו שלו בשיחות סגורות, פרקליט המדינה לשעבר שי ניצן "החזיק אותו בגרון" באחיזת מוות — כאילו הידק סביבו צבת ברזל וסחט אותו באמצעות הקלטות ישנות.

מיד לאחר ששמע את דברי השופטים, ששללו מן התביעה את הקלף המרכזי שלה, נסוג מנדלבליט, שאיבד את יהירותו הקודמת, בפחדנות לאחור. כשהופיע בפני הציבור מלמל במבוכה מול המצלמה: "אילו ידעתי שאין שם שוחד, בכלל לא הייתי מתחיל את התהליך הזה..."

המלמול הזה נשמע לא רק כלעג לשכל הישר — זו הייתה אמנזיה עבריינית של ממש. מה פירוש "לא ידע"? הוא? אותו אדם שבתחילת הדרך, מעל מסכי כל ערוצי הטלוויזיה השמאלניים, הכריז בפאתוס ובזעם צדקני כי עבר אישית על כל תיקייה, כל שורה וכל אות בכתב האישום, "מכריכה לכריכה"?

הזיכרון התביעתי, שהיה כה מושלם בזמן מופעי הטלוויזיה, בגד לפתע ובשפלות במנדלבליט דווקא במקום שבו אולם הדיונים היה מלא והרכב השופטים מנוסה מדי בשביל תרגילים זולים. מה שלא קרה לי — אינני זוכר... ההצגה הסתיימה. נותרה רק החרפה.

בזמן שבאולמות המשפט התפוצצו ברעש בועות הסבון של הפרקליטות, מאחורי הקלעים של הפוליטיקה הישראלית החלה להיווצר בחופזה מציאות מקבילה. מן הצללים זחלה החוצה מה שמכונה "מדינת העומק" — ברית בין הצמרת הבכירה של מערכות הביטחון, הגנרלים והמודיעין, שלא הסכימו להשלים עם בחירתו של עמם שלהם. אוליגרכים מן השמאל הזינו בנדיבות את מחאות הרחוב, ועל גבי הזרמות ענק מצד "ידידים" זרים צמחה במהירות כת שלמה — ארגון בעל השם הפאתטי "אחים לנשק".

באופן רשמי הם הציגו את עצמם כמשרתי מילואים לשעבר החרדים לדמוקרטיה. בפועל הם הפכו לאגרוף הסתערות אידיאולוגי שנועד ללחוץ, להפחיד ולהטיל טרור נפשי על החברה הישראלית.

וכאן הגיע הזמן לקרוא לדברים בשמם. טרור אינו רק חגורות נפץ מלאות במסמרים או פצצות באוטובוסים. טרור, במהותו הבסיסית, הוא כל כוח רדיקלי המשתמש בפחד, באלימות ובאיומים ישירים כדי לשבור את רצון המדינה ולכפות עליה את תנאיו. וזה בדיוק מה שהם עשו. הם הרימו נשק שהיה מסוגל להרוג; הם הציתו מכוניות של אנשי מילואים שלא הסכימו איתם; הם חוללו מהומות רחוב של ממש ושיתקו את עורקי התחבורה של המדינה.

אבל שיא הטירוף הגיע ברגע שבו המסכות הוסרו סופית: אל ביתו של ראש הממשלה המכהן הושלך חומר נפץ אמיתי, שהיה מסוגל להרוג כל אדם שנמצא בפנים. זה לא היה "מיצג", לא "אות" מחאה ולא פעולה אמנותית. זה היה מעשה טרור פוליטי טהור, ניסיון ישיר לרצח. סביב הכנסת נבנתה בקפידה, יום אחר יום, אווירת פחד חונקת שנועדה לשתק את מוסדות המדינה ולהפיל בכוח שלטון שנבחר כחוק. טרוריסטים שמאלנים אמיתיים — לא כמטפורה, אלא על פי שיטותיהם האכזריות, שכבר נוסו לאורך ההיסטוריה.

ועל הרקע הלוהט הזה עלה אל דוכן הכנסת שר המשפטים יריב לוין. בשקט, ללא פאתוס מיותר, הוא אמר משפט שנועד להפוך להיסטורי: "שופטים צריכים לשפוט. יועצים — לייעץ".

ההיגיון הפשוט והיצוק בבטון הזה, שהחזיר למושגים את משמעותם המקורית, פגע במחנה השמאל כמכה חדה במקלעת השמש. אל מדורת הטירוף ברחובות נשפך בנזין טהור. עבור מנהיגי קפלן ונואמיו נשמע המשפט הזה כאזעקת קרב. הרחוב התלקח בן־רגע ועבר לשלב הסופני של הפסיכוזה.

המחאות תפחו בתוך דקות — ממאות ממורמרים הן הפכו להמון מנוהל של אלפים רבים. ליד המיקרופונים בכיכרות הופיעו שוב פניהם המוכרות של מגפונים מקצועיים, שבמשך שנים טיפחו חלום אחד ויחיד: להשיב לעצמם את השלטון החומק לא באמצעות הקלפיות, שבהן הפסידו שוב ושוב, אלא באמצעות הדיקטטורה של הרחוב המתקומם. הקואליציה, שנבהלה מן ההיקף ולא רצתה לאבד לחלוטין שליטה על המדינה הרותחת, נסוגה. הרפורמה קופלה — בחיפזון רב מדי, באופן בולט מדי, ובפחדנות רבה מדי.

אבל השבר הטקטוני האמיתי התרחש מעט מאוחר יותר. אל קדמת הבמה עלתה דמות שעד לא מזמן רבים במסדרונות הפוליטיים לא התייחסו אליה ברצינות: יצחק עמית. שופט בג"ץ שכבר מדד לעצמו בבירור את גלימת המלך ללא כתר — שליט צללים המסוגל במחי קולמוס יהיר אחד לבטל כל החלטה של ממשלה שנבחרה כחוק.

עלייתו המטאורית הייתה שיאו ההגיוני של תהליך שהחל עוד בשנת 1995. דווקא אז, בתוך הרעש המחריש סביב הטרגדיה של רצח יצחק רבין, החלה הסמכות האמיתית בישראל לזלוג באיטיות ובציניות מן הבוחרים הפשוטים אל קאסטה בלתי מתחלפת של פקידים ושופטים. האדריכל של ההפיכה הזוחלת הזאת היה אהרן ברק — מאפיונר אמיתי בגלימת שופט, שיצר מערכת שבה רצון העם אינו שוקל דבר לעומת החלטת בית המשפט העליון.

ואז, כאילו נענתה לאות בלתי נראה, יצאה שוב מן המרתפים האקדמיים המאובקים אל אור היום שקמה ברסלר. מאחוריה עמדו מענקים זרים במיליונים וקשרים חשודים בהידוקם, מאחורי הקלעים, עם צמרת השב"כ, שאפשרו גיוס בלתי פוסק של ההמון. בטוויטר שלה היא השאירה רשומה שנשמעת היום כנבואה מבשרת רעות. ברסלר הכריזה בקור רוח כי עד ספטמבר לנתניהו "לא יהיו לא צבא ולא מודיעין". זה לא היה רק איום רחוב — זו הייתה הבטחה מפורטת למציאות העתידה לבוא.

בישראל מתנהלת שרשרת אינסופית ומתישה של כל מיני "חקירות". מנהלים אותן גורמים מגויסים, ועדות חסרות שיניים ומערכות נטולות לחלוטין זיכרון היסטורי. ההליכים האלה מתחילים בכותרות רועשות ומסתיימים בלא כלום, כאילו תפקידם העיקרי אינו לחשוף את האמת אלא להטביע אותה לנצח בטונות של ניירת בירוקרטית וניסוחים מעורפלים.

אבל יש חקירות שבמדינה הזאת אפילו מפחדים להורות עליהן. אחת מהן היא תפקידה האמיתי של שקמה ברסלר ושל מפעיליה באסון 7 באוקטובר. כנראה שהאמת הזאת מפחידה מכדי להציג אותה בפני העם.

אווירת השנאה הגיעה בינתיים לשיאה. "אי אפשר לדבר עם נאצים יהודים", הכריזה בהתנשאות מעל הבמה פרופסורית נוספת מן האקדמיה השמאלנית. תחת התווית האיומה הזאת היא הכניסה במשיכת עט קלה את כל המחנה הלאומי במדינה — כמעט שבעים אחוז מאוכלוסיית ישראל.

מאוחר יותר, כשנבהלה מן הכנות של עצמה, מלמלה התנצלויות שגרתיות, הבהירה משהו על חברה "ללא גזענים, פשיסטים ונאצים"... אבל המילה כבר עפה אל תוך ההמון. ובימים כאלה מילה היא כדור. לפעמים היא עפה בלי ירייה מחרישה, בלי עשן ובלי תרמיל שנמצא בזירה — אך פגיעתה קטלנית באותה מידה.

מפני שהחותמת "נאצי" בהיסטוריה היהודית אינה סתם צורת דיבור ואינה מטפורה פוליטית בנאלית. זהו היתר רשמי שניתן להמון לבצע דה־הומניזציה. תחילה באה המילה הרעילה. אחריה — התווית שאי אפשר להסיר. ואחר כך כבר "אפשר לא לדבר איתם". ההיסטוריה העולמית כבר עברה במסלול הזה. ואנחנו — העם שלנו — יודעים טוב מכולם בעולם מה מחירו.

ואחת הסיבות הנוראות ביותר לטבח שבא לאחר מכן אינה רק טעות טרגית, לא הערכת חסר בנאלית של האיום, ובוודאי לא "ברבור שחור" ידוע לשמצה. הסיבה העיקרית הייתה שחיקה מלאה ושיטתית של עצם עקרון האחריות. ולא לאחר האסון, כאשר כל המדינה מחפשת אשמים, אלא ברגע הגורלי ביותר — ברגע קבלת ההחלטות.

מפקד אוגדת עזה בלילה שבין 6 ל־7 באוקטובר ראה לפניו את אותה תמונת מודיעין מפחידה שראה הפיקוד הבכיר שלו בתל אביב. עולה שאלה קשה, המכה בפנים: מדוע בכלל שאל בחוסר אונים את "למעלה" מה עליו לעשות? כאשר כל הנתונים בידיו, לא רק שהייתה לו הזכות — הייתה עליו חובה צבאית ישירה להעלות בעצמו, בפקודתו, את רמת הכוננות של הכוחות שהופקדו בידיו.

הרמטכ"ל, בארבע לפנות בוקר, מקבל החלטה להמתין ולא לעשות דבר. אבל מדוע באותו רגע באגף המבצעים לא העז איש לקחת אחריות ולהעלות את הכוננות לפחות באופן נקודתי, מקומי — במקום שבו הדבר בוודאות לא היה חושף את עמדותינו בפני האויב?

מאוחר יותר יצטדק מפקד חיל האוויר ויטען שפשוט לא עדכנו אותו. אבל הרי מפקד חיל האוויר התורן שהה כל העת במרכז השליטה הראשי! מדוע הוא שתק ולא עשה דבר?

אין זו שרשרת מקרית של צירופי מקרים טרגיים. זהו סירוב מערכתי, החוצה את כל צמרת הצבא, לקחת אחריות אישית על גורל המדינה.

ולכן כל חקירה ישרה ובלתי מגויסת חורגת בהכרח מבדיקת הפקודות הבודדות שניתנו באותו לילה גורלי. היא נתקלת באופן בלתי נמנע בשאלה הנוראה של חבלה מערכתית — בגל של סרבנות מתואמת, בהסתה פומבית בתקשורת ובערעור שיטתי של יכולת הפיקוד והשליטה בצבא ערב מלחמה בלתי נמנעת.

ועכשיו, בדיוק ברגע שבו הסמכות למנות תובע עצמאי שיחקור את מעשיהם של החוקרים עצמם עוברת רשמית לשר המשפטים יריב לוין, מתברר בבהירות גבישית מדוע קפלן שוקעת בפאניקה אמיתית ובלתי נשלטת.

אין כאן כלל עניין של "שכתוב ההיסטוריה", כפי שצועקים נואמי השמאל מעל הבמות. מדובר בסיכון קטלני מבחינתם: תיבת פנדורה עומדת להיפתח. לאור היום תוצא בהכרח האמת על תפקידם של ראשי שב"כ וצה"ל לשעבר, שבמשך שנים נאמו בקפלן, ליבו את ההמון ויצרו את אותה אווירה חונקת שבה ההתנערות מאחריות כלפי המדינה הפכה לנורמה "פרוגרסיבית" חדשה.

ללא המטרייה המשפטית המגוננת של גלי בהרב־מיארה, שנראתה פעם נצחית, האליטה השמאלנית מאבדת לפתע את חסינותה. מופיע דבר שבמשך שנים היה נתון לאיסור נוקשה ולא כתוב — האפשרות האמיתית לקבוע קשרי סיבה ותוצאה ישירים ולהעמיד את האשמים לאחריות אישית ופלילית. והם יודעים ששעת החשבון קרובה.

ובדיוק בנקודה הקריטית הזאת, כאילו לפי ספר לימוד שיטתי להפיכות פוליטיות, מופיעה שוב בשדה הראייה ה"מוזה" הראשית של הקפלניסטים — שקמה ברסלר. היא עולה על הבמה לא כפרשנית מן הצד, ובוודאי לא כקול מקרי של מחאת רחוב שאיבד שליטה. זו דמות מפתח המזהירה בגלוי ובשיטתיות מפני השלכותיה של כל חקירה אפשרית במעשיה של "מדינת העומק".

כשהם מסתתרים מאחורי הדאגה השגרתית והשחוקה עד דק ל"דמוקרטיה הישראלית", ברסלר והנהגת תנועת המחאה מתחילות לצווח בהיסטריה מכל פינה כאילו השר לוין מנסה "לשכתב את ההיסטוריה" ולהשתמש ברפורמה רק כדי לפטר את היועצת המשפטית הנאמנה למערכת. התגובה המבוהלת הזאת מסבירה כשלעצמה הכול. לקפלן היו סיבות כבדות משקל לפחד.

מפני ששקמה ברסלר ידעה בדיוק רב מדי, עד לפרטים מפחידים, מה עתיד לקרות למדינה. באלפי ציוצים והופעות פומביות, זמן רב לפני הסתיו הגורלי של 2023, היא ניבאה בעקביות שני אירועים מרכזיים: ביטחון ישראל יתמוטט באופן קטסטרופלי, וצבא מתפקד פשוט לא יהיה. בעוד שהרמטכ"ל וראש השב"כ ימלמלו מאוחר יותר בחוסר אונים בחקירות כי "לא ידעו דבר" ו"לא קיבלו התרעות", ברסלר הפגינה יכולת מדהימה, כמעט נבואית, לזהות את האיומים המתקרבים. עולה שאלה פשוטה, הגיונית ולא נעימה כלל לממסד הביטחוני: מאין היו לפעילת רחוב הידיעות הללו?

הכרונולוגיה של פרסומיה היא פרוטוקול מוכן לחוקר:

ב־29 ביוני 2023, שלושה חודשים לפני הטבח, מפרסמת ברסלר בקור רוח מניפסט על "האיום הקיומי החמור ביותר" ועל "אפשרות של הרס מוחלט של מדינת ישראל ושל המפעל הציוני כולו".

חמישה חודשים לפני הטרגדיה היא פונה לחיילים במטפורת "הדגל השחור", ולמעשה דוחפת את הצבא לאי־ציות לפקודות, תוך שהיא מצדיקה זאת בכך ש"עכשיו אנחנו נלחמים על המדינה".

חודשיים לפני מתקפת חמאס מפרסמים הגופים המתואמים על ידה הצהרה בשם בוגרי יחידות עילית, שלפיה המוני מתגייסים ואנשי מילואים יסרבו בכלל להתייצב לשירות.

בספטמבר נשמע הספוילר המפורסם ומבשר הרעות שלה: "לנתניהו לא יהיה צבא".

ארבעה ימים בלבד לפני המתקפה — אזהרה נוספת מפני אסון בלתי נמנע וקביעה כי קיים "שבר גדול בצה"ל".

זה לא היה פרץ רגשי חד־פעמי ולא פוסט מקרי ברשת חברתית. זו הייתה מערכה משומנת היטב, עיקשת ורבת־חודשים לדמורליזציה של המדינה. אלפי מסרים שפגעו שוב ושוב באותה נקודה. בכל מדינת חוק היו קריאות פומביות כאלה לערעור יכולת ההגנה הופכות למושא של חקירה פלילית מיידית עוד לפני שנשפכה טיפת הדם הראשונה.

כל ציוץ של שקמה פעל כגפרור בוער שנזרק לעשב יבש וצחיח מחום פוליטי. החברה נרעדה מכל הטלה כזאת. אבל אחד הפרקים האחרונים של הבכחנליה הזאת כבר חרג מגבולות התעמולה הרגילה והפך לבדיחה — שחורה, מסריחה, אבל מייצגת להפליא את הכת כולה.

מיד לאחר הידיעה הכוזבת על "היעלמותה" של הפרקליטה הצבאית ירושלמי, שקמה ברסלר, בלי לטרוח לבדוק את העובדות, האשימה מיד את כל המחנה הלאומי ואת ראש הממשלה אישית ברצח מכוון. בלי משפט, בלי חקירה, בלי צל של ספק. זמן קצר אחר כך נמצאה הגברת הפרקליטה ה"נרצחת" — חיה, בריאה ומופתעת בכנות ממותה בטרם עת. ואז עשתה שקמה את הדבר היחיד שתועמלן שנתפס בשקר יודע לעשות: מחקה בפחדנות את הציוץ. אלא שהאינטרנט אינו לוח בית ספר שאפשר לנגב ממנו לכלוך בסמרטוט לח. מה שנכתב ברשת נשאר לנצח. הפארסה הקטנה הזאת חשובה כהמחשה מדויקת לשיטתם הכללית: תחילה מטיחים האשמה בחומרה מרבית ומפלצתית, יוצרים את הרעש התקשורתי הרצוי, ואחר כך — דממת קבר ו"התנצלות שאינה התנצלות" מעורפלת.

לאחר מאות תביעות אזרחיות ודרישות מצד הציבור, המשטרה נאלצה לבסוף להודיע על פתיחת חקירה פלילית. היא הודיעה עליה באופן פורמלי, כדי לסמן וי. ואחר כך — הדממה האטומה והמוכרת. השאלה כיום אינה האם נפתחה חקירה נגד ברסלר. השאלה היא מי בדיוק בצמרת המשפטית קיבל את ההחלטה שבשום פנים ואופן אסור לתת לחקירה הזאת להתקדם. המונופול של הדיפ־סטייט הישראלי על החקירות עדיין חזק, אבל היסוד המונוליטי שלו כבר מתחיל להיסדק. וזו בדיוק הסיבה שמכל מגהץ שמאלני אנחנו שומעים היסטריה זועמת על "שכתוב ההיסטוריה". מההיסטוריה מפחדים עד כאבי בטן אלה שעל דפיה נותרו יותר מדי טביעות אצבעות שלהם עצמם.

באותו זמן ממש, כאילו לפי תווים, התפתח מרד מאורגן וחסר תקדים ביחידות הטיסה המובחרות. טייסי מילואים, שהמדינה השקיעה מיליוני שקלים בהכשרתם, הכריזו בהתנשאות כי "לא ישרתו תחת ממשלה כזאת". הקול הרם ביותר במקהלת המורדים הזאת היה אהוד ברק — אדם בעל היסטוריה אינסופית של כישלונות פוליטיים אישיים, אך עם צימאון כמעט מאני ובלתי ניתן לרוויה לנקמה. הוא קרא בגלוי ל"אי־ציות אזרחי", ובהתלהטות הוויכוחים השבעים של תל אביב אף הבטיח שבקרוב "גופות יצופו בירקון".

מתוך מצע הגידול הזה בדיוק בקעו "אחים לנשק". ולא במקרה הפך ביתם הפוליטי הרשמי החדש למפלגתו של הרדיקל האולטרה־שמאלי יאיר גולן. "האחים לנשק" הרחיבו בעקביות את החזית הפנימית של מלחמת האזרחים — כבר לא הספיק להם לצעוד בשבתות בקפלן ולחסום צמתים.

המניפסט שלהם, שלא נאמר במפורש אך בוצע באופן שיטתי, כלל ארבעה סעיפים ברורים:

לא לשרת בצבא;

לא לציית לממשלה החוקית;

לחסום את התשתיות הקריטיות של המדינה;

לשבור מבפנים את יכולת ניהול המדינה.

אבל הדבר הנורא והבלתי נסלח ביותר החל כאשר הם הוציאו את מלחמת הרחוב המלוכלכת הזאת אל מחוץ לגבולות ישראל. החלה שרשרת אינסופית של ראיונות משפילים בכלי התקשורת הבינלאומיים המובילים, שבהם אותם "פטריוטים" התחרו ביניהם בהאשמת ארצם שלהם ב"פשיזציה", ב"דיקטטורה" וב"פשעי מלחמה". פעולות צבאיות רחבות היקף עדיין לא התרחשו, המדינה עדיין לא עמדה מול האימה הקיומית של המלחמה, והם כבר סיפרו בעונג לעיתונאים מערביים על "חיילי צה"ל ההורגים ילדים פלסטינים בדם קר".

את מה שאויביה המרים ביותר של ישראל ניסו ללא הצלחה לעשות במשך עשרות שנים, תוך שהם מוציאים מיליארדים על תעמולה אנטישמית, הגישו להם האנשים האלה מרצונם, על מגש, תחת הפזמון החוזר של "מאבק למען חירות ודמוקרטיה". זו לא הייתה מחאה. זו הייתה חבלה מודעת וקרה במדינה הנלחמת, במו ידיהם. וכל זאת למען מטרה אנוכית אחת ויחידה: "אסור לאפשר לממשלת ימין לנהל את המדינה!"

דווקא על הרקע המאיים הזה נעשה צלו של בג"ץ מעל הכנסת כבד יותר ויותר, כת האחים מן הרחוב התחזקה, והחברה הישראלית נקרעה עד יסודותיה. כיצד ארגון המכנה את עצמו בציניות "מגיני ישראל" מצא את עצמו באותה שורה פוליטית עם יאיר גולן — אדם שללא שמץ מבוכה טען כאילו לחיילי צה"ל יש "תחביב" כזה — להרוג ילדים ערבים?

היום אנו רואים כיצד "אחים לנשק" השלימו רשמית את היסחפותם אל זרועותיו של גולן. מה שמאחד אותם אינו אהבת ציון כלל; מאחדים אותם ספונסרים זרים משותפים ומטרה סופית משותפת — פירוק אופייה היהודי של המדינה במסווה של מאבק למען ערכים ליברליים. בזמן שאנשי מילואים פשוטים מירושלים, מחברון, מחיפה ומשדרות מסכנים בכל שנייה את חייהם בחזית תחת כדורי המחבלים, צמרת "האחים" מנצלת בהצלחה תקציבי עתק.

"גשם הזהב" האמריקני הנדיב נשפך עליהם דרך PEF Israel Endowment Funds — הזרמות של יותר מ־18 מיליון דולר; הם מקבלים מענקים ישירים מממשל ביידן–האריס באמצעות גופי USAID, וכן סכומי עתק מאוליגרכים מקומיים מן השמאל כדוגמת אורני פטרושקה. בתמורה למימון הזה הם מעניקים ללא שמץ בושה ראיונות ל־CNN ול־BBC, מאשרים את השקרים האנטי־ישראליים הנתעבים ביותר ומוסיפים עצים למדורת בית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג, שעל בסיס דבריהם מוציא צווי מעצר נגד הקצינים הלוחמים שלנו.

אבל הזמנים משתנים. שר הביטחון ישראל כ"ץ כבר החל בטיהור נוקשה, שהיה נחוץ זה מכבר, בשורות הצבא, וביד ברזל חוסם כל ניסיון למנות פעילים ומינויים מובהקים של "האחים" לתפקידי פיקוד מרכזיים. צה"ל הוא צבא הגנה, לא חוג פוליטי המתקיים ממענקים מוושינגטון.

היום הארכיונים פתוחים והמסכות הוסרו סופית. הם קראו לחסום תשתיות, לשבור את עמוד השדרה של ניהול המדינה ולהאשים את ישראל בחטאים צבאיים עוד לפני שהתותחים החלו לדבר. זו לא הייתה מחאה. זו הייתה חבלה מודעת במדינה היהודית, במו ידיהם. חבלה תחת פזמון רעיל אחד ויחיד: "אסור לאפשר לממשלת ימין לנהל את המדינה!" ועל הרקע הלוהט הזה נעשה צלו של בג"ץ כבד יותר, כת האחים חצופה יותר, והחברה — מפולגת עד יסודותיה. אבל האמת כבר יצאה לאור, ולא יצליחו למחוק אותה מן ההיסטוריה.

נ. ל. ©