תודה.
ביום הזה מדינת ישראל כולה צריכה לעצור, להודות ולהצדיע ללוחמי צה״ל - ביבשה, באוויר ובים - בכל שבע החזיתות: מעזה ועד איראן.
המלחמה מסתיימת בהשבת החטופים בימים הקרובים לבתיהם - שהיא הניצחון הגדול ביותר, לצד הישארות כוחות צה״ל ושליטה בכמחצית משטח הרצועה ובכל השטחים השולטים והקריטיים - כדי שתושבי העוטף יוכלו לחיות כשמלפניהם - כוחות צה״ל: בבית חאנון, על רכס השבעים, במרחב החיץ, במזרח חאן יונס, ברפיח ובציר פילדלפי.
היום הזה, חשוב לזכור ולהזכיר את 914 חללי צה״ל שנפלו במערכה, והקריבו את חייהם על הגנת המולדת. מגש הכסף, גרסת 2023-2025.
היום הזה, עלינו להצדיע לאלפים רבים של ישראלים שהצטרפו למשפחת השכול, שקיבלו בשנתיים האחרונות את התואר ״אלמנה״, ״אב שכול״, ״אם שכולה״, אח, סבתא, דודה, בן דוד שכולים. ל-11 הארוסות השכולות, שלא הספיקו להינשא עם בחיר ליבן. וקרוב ל-900 יתומים ויתומות, שלא יפגשו עוד את אבא.
היום הזה ובכל יום, לחבק חיבוק חזק את 20,000 פצועי המלחמה, בגוף ובנפש, שמסרו נפשם על הגנת המולדת. אסור לתת לאבק הקרבות ששוקע, להשכיח את הצורך לעטוף ולהוקיר אותם בכל יום בשנה, ולא רק ב״יום הוקרה״ חד פעמי. הם, שהיו לפעמים החלק ה״קל״ בהודעות ״הותר לפרסום״ שפילחו את הלב בכל פעם מחדש. הם, ש״רק״ נפצעו קל, בינוני או קשה. שהיו קרובים מתמיד למוות, שהריחו את אבק השריפה, איבדו יד, רגל, ואיבדו גם חברים מול עיניהם. יותר ממחציתם סוחבים וימשיכו לסחוב פציעות בנפשם. תפקידנו לחבק, מעתה ועד עולם.
תודה לאנשי המילואים - יותר מ-300,000 ישראלים וישראליות, שעזבו את בתיהם, עבודתם, משפחותיהם - והתייצבו לשרת את הארץ הזו. בשדה הקרב, במוצבים הקדמיים, במפקדות, באוויר או מתחת לקרקע. שוב ושוב התייצבו. ושוב. גם כשאחרים לא התייצבו, וגם כשכבר שאלו אותם למה הם עושים את זה, ולמה הם כן ואחרים לא - המשיכו לבוא. מי היה מאמין. חלקם איבדו מקום עבודה, פרנסה, הפסידו שנות לימודים באוניברסיטה או התמודדו עם משבר משפחתי ואישי. כל ״סבב״ היה עבורם מעמסה כלכלית, משפחתית, אישית, וכל צו 8 הפך את חייהם שוב. חלקם, התנדבו לשם. לא היו חייבים, חצו כבר מזמן את גיל הפטור, יכלו להמשיך בשגרת יומם - ובחרו להתייצב במלחמה הזו בהמוניהם. ״מעוררי השראה״ זה מושג שקטן עליהם.
תודה לאנשי הקבע, מפקדי צה״ל, מסגן-משנה עד רב-אלוף, מפקדי האוגדות, המח״טים, המג״דים, המ״פים, הנגדים, אנשי הלוגיסטיקה, החימוש, המודיעין, התקשוב - שבלעדיהם כל המערכת הזו לא הייתה זזה אפילו מטר אחד קדימה לתוך רצועת עזה. מפקדים קרביים שהסתערו בראש, ששעטו קדימה, שלא היססו. מפקדים, אנשי קבע, שלא תמיד מקבלים את ההוקרה הראויה להם, ושדיברו יותר מדי על הפנסיות שלהם - ופחות מדי על הגבורה וההקרבה שלהם.
תודה ללוחמי הסדיר: צעירים בני 18, 19, 20, שבחרו בשירות קרבי, ונלחמו בעוז רוח ובאומץ בשדות הקרב של עזה הארורה, והוכיחו לעם ישראל שיש על מי לסמוך. הם היו שם שנתיים שלמות, בחום אימים של אוגוסט ברפיח, בקור של ינואר בחרמון הסורי, בגשם, בשרב, בכל מזג אוויר - והם עשו זאת שנה אחר שנה, נשאו את האלונקה של ביטחון ישראל.
למשפחות הלוחמים - בסדיר, בקבע ובמילואים - הנשים הגיבורות שחיכו שבועות וחודשים שלמים, וליבן החסיר פעימה מכל צעד במדרגות ומכל דפיקה בדלת ואין מילים לתאר את שעבר עליהן בשנתיים האלה, (וגם הגברים ששלחו את נשותיהן למלחמה), הילדים שלא ראו את אבא או אמא חודשים שלמים וגדלו שנתיים כמעט בלעדיהם, ההורים ששלחו את בניהם לקרב, פעם אחר פעם, ואף פעם לא ידעו אם זו הפעם האחרונה שיחבקו אותם, בנות הזוג שבחרו בן זוג בקרבי וידעו שאולי לא יספיקו להתחתן איתו, מאות אלפי משפחות שהיו מוכנות לתת את היקר להן מכל.
ובעיקר היום הזה: משימתנו לוודא שמעתה ועד עולם, למדנו את הלקח. שלא ניתן עוד לאויבינו להתעצם, לא על גבולותינו ולא הרחק מהם. שלא ניתן עוד לשקט לתעתע בנו, והרצון בשקט לא יביא עלינו מלחמה. שנלמד צניעות מהי, ושלא נעז להיכנס לשאננות. שהזמן שיחלוף לא ישכיח את הלקחים שצריכים להישאר צרובים היטב מאותו יום נורא. צרובים בכל מי שעוסק בביטחון מדינת ישראל - מהטוראי בבא״ח גולני ועד ראש הממשלה.
שצה״ל יהיה גדול יותר, חזק יותר, ומגוון יותר - בכל חלקי החברה הישראלית, כולם, מרמת אביב ועד בית שמש.
ושנתחיל סוף סוף בשיקום. שיקום לאומי, של החברה הישראלית, שיקום ביטחוני, של צה״ל ומערכת הביטחון כולה אחרי שנתיים של מלחמה, שיקום החטופים, שיקום הפצועים, שיקום של כולנו.