הטור של רוגל אלפר . עמוד אחורי הארץ חג פסח שני. זה המאמר שקראתי ראשון הבוקר. בכותרת בפרינט " חג שמח, למרות החורבן". תקראו, תבינו. את גודל האסון שנפל על החברה בישראל.
רוגל אלפר חשוב ביותר. גם אני צפיתי במופע המופרע של טראמפ בכנס מיאמי , והייתי המום מהדעיכה הקוגניטיבית של הנשיא שקובע גורלם של הישראלים. רוגל אלפר בין היחידים בתקשורת אצלנו שהבין כי הקטעים האלה קריטיים לחיינו יותר מההכרזות "האסטרטגיות" שלו, ורוב הפרשנים התעלמו. הכותרת היא העיקר.
מי שרוצה משהו מרגיע. טור הטלוויזיה הקומי של רוגל אלפר "המדריך המלא לפאנליסטים". ישראל היא גן עדן עבורם והמלאי רק מתרבה ומציף אותנו. משאב טבע בניסוחו של אלפר. החלק הקל במדריך, להקפיד על מסר פשטני, שדוף. להגיד רק מה שנאמר אלף פעם. הנאה מובטחת.
רוגל אלפר בטורו הבוקר:
סא"ל (במיל') מרקו מורנו הודיע לאיילה חסון, "בצורה הכי פחות נוקבת, כי אנחנו יושבים באולפן תקשורת", כי "יש חלקים בתקשורת הישראלית שהם פשוט פושעים. הם פשוט פושעים". לדבריו, כל ביקורת על ניהול המלחמה מייצרת מציאות "פייק".
ככה זה נראה. כל ערב. שעתיים. באישור הנהלת תאגיד השידור הציבורי. על חשבוננו.
טור הפרשנות של רוגל אלפר מפרק לגורמים את הזרמים התת קרקעיים של השיח האיראני. פרשנות ישראלית שהיא בעצם פרופיילינג אורינטליסטי כאילו איראן רמאים במהותם בתהליכים דיפלומטיים ואינם מכבדים הסכמים, וישראל "תמימה , ישרה , הגונה".
הפודקאסט המלא עם רוגל אלפר @rogelalpher
על ישראל שמעציבה אותו, על התקשורת הישראלית ״ החדשה “ , הקריירה המוסיקלית ועל בנו יותמי בן 30 המאובחן אוטיסט .
https://t.co/lXAlKZtfdd
לכל אלו שמתכוננים לבחירות בישראל וחושבים במונחים של מערכת בחירות רגילה, ובסופה יום בחירות, ספירת קולות והכרזה של ועדת הבחירות המרכזית על המנצח בבחירות והרכבת ממשלה שתמשול לאורך ארבע שנים…
צר לי, אתם חיים בסרט וכדאי שתחשבו שוב! בחירות, גם אם יהיו, לא יתקיימו במתכונת המוכרת לכולנו.
התסריט הזה אולי נראה לחלקכם דמיוני ומייאש, אבל לדעתי הוא מאוד קרוב למציאות וכדאי שתקחו אותו בחשבון.
קיראו את המאמר של רוגל אלפר הבוקר ב״הארץ״ 👇🏻
האירוניה מתה: אויב הליברליזם והחילוניות מבכה את סגירת מסעדת השרימפס האהובה עליו
סופשבוע עם יעקב ברדוגו, ערוץ 14
רוגל אלפר-הארץ
מפעל חייו של התועמלן־עסקן יעקב ברדוגו הוא הרס התרבות הליברלית בישראל. הוא מצליח בזה מאוד. מסעדת "מאנטה ריי", שעל סגירתה נודע השבוע, הייתה מסמלי התרבות הליברלית הזאת. מסעדה לא כשרה שהגישה שרימפס, קלמרי ומולים באווירה קוסמופוליטית, נטולת כל צביון יהודי או פטריוטי. יפואית־ערבית הרבה יותר מיהודית. והנה מתברר שמחרב הליברליזם ברדוגו סופד לסמל הליברליזם "מאנטה ריי". "משהו מת בנו", קונן. "משהו נשרף לנו".
הוא לא מדבר על מאחז בשומרון וגם לא על מוצב בחרמון הסורי. הוא מדבר על מקדש שרצים תל אביבי. בכלל, ברדוגו סיפר כי הוא "אוהב את תל אביב" ואף חי בה. לא בשומרון ולא בירושלים, ליד הכותל או הר הבית. הוא מקדיש את חייו להשמדת כל הערכים שתל אביב מייצגת, ובו בזמן אוהב אותה וחי בה. ולא לבית הכנסת הוא הולך כדי לנקות את הראש אלא למצוץ מולים ספוגי חמאה ויין לבן מקונכייתם, בעודו ישוב על המרפסת, משקיף אל הים עם כוס בירה, נהנה מהנורמליות והשפיות שיש לתל אביב להציע, ומתכנן מהלכים למחיקתן. כן כן, "מאנטה ריי" הייתה "הפינה הכי כיפית שלי", אמר. "לפחות פעם־פעמיים בשבוע", מיום פתיחתה ובמשך שלושים שנה. הפינה הכי כיפית שלו היא הדבר הכי רחוק מביביזם־כהניזם שיש. "הרבה מאוד מהפרשנויות שלי בתקופת גלי צה"ל" שידר משם, אמר. ההפיכה המשטרית הדתית־פשיסטית שודרה בשידור חי ממעוז הליברליזם. "מפעל מדהים", לא פחות, כך קרא למסעדה הזאת, שרוב רובם של חברי הממשלה הנוכחית מחרימים בשנאה יוקדת.
ואולם ברדוגו הכי אהב לשבת דווקא שם, עם הקפלניסטים והתיירים הלא יהודים, מוקף בשנואי נפשו, אויביו האידיאולוגיים המרים ביותר. מעניין, לא? ובאיזו טבעיות סיפר על כך. בלי לחוש בעצמו בצרימה, בדיסוננס הברדוגואי. משל אין כאן שום סתירה, דבר אינו מחייב הסבר. כאילו אין שום סיבה שמפעל חייו יהיה תואם לאהבת חייו. זה מעיד על השטחיות, הציניות והאופורטוניזם של האיש, אבל מעל לכול על חוסר הרציונליות שלו. הוא בכלל לא מבין שהוא מחרב את מה שהוא אוהב. עד כדי כך קהה ועילגת מחשבתו. כאילו שיום בהיר אחד אספר לכם בנונשלנטיות אגבית שפעם־פעמיים בשבוע אני נרגע בקפה האהוב עליי בקדומים, ולא אבין למה גבותיכם מתרוממות.
רוגל אלפר היום. הדיקטטורה כבר כאן. "זה קורה ברגעים אלו ממש. כולנו נתיני דיקטטורה בהתהוות. צופים בהשתאות,באין אונים,בעצב ובזעם בפירוק הדמוקרטיה...לכאורה עדין מחזיקים מעמד. ולראייה "הארץ". אבל כמה זמן יחלוף עד שהארץ יוצא אל מחוץ לחוק...הם הרי לא יעצרו בגל"צ"https://t.co/bu5yuiCL90
**לא החטופים, ההתנגדות לנתניהו גרמה לשמאלוב־ברקוביץ' לבכות / רוגל אלפר, הארץ**
הרגע שבו יוליה שמאלוב־ברקוביץ' פרצה בבכי באולפן ערוץ 14 כשדיברה על נתניהו ראוי להתעמקות. הוא שופך אור על העלבון הביביסטי בעקבות קריאות הבוז לבנימין נתניהו בנאום ויטקוף בכיכר החטופים.
לפני כשנה מונתה למנכ"לית "חדשות 13", שם ניסתה ליישם מדיניות של השתקת ביקורת נגד הממשלה בטרם הודחה בעקבות מאבק עובדים. ברזומה שלה יש גם כהונה כחברת כנסת מטעם קדימה, יו"ר הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו והקמת ערוץ 9 לציבור הדובר רוסית. יש לה כוח, כסף וכבוד. היא המיינסטרים.
ובכל זאת, ביושבה באולפן ערוץ 14 ביום חמישי שעבר סיפרה ש"יצא לה" להקשיב קצת "לתקשורת המיינסטרים". לא מפני שבעיניה ערוץ 14 אינו מסווג כזרם מרכזי. הוא הרי מייצג את "העם". ב"מיינסטרים" כוונתה: חופשית. והיא דיווחה, שב"תקשורת המיינסטרים" הודו לכולם חוץ מלנתניהו. ומפני שלא הודו לו פרצה בבכי.
״אני רוצה להגיד פה, מעל הבמה הזאת" (כלומר, לא במת "המיינסטרים", לא כיכר החטופים), הכריזה בפאתוס, "שאנחנו זכינו בראש ממשלה לא לחיץ". וכאן נסדק קולה. דמעות נקוו בעיניה. "תאמיני לי, יש לי כמעט דמעות בעיניים", התוודתה. ולא כי חשבה על סבל החטופים ומשפחותיהם, אלא כל זאת כי חשבה על הסבל של נתניהו. ומן הסתם גם של אשתו שרה ובנו יאיר, שהרי הסבל של ראש הממשלה לעולם אינו מנותק מסבלם, ומהסבל של שמאלוב־ברקוביץ' עצמה, שגם היא נראתה מיוסרת למדי לנוכח העוול לנתניהו ב"תקשורת המיינסטרים".
לא, היא לא יכלה לסבול את זה. זה קשה מנשוא בעבורה. כה קשה, עד שלא יכלה להמשיך לדבר ונאלצה להפסיק, בניסיון להרגיע את סערת רוחה. לא בגלל העוול שנעשה לחטופים, אלא בגלל העוול שנעשה לראש הממשלה. ומה העוול? אפשר לחשוב שמדובר בשלילת קרדיט שמגיע לו. אבל לא. העוול גדול לאין שיעור. "אני מציעה לכל אזרח ישראלי", המשיכה בקול רוטט ובעיניים לחות, "לקרוא את הספר של הבנאדם הזה, 'ביבי: סיפור חיי'". כמו הספר האדום הקטן המלא ציטוטים של מאו, שהיה כדאי מאוד לכל אזרח סיני לא להיתפס בלעדיו בתקופת מהפכת התרבות. "במיוחד למתנגדים", הדגישה.
לעת עתה זו בגדר המלצה בלבד. העוול הוא המיאון להצטרף לפולחן האישיות לנתניהו, לכת המעריצים הסוגדים לו. העוול שנעשה לנתניהו הוא עצם ההתנגדות לו. "אני", הצהירה, "אזרחית גאה על זה שיש לנו ראש ממשלה שמצליח לעמוד בלחצים מטורפים מהבית". כלומר, בלחצי "תקשורת המיינסטרים" והציבור שהיא מייצגת, שמסרב להצטרף לכת הביביזם, שעיקריה פרושֹים בספר הקודש "ביבי: סיפור חיי".
גדולת נתניהו, בעיניה, היא מאבקו במתנגדיו מבית. באלה שצעקו לו "בוז" בנאום של ויטקוף. ה"בוז" הוא עלבון מפני שהוא מייצג אי־הסכמה, סירוב לסגוד לביבי. והביביזם אינו יכול להסכין עם כופרים.
מחלוקת פוליטית מביאה ביביסטים לדמעות. הם זקוקים למה שהם מכנים "אחדות", שאיננה אלא הסכמה פוליטית מקיר לקיר: כולם ביביסטים שחושבים אותו הדבר. כי כשבן העם שלהם לא מסכים איתם, זה נראה להם כמו כתם שמטמא את העם כולו.
יוליה שמאלוב־ברקוביץ' בכתה מפני שדמוקרטיה מעציבה אותה עד בלי די.