בקרוב יסתיים פרקם של עידית ושמוליק סילמן בחיינו הציבוריים. אין להם בייס, אין להם שטח ואין להם הישגים להתפאר בהם. גורלם הפוליטי נחרץ ושניהם יודעים זאת. הציוצים הנבזיים האלה משולים לפרפורי גסיסה של זוג פיראנות שמקפצות על גדות הנהר. אבל בעוד שהם עצמם יישכחו במהרה, אסור לנו כחברה לשכוח את הסילמניזם. פוליטיקה של הישרדות עד כדי אובדן צלם אנוש, מבגידה פוליטית ועד טפילת האשמות כוזבות על אזרחים, מייחוס הטבח למפגינים ועד התפרקות פומבית מריבונות. הסילמניזם הוא תמרור אזהרה למה שקורה כשאינטרס עצמי מוחק כל שריד של אחריות ציבורית, ואם אנחנו כחברה לא נלמד מזה ונאפשר לזה לקרות שוב, אויה לנו ולדורותינו.
שירות צבאי לא מתאים לחילונים. אנחנו לא רגילים להיות עם עוד מישהו בחדר, אוהבים לבחור בעצמנו, לא רגילים להקשיב לאדם אחד שאומר לנו מה לעשות כל הזמן, ומתים על אוכל טעים.
הצבא הרבה יותר מתאים לחרדים שרגילים לחדרים צפופים, חוסר יכולת בחירה, ציות עיוור לרב ואוכל כשר ודלוח.
לא להאמין איזה אחוז ממרצם וזמנם היקר של חברי ממשלת ישראל מוקדש לעיסוק בפרשת הפצ"רית, שהוא פרוקסי לסיכול היועמ"שית, שהוא בתורו פרוקסי להכנעה ונקמה בשלטון החוק, שהוא בתורו הבלם האחרון שעומד בפני השאיפות האוטוקרטיות של נתניהו וכנופייתו בדרך למלט עצמם מאחריות לפשעי ה-7 באוקטובר. כל זה בשעה שבקואליציה הזו יושבים חשודים (ואף נאשמים) בעבירות חמורות בהרבה, מה שהופך את ההזדעקות שלהם לכמעט קומית.
פרשת הפצ"רית חשובה ליריב לוין יותר מהפקקים במערכת המשפט, חשובה לסמוטריץ' יותר מעומס המס הקיצוני על בעלי הכנסות גבוהות, חשובה לבן-גביר יותר משיעורי הרצח הקולומביאנים בחברה הערבית, וחשובה לסילמן יותר משריפת הפסולת בשטחים.
והאירוניה היא שאפילו בזה הם נכשלים, הרי במבחן התוצאה היועמ"שית מכהנת בתפקידה זמן רב אחרי ש"הודחה", ובג"ץ עוצמתי כפי שלא היה מעולם.