אני חוזר מלילה בחוץ, גם אם זה בחמש בבוקר, מתקלח, לפעמים אוכל משהו, היא כבר ישנה במיטה שלנו.
לא משנה כמה דברים אעשה לפני שאכנס בעצמי למיטה, אני ארגיש בבית רק אחרי שאגניב את הרגל מתחת לשמיכה ואגע ברגל שלה, רק אז אוכל להרגיש שאני בבית ולהירדם.
נכנס לשירותים אצל אמא שלי, רואה משקל דיגיטלי, אומר לעצמי מזמן לא נשקלתי באמת, נשקל, מגלה שאני ארבעה קילו פחות, חזרתי למשקל הטרום קורונה שלי.
מסתבר שלעמוד כל היום על הרגליים עושה משהו חוץ מכאבי רגליים
למרות שאבא שלי היה היפי שאנס אותה במושב האחורי של הרנו שלו בדרך חזרה מפסטיבל נביעות בנואיבה בשנת 78. היא לא ראתה אותו יותר, גם אני לא, חרא של החלטה…
2/2
הנה הפתיחה של הספר האוטוביוגרפי המומצא שלי: (חשבתי עליה עכשיו, על אופניים מקרטעים בדרך חזרה הביתה ממכירה נוראית):
…חיי הם שרשרת של החלטות גרועות, רובן, אגב, לא שלי, אבל כולן השפיעו על חיי בצורה מכרעת. הראשונה הייתה של אמא שלי, שהחליטה להביא אותי לעולם בגיל 16
1/2
עובד בערב, שלושה נוער נהוראי נכנסים, לא יותר מבני 14,15. מבקשים לטעום גרניטה. אני נחמד אז מוזג להם קצת בכוס חדפ. הם מופתעים, אחד לוגם, השני דורש גם הוא כוס משלו, שלישי סתם עומד מאחור ומגחך.
תטעם מהחבר שלך, אני אומר לו. לא רוצה לשתות איתו, תביא לי משלי. אני מחייך ואומר לא.
1/6
להניח שחינוך לא בראש מעייניהם.
וזה מגעיל בכל כך הרבה רמות. אני מבין שדברים גרועים בהרבה מזה קורים פה כל הזמן. אבל תחושת הגועל שעלתה בי מאינטראקציה כל כך קצרה לא עוזבת אותי.
שנים רבות ייקחו כדי לתקן את כל מה שחולה פה.
אבל הגיע הזמן להתחיל.
6/6
לקופאית בסופר ולמי לא.
תראו, אין לי בעיה עם קצת קונדסות של גיל הנעורים, הייתי שם ויש לי בנים בגילאים האלו, אבל זה ממש לא זה. זו חתירה לעימות מתוך תחושת עליונות, ואין קשר לתהליכים שקורים במדינה כמובן…(פחחח), זה חינוך לקוי, אין כאן מערכת חינוך מתפקדת וההורים שלהם, ובכן, סביר
5/6