תסתכלו על איראן. תסתכלו טוב. בלי אינטרנט, בלי רשתות, עם משטר שיורה אש חיה לתוך ההמון-והם לא רואים בעיניים. הם שורפים את ההיסטוריה כדי לכתוב אותה מחדש. מאות הרוגים והם דוהרים קדימה, על גופות החברים שלהם, כדי להפיל רודנות.
ועכשיו תסתכלו עלינו.
אנחנו מתרפקים בערגה על ״ליל גלנט״. וואו, איזה לילה זה היה. חמש שעות של אורגזמה דמוקרטית, פסטיבל ספונטני באיילון. היה שם הכל: מדורות פוטוגניות, בייגלה חם שלוש ב-עשר, בקבוקי מים בחסות תורמים נדיבים ואווירה של טיול שנתי מוצלח. ואז? אז הגיעו השוטרים עם המכת״זית, עשו לנו מקלחת קרה, וכולנו התקפלנו הביתה לישון כי למחרת יש עבודה וצריך להפעיל את ההייטק. ומאז? אנחנו חיים על אדי הזיכרון של ה״ניצחון״ ההוא, בזמן שהמציאות דורסת אותנו רוורס.
בואו נודה על האמת: אנחנו ילדים טובים. טובים מדי. אנחנו לא עושים מהפכות, אנחנו עושים הפגנות עם אישור משטרה וסדרנים. אנחנו מבזבזים אנרגיה בדיונים פילוסופיים אם היה דגל פלסטין בשורה 12 או אם הפוסטר של ביבי כפרעה הוא ״הסתה״. אנחנו עסוקים בלהתנצל. ״אחים לנשק״ עד היום מסבירים בגרפים ומצגות למה הפסקת התנדבות היא לא סרבנות, העיקר שהימין לא יכעס עלינו.
באיראן שורפים תחנות משטרה כי המשטר מתעלל בהם. אצלנו סופרים ראשים עם רחפנים כדי להשוויץ במספרים לקבוצת הווטסאפ, בזמן שהממשלה מפרקת את המדינה בשידור חי. יקומו עכשיו אבירי הממלכתיות ויגידו: ״אבל אנחנו דמוקרטיה! יש קלפי! משפיעים פעם בארבע שנים!״. הצחקתם.
וזו האירוניה הכי אכזרית שההיסטוריה יכלה לרקוח: בזמן שאנחנו עמדנו מנומסים בקפלן, שרנו שירים ונופפנו בדגלים, המדינה שלנו עשתה צעדי ענק כדי להפוך לאיראן. ובזמן שאנחנו היינו עסוקים בלהיות צודקים ומנומסים-איראן, בדם ואש ותמרות עשן, בדרך להפוך לישראל של פעם.
תתעוררו. בייגלה חם לא מפיל רודנים.
החטופים חזרו - והשמחה גדולה!
אבל אתם יודעים מה קורה אחרי שהם חוזרים?
הם מתראיינים.
ואז - אם דבריהם לא מוצאים חן בעיני רעלנים כאלה ואחרים -
הם הופכים למטרה.
לקללות. להשמצות. לאלימות.
והכי נורא - שמדובר במתקפות מבית.
כמו שפעלנו עד עכשיו, גם הפעם - לא ניתן לזה לקרות.
פייק ריפורטר, בשיתוף מטה משפחות החטופים, מקימים את
מטריית ההגנה הדיגיטלית - למען שורדי השבי ובני משפחותיהם:
->זיהוי התוקפים
-> חשיפתם בפומבי
-> קידום הליך פלילי ואזרחי כנגד התוקפים והמשמיצים
כדי שזה יקרה - אנחנו צריכים אתכם.
כל תרומה חשובה, מצילה ומשנה מציאות>>
https://t.co/cBnVgprrAp
@RozenNir
בואו נשים דברים על השולחן, שריקות הבוז לנתניהו לא היו חוסר נימוס. הן היו בדיקת דופק. הן היו צפצוף המוניטור של דמוקרטיה שעדיין חיה, למרות שהרופאים כבר מזמן חתמו על תעודת פטירה.
כי במדינה שבה ראש ממשלה מממן עם מזוודות דולרים את מי שרצח את אזרחיו, שלא מתפטר גם כשנשרפת הארץ, ששנתיים לא דורך בכיכר החטופים, בוז זה לא חטא. זה טיפול נמרץ.
בואו נדייק, הבוז לא נולד משנאה. הוא נולד מהכאב של מי שחיכה, הפגין, נשא תמונות של חטופים, וראה את האדם שאמור היה להנהיג בורח מהכיכר כמו מאש. כשהזכירו את שמו בעצרת, הכיכר לא שרקה בוז מתוך שיקולים פוליטיים.
היא שרקה בוז מתוך טראומה מתמשכת של שלוש שנים. זה לא היה ״בוז לראש ממשלה״. זה היה בוז לאדישות. להיעדר מנהיגות. להפקרות.
והם נעלבו. ברור שהם נעלבו. כי אין דבר שמפחיד יותר שלטון חלש מרעש של אנשים חופשיים. הם רגילים לצופים, לא לאזרחים. למחיאות כפיים, לא לצלילים צורמים של מצפון. בוז הוא המוזיקה האחרונה שנשארה לנו אחרי שהשחיתו את כל התווים האחרים. כשאסור להפגין ליד בתים, כשאסור לשאול שאלות, כשכל ביקורת נקראת בגידה, הבוז הוא הצעקה היחידה שעוד מותרת בלי רישיון.
ובואו נדבר רגע על מי שגינו את הבוז.
אלה שמילאו פיהם מים בזמן שהכו מפגינים, אלה ששרקו בוז לבנט בכנסת ביום הראשון שלו כראש ממשלה. אלה שצייצו ״תתביישו״ כשהזכירו את שמו של נשיא אמריקאי ונתנו לו את הקרדיט לחזרת החטופים. שהחזיר לנו את הבנים והבנות. הם רוצים שנשתוק. שנעמוד דום מול שקר. שנשמור על ״כבוד המנהיג״.
אבל דמוקרטיה בלי בוז זה כמו אהבה בלי מריבה, הצגה בלי אמת.
הבוז הוא לא נגד המדינה. הוא בעדה.
הוא הנשימה האחרונה של אהבה שנחנקת. הוא הדרך שלנו להגיד: ״לא איבדנו תקווה, רק סבלנות״. אז כן, שרקנו.
כי כשלא שורקים, נרקבים. כי כשהאוזניים אטומות לשנים של צעקות, צריך לשרוק חזק כדי להזכיר למישהו שם למעלה
שהוא עובד אצלנו, לא להפך.
ומי שמחפש בוז מכובד, שקט, מנומס שיעבור לגור בצפון קוריאה. כאן זה ישראל, ומותר לשרוק כשכואב, ומותר לבוז כשמשקרים, ומותר לדבר גם כשמנסים להשתיק.
ואם שריקת הבוז הזאת צרמה להם באוזן סימן שהיא עבדה.
אם זה היה קורה בעיר באירופה, חדשות 12 כבר היו עושים על איזה אייטם, וממסגרים את זה כ״אנטישמיות״. רק בישראל זה קורה על בסיס יומי, והתקשורת מתעלמת מהתופעה ומזהותם של רוב מוחלט מהמשחיתים.
אח שלי זה רק לדחות משחק כדורגל בחצי שעה מה הסיפור??
אח שלי זה רק ביום שבת שאין תחבורה ציבורית מה הסיפור??
אח שלי רק בפסח שבוע אחד אסור להציג חמץ מה הסיפור??
אח שלי זה רק ביום שבת שאסור לפתוח עסק מה הסיפור??
אח שלי זה רק לגייז אסור להתחתן פה מה הסיפור??
זה הסיפור.