תודה לשגריר ליטא בישראל, על שבחר בעמותה שלנו לערב במרגש של זכיית הפרס 🙏🏻🙏🏻🙏🏻 עמותת פטריציו פאולטי שאני עומד בראשה, מפעילה את פרויקט נערי האור ואת פרויקט חוות המרפא רשפון שטיפלה באלפי צעירים שחוו טראומה 🙏🏻
כואב שגם בימים כאילו, של חירום, שבהם אנחנו נתונים להתקפת טילים, יש אנשים שמתעסקים בהפרדה שקשורה לדת.
כולנו בני אדם. והטילים מאיראן, לא מבדילים בין יהודים, ערבים, נוצרים, בדואים, דרוזים. בני אדם שרוצים לחיות.
המטח מאיראן קיפח את חייהן של מנאר, חלא ושדא ממשפחת אל-קאסם אבו אל-היג'א מכפר כטיב, ושל מנאר דיאב מהכפר כטיב, נשים וילדות שנהרגו בבית שבו חיו.
בבת ים גם כן נהרגו אזרחים חפים מפשע. שמותיהם טרם פורסמו. חיים שלמים שנגדעו בכאב.
מול פני הרוע, אנו בוחרים באנושיות.
מול האלימות, אנו בוחרים בתקווה.
מול נשק שמכוון לבתים, אנו בוחרים להאמין בחינוך ילדינו שאפשר אחרת. כפי שאמר גנדי - "עין תחת עין תהפוך את כל העולם עיוור"
העם בישראל – יהודים וערבים, דתיים וחילונים, מכל קצוות הארץ עומד היום יחד.
באמונה. בכאב. ובאחריות.
אנחנו לא נישבר.
אנחנו ניבנה יחד.
חזקים יותר. מאוחדים יותר. אנושיים יותר, דרך ההבנה שכולנו אחד.
כל ילד בישראל – חרדי, חילוני או דתי – ראוי להזדמנות שווה להצליח. לימודי אנגלית, מתמטיקה ומדעים הם מפתח לעצמאות, לתעסוקה ולחלום בגדול. הגיע הזמן שלכל ילד תהיה התשתית שתיקח אותו הכי רחוק שאפשר.
יאיר יעקב ז״ל, חקלאי ואיש משפחה, הושב היום לקבורה בישראל לאחר שנחטף ונרצח באוקטובר.
כוחות הביטחון פעלו באומץ והשיבו את גופתו.
לבסוף הוא חזר – אל משפחתו ואל אדמתו.
יש עוד 54 חטופים וחטופות שעדיין לא שבו.
אסור לתת למשפחותיהם להמשיך להמתין.
יהי זכרו ברוך.
אני רוצה להזמין אתכם לתערוכה “דרך תלאים” של אורן פישר. אורן הגיע אלינו לחוות המרפא, פגש ניצולים מהשבעה באוקטובר – אנשים שנשאו עליהם כאב גדול – והפך את המפגש הזה ליצירה. לאומנות שמספרת את מה שקשה להגיד במילים.
רבי פנחס 4, יפו
הלך לי ילד סתם.
כך אמר אבא של אורי פורטל, נער בן 14 מראשון לציון, שנורה למוות על ידי חברו – ילד בן 16 – שלקח את האקדח של אביו, הביא אותו לבית הספר, ויצא איתו אחרי הלימודים ל”ניסוי כלים”.
אקדח. בבית ספר. שבוע שלם.
שלושה תלמידים יוצאים לשטח פתוח – וילד אחד לא חוזר.
התחלה של יום רגיל. סוף של חיים שלמים.
איך ייתכן שילד מסתובב עם נשק בין כיתות, שיעורים ומבחנים, ואף אחד לא רואה, לא שואל, לא עוצר?
איפה המבוגר האחראי?
איפה מערכת החינוך, שצריכה להיות מקום בטוח ולא שדה קרב?
אורי כבר לא יחזור.
אבל אנחנו כן צריכים לחזור – לשולחן.
לדבר על חינוך. על ערכים. על אחריות.
על הקשר בין בית, בית ספר, וביטחון.
על הצורך הדחוף שבמערכת שתדע לראות ילד שמסתובב עם נשק – עוד לפני שהטרגדיה מתפוצצת.
זה לא פוסט על רשלנות – זה זעקה.
מערכת החינוך שלנו חייבת להשתנות.
אנחנו חייבים לשנות.
שוב אלימות בחברה הישראלית.
והפעם, חלון בית המשפט העליון נופץ במהלך הפגנה.
אלימות היא לא מחאה, והיא אף פעם לא פתרון.
אם לא נלמד את ילדינו מגיל צעיר איך ליישב סכסוכים בדיבור ובהקשבה - זה ימשיך לבעור לנו ברחובות.
הכול מתחיל בחינוך.
ארבעה לוחמים נפלו בקרב בדרום רצועת עזה.
יואב רוור, בן 19.
תום רוטשטין, בן 23.
אורי יהונתן כהן, בן 20.
חן גרוס, בן 33.
לוחמי יהל״ם ומגלן. לוחמים מהשורה הראשונה.
לב אחד, שותת דם.
משתתף בצער המשפחות. יהי זכרם ברוך.
כזה סיפור מצמרר לא שמעתי הרבה זמן. לא מפסיק לחשוב עליו.
אייבי מוזס, אחד האנשים המיוחדים ומעוררי ההשראה שפגשתי בחיי. בשנת 1987, נסע עם אשתו, בהריון מתקדם, עם שלושת ילדיו, ועם חבר של אחד הילדים, נסיעה שגרתית מאלפי מנשה לכפר סבא.
לפתע, נזרק בקבוק תבערה לתוך הרכב שלו. כל האוטו עלה באש. אייבי באינסטינקט אבהי, בזמן שכולו בוער, החל לפנות מהרכב את הילדים. ואז רץ לחלץ את אשתו. הדלת לא נפתחה. והם נאלצו לראות את הנורא מכל, את הרכב נשרף והיא בפנים.
כשבוע לאחר מכן, גם בנו טל בן החמש נפטר מהפצעים. הוא איבד אישה בהריון וילד קטן, ונשאר עם בן ובת. שלושתם שרופים בכל גופם. אייבי, לא רק שהתרומם מהאירוע, בגבורה בלתי נתפסת, הוא הקים עמותה לטיפול בנפגעי איבה, שהפכה עם השנים להיות העמותה היציגה של המדינה.
מיותר לציין כמה העמותה הזו חשובה ומשמעותית מאז ה 7.10. הוא הגיע עם ענבל שעובדת איתו, להכיר את חוות המרפא ברשפון, ולשוחח על שיתופי פעולה. מרגש מאוד להכיר ולהיפגש, ומאוד מרגש לחשוב על האפשרות להעניק לנפגעי פעולות האיבה מקום של צמיחה מהטראומה אצלנו.
608 ימים לאחר שנחטפו – ג׳ודי ויינשטיין וגדי חגי ז״ל הושבו לישראל.
אנו מרכינים ראש, מחבקים את המשפחות ואת קהילת ניר עוז, ומודים מעומק הלב לכוחות צה״ל שפעלו להשבתם.
עוד 56, עד האחרון שבהם.
כשארגוני פשיעה משתלטים על ערים בחברה הערבית – זו לא רק בעיה של מגזר אחד, אלא סכנה ממשית לחברה הישראלית כולה.
ראש המטה למלחמה בפשיעה בחברה הערבית מזהיר היום: "עיריית נצרת נפלה לידיים של ארגון פשיעה".
שר הפנים מדבר על התפרצות אפשרית של מהומות.
וזה קורה כשמערכת החינוך נשברת, כשאין תקווה, כשאין מסגרת – ואין שוויון אמיתי בהזדמנויות.
החינוך הוא קו ההגנה הראשון של הדמוקרטיה הישראלית.
ולכן הקמתי את One – כי מאבק באלימות מתחיל בחינוך.
ואני רץ כדי להיות שר החינוך הבא.
כדי להציל את דור העתיד – בכל מקום, בכל מגזר, מכל פינה במדינה.