מעדכנים אותי באוזנייה שגם פה שוחטים בערוצי קפלן את המציאות. ברור שלכל הארבעה מגיע כבוד עצום.
אבל למיטב הבנתי
יניב חיון הוא זה שהסתער ראשון ונכנס לתא הטייס.
הוא זה שהצליח להשתלט בכח על המחבל.
הוא זה שהצליח להוציא מתא הטייס את המחבל.
הוא זה שייצב את המטוס ומנע התרסקות.
הוא קרא לעזרה ובאו אסף וצביקה שהמשיכו את העבודה עם המחבל ושותא שטיפל בטייס.
יש את הטייס ההודי שנלחם ובכוחות אחרונים פתח הדלת. ויש את יניב.
ואז יש את הנהדרים האחרים שעזרו.
תקנו אותי אם אני טועה (לא כמליצה).
יש לי תכונת אחריות מחורבנת מידי
אני אשאר איפה שלא טוב לי כי זה חוסר אחריות להתפטר כרגע
אני אלך לעבודה גמורה חסרת כוחות כי אין מחליפות
אני אגור בבית דיר חזירים כי הילדים שלי לא נוקפים אצבע והכוחות שלי לא כמו פעם
לפעמים אני רוצה לצרוח ושותקת
לברוח להיות לבד למצוא שקט פה בחיים האלו
אותו פחד. סוף אחר.
לנוסעי טיסת פליי דובאי, שנחתו הערב בבית.
הבוקר, באמצע הטיסה, עברתם את מה ששום אדם לא אמור לעבור. צעקות מתא הטייס. דם. מטוס שצולל. ורגע ארוך שבו רבים מכם היו בטוחים שזה הסוף.
אני מכיר את הרגע הזה. ביולי 1976, בן 13, הייתי על מטוס שנחטף לאנטבה. הפחד שלכם היה אותו פחד. הסוף שלכם שונה לגמרי.
כשהמטוס שלכם שידר קוד חטיפה, הטלפון שלי התחיל לצלצל. על הקו היו החברים שלי, ילדי אנטבה. חמישים שנה עברו, ועדיין הרמנו טלפון אחד לשני. כי מי שהיה שם יודע שאסור להישאר עם זה לבד.
והבוקר, כשהכול התפרק, לא חיכיתם שמישהו יבוא. צוות חלופי שטס כנוסעים פרץ לתא הטייס, ואיתו ישראלים שקמו מהכיסא. יחד הם השתלטו על התוקף ופינו את הפצועים. לפי העדויות, אחד מהם אחז בהגאים וייצב את המטוס, עד שהצוות התיישב והנחית אותו בשלום.
זו הרוח הישראלית. תעוזה ותושייה. אף אחד לא שואל של מי התפקיד, כולם לוקחים אחריות.
את הרוח הזו פגשתי ב-4 ביולי 1976, כשירדתי מבטן ההרקולס אל המוני ישראלים שחיכו לנו. והיא לא נולדה ברגע הנחיתה. היא החזיקה עם שלם, כאן בבית, כל השבוע שבו אנחנו היינו שם.
אותנו חילצו לוחמים, 4,000 ק"מ מהבית, ויוני נפל והקריב את עצמו למעננו. אתכם הצילו האנשים שישבו לצידכם.
ועכשיו, כשאתם כבר בבית, דבר אחד מניסיון:
הגוף נחת, אבל הראש עוד באוויר. חלק מכם יחזרו לשגרה מחר, וחלק ירגישו את זה רק בעוד חודש, בטיסה הבאה או ברעש לא צפוי. שני הדברים בסדר. אל תישארו עם זה לבד. תדברו.
ולכל מי שקורא: עכשיו התור שלנו. מכירים מישהו שהיה על הטיסה? תתקשרו אליו ותשאלו מה שלומו, וגם בעוד שבוע. ואם זה מתאים לו, תייגו אותו כאן או שיפנה אליי בפרטי, מה שנוח לו. אשמח לעזור.
אותו פחד. סוף אחר. אותה ערבות הדדית.
בתמונה: אני פוגש את הרוח הישראלית בירידה מההרקולס בנתב״ג 4/7/76
אלוהיי,
תן בכוחי לתקן את כל מה שביכולתי לתקן.
תן בכוחי לקבל את מה שאינו ביכולתי לתקן.
מפני שהמסע אותו אני עובר,
קצת כבד וגדול עליי...
אך מכיוון שאינך מטיל על אדם מסע שהוא אינו יכול לעמוד בו,
עליי ללמוד מזה ודי.
@Montediossmt@fakenormal_@pushtaq בדיוק כעס רוע תסכולים
ותמיד אני הבעייתית הביקורתית הכל נובע ממני.אני מוכנה להסכים על הכל העיקר תנו לי שקט. כמות הגלים שצלחתי וואו לעצמי. ועדיין לא הייתי בוחרת לצלוח ולהתמודד עם הכל. אפילו שמחמיאים לי שאני לביאה אני סולדת מזה. לא ביקשתי להיות לביאה. סה״כ להיות בנאדם חייכן ומאושר