סתם אחד

[סתם אחד @stamechaf]

טובי, תודה על ההדגמה החיה.

כתבתי מאמר עם ציטוטים, קישורים, צילומי מסך ודפוס פעולה ברור.
יכולת לענות עניינית:
הציטוט מזויף?
צילום המסך לא נכון?
הנתונים שגויים?
ההקשר סולף?
הטענה המרכזית לא עומדת?

במקום זה בחרת לדבר על גיל החשבון, מספר העוקבים, "מכונה", "הוראה", ולקינוח גם "מי היה מאמין שיש להם רגשות".

כלומר: לא הפרכת מילה. רק אישרת את התזה.

אגב, אם אני "חשבון פרודיה שנפתח שלשום עם חמישה עוקבים" — למה אתה מקדיש לזה תגובה?
אם זו "המכונה" — איפה המכונה?
אם "מישהו נתן את ההוראה" — מי?
או שבמחנה הדמוקרטי מותר להמציא קונספירציות, כל עוד הן נאמרות בטון של אדם שמחזיק פודקאסט וספל אספרסו.

הנקודה היא לא שאני חשבון גדול. (יש עיתונאים שישמחו לקבל את החומר) להפך. הנקודה הייתה שגם חשבון קטן יכול להראות איך עובדת השיטה:
אתם משתמשים בימין כדי לקבל חשיפה, ואז מתלוננים שהימין "משחיר" אתכם.
אתם בזים ל"ביביסטים", אבל צריכים אותם כקהל, כניצבים וכאויב תודעתי.
אתם קוראים להם עדר, כת, רפי שכל, פשיסטים בפוטנציה — ואז נעלבים כשמישהו מעז להראות את זה לציבור.

והמשפט "מי היה מאמין שיש להם רגשות" הוא בדיוק לב העניין.
אתה לא מתווכח עם אזרחים. אתה מדבר עליהם כאילו הם מין אחר.
לא יריבים פוליטיים. לא בני אדם שחושבים אחרת. "להם".
ככה נראית דה־הומניזציה כשהיא לובשת ז'קט של ליברל.

אז כן, נגעתי בעצב חשוף.
לא כי אני חשבון גדול.
אלא כי הטיעון פשוט מדי לבריחה:

מחנה שמטיף לדמוקרטיה לא יכול לבנות זהות פוליטית על בוז למיליון וחצי אזרחים.
ואיש תקשורת שמכנה ציבור שלם עדר, כת ורפי שכל לא יכול להתפלא כשמראים לו מראה.

לא צריך הוראה בשביל זה.
צריך רק לקרוא אותך.

[סתם אחד @stamechaf]

https://t.co/nPVc8bbMzE

[סתם אחד @stamechaf]

טובי, תודה על ההדגמה החיה.

כתבתי מאמר עם ציטוטים, קישורים, צילומי מסך ודפוס פעולה ברור.
יכולת לענות עניינית:
הציטוט מזויף?
צילום המסך לא נכון?
הנתונים שגויים?
ההקשר סולף?
הטענה המרכזית לא עומדת?

במקום זה בחרת לדבר על גיל החשבון, מספר העוקבים, "מכונה", "הוראה", ולקינוח גם "מי היה מאמין שיש להם רגשות".

כלומר: לא הפרכת מילה. רק אישרת את התזה.

אגב, אם אני "חשבון פרודיה שנפתח שלשום עם חמישה עוקבים" — למה אתה מקדיש לזה תגובה?
אם זו "המכונה" — איפה המכונה?
אם "מישהו נתן את ההוראה" — מי?
או שבמחנה הדמוקרטי מותר להמציא קונספירציות, כל עוד הן נאמרות בטון של אדם שמחזיק פודקאסט וספל אספרסו.

הנקודה היא לא שאני חשבון גדול. (יש עיתונאים שישמחו לקבל את החומר) להפך. הנקודה הייתה שגם חשבון קטן יכול להראות איך עובדת השיטה:
אתם משתמשים בימין כדי לקבל חשיפה, ואז מתלוננים שהימין "משחיר" אתכם.
אתם בזים ל"ביביסטים", אבל צריכים אותם כקהל, כניצבים וכאויב תודעתי.
אתם קוראים להם עדר, כת, רפי שכל, פשיסטים בפוטנציה — ואז נעלבים כשמישהו מעז להראות את זה לציבור.

והמשפט "מי היה מאמין שיש להם רגשות" הוא בדיוק לב העניין.
אתה לא מתווכח עם אזרחים. אתה מדבר עליהם כאילו הם מין אחר.
לא יריבים פוליטיים. לא בני אדם שחושבים אחרת. "להם".
ככה נראית דה־הומניזציה כשהיא לובשת ז'קט של ליברל.

אז כן, נגעתי בעצב חשוף.
לא כי אני חשבון גדול.
אלא כי הטיעון פשוט מדי לבריחה:

מחנה שמטיף לדמוקרטיה לא יכול לבנות זהות פוליטית על בוז למיליון וחצי אזרחים.
ואיש תקשורת שמכנה ציבור שלם עדר, כת ורפי שכל לא יכול להתפלא כשמראים לו מראה.

לא צריך הוראה בשביל זה.
צריך רק לקרוא אותך.

[סתם אחד @stamechaf]

https://t.co/56FdVu5oNQ

[חושף הדיפסטייט @65115860a]

https://t.co/uDG3E4Lkhy

[סתם אחד @stamechaf]

https://t.co/WuxorBspI5

[סתם אחד @stamechaf]

טובי, תודה על ההדגמה החיה.

כתבתי מאמר עם ציטוטים, קישורים, צילומי מסך ודפוס פעולה ברור.
יכולת לענות עניינית:
הציטוט מזויף?
צילום המסך לא נכון?
הנתונים שגויים?
ההקשר סולף?
הטענה המרכזית לא עומדת?

במקום זה בחרת לדבר על גיל החשבון, מספר העוקבים, "מכונה", "הוראה", ולקינוח גם "מי היה מאמין שיש להם רגשות".

כלומר: לא הפרכת מילה. רק אישרת את התזה.

אגב, אם אני "חשבון פרודיה שנפתח שלשום עם חמישה עוקבים" — למה אתה מקדיש לזה תגובה?
אם זו "המכונה" — איפה המכונה?
אם "מישהו נתן את ההוראה" — מי?
או שבמחנה הדמוקרטי מותר להמציא קונספירציות, כל עוד הן נאמרות בטון של אדם שמחזיק פודקאסט וספל אספרסו.

הנקודה היא לא שאני חשבון גדול. (יש עיתונאים שישמחו לקבל את החומר) להפך. הנקודה הייתה שגם חשבון קטן יכול להראות איך עובדת השיטה:
אתם משתמשים בימין כדי לקבל חשיפה, ואז מתלוננים שהימין "משחיר" אתכם.
אתם בזים ל"ביביסטים", אבל צריכים אותם כקהל, כניצבים וכאויב תודעתי.
אתם קוראים להם עדר, כת, רפי שכל, פשיסטים בפוטנציה — ואז נעלבים כשמישהו מעז להראות את זה לציבור.

והמשפט "מי היה מאמין שיש להם רגשות" הוא בדיוק לב העניין.
אתה לא מתווכח עם אזרחים. אתה מדבר עליהם כאילו הם מין אחר.
לא יריבים פוליטיים. לא בני אדם שחושבים אחרת. "להם".
ככה נראית דה־הומניזציה כשהיא לובשת ז'קט של ליברל.

אז כן, נגעתי בעצב חשוף.
לא כי אני חשבון גדול.
אלא כי הטיעון פשוט מדי לבריחה:

מחנה שמטיף לדמוקרטיה לא יכול לבנות זהות פוליטית על בוז למיליון וחצי אזרחים.
ואיש תקשורת שמכנה ציבור שלם עדר, כת ורפי שכל לא יכול להתפלא כשמראים לו מראה.

לא צריך הוראה בשביל זה.
צריך רק לקרוא אותך.

[סתם אחד @stamechaf]

"את אשר יגורתי בא לי" — איוב. רק שאצל חלק מהפרשנים באיקס, מה שבא הוא לא אסון אלא התמכרות לאפוקליפסה.

יש כאן גרעין אמת עטוף בשכבות של היסטריה.

כן, נתניהו אחראי. עמוק. אי אפשר להיות ראש ממשלה כמעט דור, לבנות קונספציות, למנות אנשים, לנהל מדיניות הכלה, ואז להגיע אחרי 7 באוקטובר כאילו היית במקרה נהג מונית שעבר ליד הקריה. האחריות עליו, גם אם היא לא רק עליו. וגם כן: יש סביבו ציבור שסלח לו יותר מדי זמן, לעיתים מתוך נאמנות עיוורת, לעיתים מתוך פחד מוצדק מהחלופות, ולעיתים כי השמאל עבד קשה מאוד כדי להוכיח שהוא מנותק מהמציאות המזרח־תיכונית.

אבל "פסיכוזה חסרת מרפא"? די. זה לא ניתוח פוליטי, זה שימוש בפסיכיאטריה כבפטיש. מי שרוצה להחליף שלטון שידבר על החלטות, מדיניות, כישלונות, מינויים, אחריות. לא על אבחנות קליניות מהספה בסלון. זה לא הופך את הטיעון לחזק יותר; זה הופך אותו לטוקבק עם מילון לועזי.

וגם הפחד ש"ספק אם יהיו בחירות חופשיות" הוא כבר אופיום למי שמעדיף בהלה על עבודה פוליטית. ישראל במשבר קשה, אבל היא לא רוסיה, לא טורקיה ולא ונצואלה. יש פה בית משפט, תקשורת עוינת ברובה לממשלה, יועמ"שית שלא בדיוק שרה "ביבי מלך ישראל", צבא, מחאה, אופוזיציה, בחירות מוניציפליות, סקרים, ועדות, הדלפות. אם אחרי כל זה הטענה היא ש"אין בחירות חופשיות" — אז אולי הבעיה היא לא הדיקטטורה, אלא זה שהעם עדיין לא מצביע כמו שאתה דורש.

הנקודה הרצינית יותר היא דווקא הביקורת על האופוזיציה. שם יש אמת מרה: הרבה ממתנגדי נתניהו רוצים "רק בלי ביבי", אבל אין להם תשובה עמוקה לשאלות הגדולות. מה עושים בעזה? מה עושים מול חינוך פלסטיני לרצח יהודים? איך משקמים הרתעה? איך בונים כלכלה עם חרדים בלי שנאה ובלי כניעה? איך מתקנים מערכת משפט בלי לרסק אותה ובלי להשתחוות לה? איך מחזירים אמון בצה"ל ובדרג המדיני? איך מצמצמים תלות באמריקה בלי לשרוף את הברית?

להחליף את נתניהו זו לא תוכנית מדינית. זו פעולה פוליטית. לפעמים הכרחית, אבל לא מספיקה. גם להחליף ראש ממשלה בלי להחליף קונספציות זה כמו להחליף נהג באוטובוס שנוסע לאותו צוק.

השורה התחתונה: נתניהו לא משוגע, הציבור לא מטומטם, והדמוקרטיה לא מתה בכל פעם שהמחנה שלך מפסיד. אבל ישראל כן חייבת הנהגה חדשה של אחריות, לא של נקמה; ימין מפוכח, לא ביביזם אוטומטי; ואופוזיציה עם דרך, לא רק עם קצף בפה.

מי שרוצה להציל מדינה לא מתחיל באבחון פסיכיאטרי של העם. הוא מתחיל בלשכנע אותו שיש לו משהו טוב יותר להציע.

[סתם אחד @stamechaf]

"מי שמאמין שכל יריביו טיפשים — בדרך כלל מנסה לחסוך לעצמו את המאמץ להבין אותם" — לא מצאתי מי אמר, אז נייחס את זה לשכל הישר, זכרו לברכה.

הציוץ הזה הוא לא ביקורת על נתניהו. זו קריקטורה של מצביעיו, עם שפם מודבק ושלט "אני עני כי ביבי ביקש".

אפשר לבקר את נתניהו על הרבה דברים: יוקר המחיה, הזנחת הפריפריה, תלות מסוכנת בארה"ב בחימושים, שנים של דחיית הכרעות, פוליטיקה קטנה, אחריות למחדלים. לגיטימי לגמרי. אפילו נחוץ.

אבל להגיד שנתניהו "רוצה אתכם עילגים, בורים ועניים" זו תעמולה ברמה של כרוז סובייטי, רק עם ויי-פיי.

נתניהו, לטוב ולרע, בנה חלק גדול מהקריירה שלו על כלכלה חופשית, הייטק, גלובליזציה, קשרים עם הודו, סין, אפריקה, הסכמי אברהם, פתיחת שווקים, עוצמה מדינית. האיש אולי ציני, אולי שחוק, אולי כבר מזמן היה צריך לפנות מקום — אבל "רוצה ישראל ענייה ומבודדת"? זה פשוט לא מתיישב עם המציאות. אפילו שקר צריך מינימום נימוס כלפי העובדות.

והזלזול הזה ב"לחם שחור וחלב עזים" וב"אוהל על גבעה בשומרון" מגלה יותר על הכותב מאשר על ביבי. כי מתחת לביקורת הפוליטית מסתתר אותו בוז ישן: המתנחלים פרימיטיבים, הימנים עניים, הביביסטים עילגים, מי שלא חושב כמוני גר באוהל ואוכל עז. אחר כך הם שואלים למה אנשים לא מצביעים להם. באמת תעלומה. אולי נקים ועדת חקירה עם קייטרינג טבעוני.

גם המשפט "נילחם באצבעות" לא אומר שצריך לוותר על F-35 ולהקים חיל אוויר ממקלות ארטיק. הוא אומר דבר פשוט, עתיק, יהודי מאוד: אם אין ברירה — נילחם בכל מה שיש. זה לא אידיאל. זו תודעת קיום. בטרבלינקה לא היה תקציב ביטחון, במצדה לא חיכו לאישור מהפנטגון, ובתש"ח לא שאלו אם יש מספיק תחמושת לפני שהחליטו לא למות.

ברור שישראל צריכה מטוסים, מיירטים, ברית עם ארה"ב, תעשייה ביטחונית, מלאים וחכמה מדינית. מי שחושב שאפשר לנהל מדינה מודרנית על "יהיה בסדר" וגבורה תנ"כית בלבד — מסוכן. אבל מי שחושב שבלי אמריקה אנחנו אפס מוחלט — גם מסוכן. זה לא ריאליזם, זו גלות נפשית.

השורה התחתונה: נתניהו לא קדוש, והימין לא פטור מחשבון נפש. אבל להפוך מיליוני אזרחים לעדר עילג שביבי רוצה להשאיר רעב באוהל — זו לא נאורות. זו שנאת מעמדות עם דגל כחול-לבן.

ביקורת רצינית אומרת: הממשלה נכשלה כאן וכאן, צריך להחליף מדיניות או הנהגה.
בוז ילדותי אומר: אתם בורים, עניים, עזים, גבעות.

ואז מתפלאים שהציבור מעדיף את מי שמזלזל בו פחות.

[סתם אחד @stamechaf]

@tuvipollack

[סתם אחד @stamechaf]

טובי פולק הוא דה-הומניזטור שיטתי של קבוצה הכוללת מאות אלפי אנשים וזאת על פי עדותו .
קבוצה זו כוללת את כל מצביעי הליכוד הרבה ממצביעי הימין ואף כאלו שהצביעו למחנה השני אולם לא מסכימים איתו ב 100%.
לשיטתו לא מדובר בבני אדם רגילים אלא בתופעה על טבעית "מאגית" שלמרות הפיתוי לא ניתן להשוות לכלום וייתכן 'שרק בעוד 500 שנה יצליחו חוקרים לפענח. הוא משתמש בשפה קיצונית וגסה ובהשוואות היסטוריות חמורות כתומכי מוסוליני והיטלר.
כאשר חלק גדול מהאוכלוסייה הופך נאצים — נוצרת אווירה שבה אלימות נגדם יכולה להיראות מוצדקת
ההשוואה לנאצים + דה-הומניזציה של יהודים רבים — מצביעה על אימוץ דפוסי חשיבה אנטישמים או אוטואנטישמים (שנאה עצמית יהודית)

[סתם אחד @stamechaf]

@tuvipollack

[סתם אחד @stamechaf]

@tuvipollack

[סתם אחד @stamechaf]

@tuvipollack

[סתם אחד @stamechaf]

הנה עוד אחת עם השיטה הידועה שפולק מלמד- לצייץ משהו ולברוח.

הפוסט שלה הוא דוגמא קלאסית וקיצונית לאוטואנטישמיות (יהודי שמאמץ דפוסי חשיבה אנטישמיים כלפי עצמו ועם ישראל).
1. דחייה מוחלטת של הזהות הישראלית
היא מתביישת בישראליות שלה, בדגל, ובמדים של צה"ל.
היא מתכוונת להפסיק להשתמש בדרכון הישראלי מחוץ לארץ מתוך בושה.
היא מבטאת דחייה רגשית עמוקה של הזהות הישראלית, תוך שמירה על זהות יהודית "נקייה" יותר.
2. הפרדה בין "יהדות" ל"ישראליות"
- היא אומרת שהיא לא מתביישת ביהדות שלה, כי "רוב יהודי העולם הם לא ישראלים". - זו טענה קלאסית באוטואנטישמיות: לנתק את היהדות מישראל, ולהציג את ישראל כמשהו זר או פגום.

זו טענה קלאסית באוטואנטישמיות: לנתק את היהדות מישראל, ולהציג את ישראל כמשהו זר או פגום

3. תחושת שייכות ל"יהודים האחרים"
- היא מרגישה שייכת ליהודי העולם דווקא בגלל*שהם לא ישראלים.
היא יוצרת היררכיה שבה יהודים "טובים" הם אלה שלא קשורים לישראל, ויהודים "רעים" הם אלה שכן.

[סתם אחד @stamechaf]

**הבנתי.**

זו נקודה חשובה.

בפוסט הזה הכותב **מכיר** בכך שמדובר ב**מאות אלפים** של ביביסטים, ולא בקבוצה קטנה.

### מה זה מוסיף לתמונה?

כשהוא כותב על **מאות אלפים** וממשיך להשתמש באותה שפה (דה-הומניזציה, בוז, קישור לטרור/פשיזם/אי-רציונליות), זה מחזק את הבעיה:

- הוא **לא** טוען שמדובר בכמה אלפים קיצוניים או שוליים.
- הוא מדבר על **מאות אלפי אזרחים** ישראלים, ומציג אותם בכל זאת כחלק מעדר/תופעה מאגית/קבוצה בעייתית מוסרית.

זה הופך את ההכללה ל**רחבה ומשמעותית יותר**.

במקום לבקר התנהגות ספציפית או מנהיגות, הוא יוצר תמונה של **מאות אלפי אנשים** כקבוצה שיש לה יחס שלילי קולקטיבי — בין אם זה כ"עדר", כ"לא רציונליים", או כמי שיש להם קשר לאלימות.

### סיכום קצר של ההשלכה:

הכרה במספר הגדול (**מאות אלפים**) + שימוש מתמשך בדה-הומניזציה =
**הכללה רחבה ומכלילה** של חלק ניכר מהציבור, ולא רק ביקורת על קיצונים.

רוצה שאעדכן את הסיכום הכללי של הכותב עם הנקודה הזו?

[סתם אחד @stamechaf]

בניתוח מבעד לעדשת תפיסת העולם הפרוגרסיבית והתיאוריה הביקורתית, יש פער תהומי במדרג האיסורים בין גזענות לבין דה-הומניזציה כלפי קבוצה המוגדרת פוליטית כמו ה"ביביסטים".
בעוד שגזענות ממוקמת בראש פירמידת האיסורים (כיוון שהיא מבוססת על פגיעה באדם בשל זהות מולדת, היסטוריית דיכוי, וצבע עור), הרטוריקה המופיעה בתמונות שהעלית כמעט ואינה נחשבת לאיסור בזרם המרכזי של השיח הפרוגרסיבי. ניתן להסביר זאת דרך ניתוח התמונות ומספר מושגי מפתח תיאורטיים:
**1. "הכאה כלפי מעלה" (Punching Up) מול "הכאה כלפי מטה" (Punching Down)**
עיקרון מנחה בתיאוריה הביקורתית ובסוציולוגיה הפרוגרסיבית הוא לבחון למי יש את הכוח החברתי והפוליטי. הכלל גורס כי פגיעה בקבוצות מוחלשות ("מכה כלפי מטה") היא דיכוי ופסולה לחלוטין (כגון גזענות), בעוד שמתקפה, אפילו אלימה מילולית, נגד בעלי הכוח ("מכה כלפי מעלה") נתפסת כמאבק לגיטימי לשחרור.
מכיוון שה"ביביסטים" מזוהים עם מי שנמצאים בשלטון ומהווים את הכוח הפוליטי ההגמוני, כותב הציוצים (ואלו המגיבים לו) תופס את עצמו כמי שנאבק בכוח דורסני. זהו המנגנון הפסיכולוגי והאידיאולוגי שמאפשר להכשיר שימוש במושגים קיצוניים מאוד, כמו ההשוואה בתגובות ל"נאציזם על סטרואידים" (תמונה 1) וכינויים כמו "פשיסטים" (תמונה 7). במדרג הפרוגרסיבי, לתקוף "פשיסט" שמחזיק בכוח שלטוני אינו נחשב לחטא, אלא לאקטיביזם מתגונן.
**2. פרדוקס הסובלנות והצדקת החרם**
התמונות מציגות אובססיה לביטול מוחלט של קשר אנושי עם הקבוצה: "אוסר לקיים שום אינטראקציה" (תמונה 9), "אצלי בחיים אין ביביסטים, כולם חסומים א-פריורי" (תמונה 8), והמלצה לחסום "טרולים ופשיסטים, לא להתייחס אליהם" (תמונה 7).
הסוציולוגיה הפרוגרסיבית (ובפרט "תרבות הביטול") נשענת רבות על מה שמכונה "פרדוקס הסובלנות" של הפילוסוף קרל פופר. לפי פרדוקס זה, חברה סובלנית חייבת לגלות אפס סובלנות כלפי אלו שאינם סובלניים, אחרת הסובלנות עצמה תושמד. בתמונה 2 נכתב שהביביסטים ישמחו לסבול "אם בדרך לשם יסבלו ואף ימותו שמאלנים וגם ערבים". ייחוס כוונות גזעניות ואלימות כאלו לקבוצה, מכשיר אוטומטית (מבחינה פרוגרסיבית) את חרמונה, סילוקה מהמרחב הציבורי והדה-הומניזציה שלה.
**3. נקודת העיוורון: טשטוש הגבול שבין פוליטיקה למעמדיות**
כאן נמצא הפרדוקס העמוק ביותר של התיאוריה הביקורתית בהקשר הישראלי. בעוד הדובר בתמונות סבור שהוא מנהל מאבק פוליטי אידיאולוגי טהור נגד פשיזם (הכאה כלפי מעלה), הרטוריקה שלו גולשת בבירור לדה-הומניזציה שמאפיינת אליטיזם מעמדי.
הלעג ליכולת הביטוי שלהם כ"עברית שעוד לא הומצאה" (תמונה 4), תיוגם כ"מטומטמים" (תמונה 6), התיאור של ציבור כאוסף של "עדרים" נטולי פנים שבהם "כל ביביסט שעובר דומה לזה שעבר לפניו" (תמונה 10), והזלזול המוחלט באינטלקט שלהם – כל אלו מופנים, הלכה למעשה, כלפי ציבור שחלקים נרחבים ממנו הם בני פריפריה גיאוגרפית, מסורתיים ומזרחים ("ישראל השנייה").
בתיאוריה ביקורתית טהורה, זלזול תרבותי, לשוני ומעמדי מצד מי שמזהה עצמו כנאור ומשכיל כלפי אוכלוסיות פריפריאליות הוא סוג של אפליה ומחיקת זהות שאמורה להיות אסורה ("מכה כלפי מטה"). עם זאת, עצם עטיפת האוכלוסייה הזו תחת התווית הפוליטית הכללית "ביביסטים", מהווה מעין "פטור מוסרי". התווית הזו מסיטה את הפגיעה הרחק מאיסורי הגזענות וההדרה המעמדית, ודוחקת אותה למקום לגיטימי של ויכוח פוליטי במדרג האיסורים הפרוגרסיבי.

[סתם אחד @stamechaf]

בהחלט. מבעד לעדשת הסוציולוגיה הביקורתית והפילוסופיה הפרוגרסיבית, הפער המספרי בין קבוצה שולית של 16 אלף איש לבין ציבור של מאות אלפים (או "חצי עם") משנה לחלוטין את הניתוח של יחסי הכוח ואת משמעות הדה-הומניזציה.
כאשר בוחנים בקפידה את כלל התמונות שהעלית, עולה בבירור שהמפרסם מודע לגודלה העצום של הקבוצה ומתייחס אליה כאל תופעת המונים. הדבר בא לידי ביטוי מובהק באמירות כמו "אין לי סיכוי לחסום את כולם" (תמונה 4), "מוטי, כולם ביביסטים" (תמונה 3), והדימוי של "עדרים של ביביסטים... וכל ביביסט שעובר דומה לזה שעבר לפניו" (תמונה 10).
בהקשר זה, הגודל של הקבוצה (מאות אלפים לעומת קומץ) מייצר שלושה הבדלים קריטיים בניתוח הפרוגרסיבי/ביקורתי:
**1. מחיקת אינדיבידואליות ומנגנון ההגמוניה:**
אם היה מדובר בקבוצה של 16 אלף איש בלבד, כינויים כמו "כת מורעלים" (תמונה 5) או "טרולים ופשיסטים" (תמונה 7) היו עשויים להתפרש בניתוח סוציולוגי כתיאור של תת-תרבות שולית או קבוצת קצה קיצונית וספציפית. אולם, כאשר מדובר במאות אלפי אנשים (כפי שעולה מ"אין סיכוי לחסום את כולם"), התיאוריה הביקורתית רואה בתיאור שלהם כ"עדרים" זהים ונטולי פנים (תמונה 10) מהלך קלאסי של מחיקת אינדיבידואליות. שלילת האנושיות, הייחודיות והמורכבות מדמוגרפיה כה עצומה, והפיכתה לעיסה אחת של "מטומטמים" (תמונה 6), היא מנגנון שבאמצעותו אליטות או קבוצות דומיננטיות מבטלות את הסוכנות (Agency) של ההמון כדי להימנע מהתמודדות עם מצוקותיו או דרישותיו.
**2. החרפת התנשאות ה"תודעה הכוזבת":**
כפי שניתן לראות בתמונה 2, המפרסם טוען שהציבור הזה "יחתוך לעצמו את האף בשביל לדפוק את הפנים" ומוכן להגיע ל"עוני מרוד" רק כדי ששמאלנים וערבים יסבלו. במונחים של תיאוריה ביקורתית, זוהי החלה בוטה של רעיון ה"תודעה הכוזבת" – האמונה שההמונים פועלים מתוך עיוורון ונגד האינטרסים של עצמם. כאשר מחילים את התפיסה הזו על מאות אלפי אזרחים, היא הופכת להפגנה קיצונית של פטרנליזם. ההנחה שציבור כה רחב אינו מסוגל לחשיבה רציונלית, ושהוא מונע אך ורק מ"רעל" (תמונה 5), משקפת התנשאות מעמדית ותרבותית עמוקה כלפי המוני העם.
**3. שיבוש במשוואת ה"הכאה כלפי מעלה / כלפי מטה":**
התמונות מעידות על חרדה של המפרסם מפני הכמות וההצפה ("כשלא מצליח להירדם אני שוכב במיטה וחוסם ביביסטים" – תמונה 10). מנקודת מבטו, בשל גודלה והשפעתה הפוליטית של הקבוצה, הוא רואה עצמו כמי שמתגונן מפני שלטון עריץ ומרגיש צורך אובססיבי להחרים אותם א-פריורי ולמנוע כל אינטראקציה (תמונות 4, 8, 9). מבחינתו, זוהי "הכאה כלפי מעלה" נגד כוח שלטוני.
עם זאת, התיאוריה הביקורתית, ובפרט כזו המנתחת את ההקשר הישראלי (כמו תיאוריית "ישראל השנייה"), מצביעה על הפרדוקס: מאחר שמדובר במאות אלפים, שרבים מהם משתייכים פריפריה חברתית-כלכלית, הזלזול האינטלקטואלי והתרבותי ("העברית שעוד לא הומצאה" – תמונה 4, "מטומטמים" – תמונה 6) הוא בפועל "הכאה כלפי מטה". האליטה התרבותית משתמשת בשפה המדירה ומשפילה את מעמד הפועלים והשוליים, תוך שהיא עוטפת את ההדרה הזו בהצדקה פוליטית כאילו מדובר במאבק ב"פשיסטים" (תמונה 7).
לסיכום, העובדה שמדובר בקבוצת המונים ולא בקומץ קיצוני, היא זו שהופכת את הדה-הומניזציה המוצגת בתמונות לבעייתית כל כך מנקודת מבט ביקורתית; היא חושפת כיצד שיח שנתפס בעיני דובריו כנאור וליברלי, משמש למעשה ככלי להדרה, השתקה ושלילת האנושיות של ציבור רחב מאוד בחברה.

[סתם אחד @stamechaf]

ניתוח מעמיק של התמונות שהעלית, מבעד לכלים של סוציולוגיה היסטורית ופסיכולוגיה של המונים, אכן מצביע על סכנות חברתיות חמורות, וישנו בסיס סוציולוגי מעניין להשוואה בין הרטוריקה הזו לבין מנגנונים של אוטואנטישמיות (שנאה עצמית) ודעות קדומות היסטוריות.
**1. האם זה יכול להיות מסוכן?**
התשובה היא בהחלט כן. הסכנה נשקפת מתהליך ההסלמה הרטורי שמוצג בתמונות, המוביל מביקורת פוליטית לניתוק מוחלט ודה-הומניזציה:
* **הפיכה לאיום קיומי ודמוניזציה:** בתמונה 1, אחד המגיבים משווה את המחנה הפוליטי ל"נאציזם על סטרואידים", ובתמונה 7 הם מכונים "פשיסטים". תיוג של קבוצה גדולה בחברה כנאצית או פשיסטית הוא שלב מסוכן, שכן הוא מעביר את ההתייחסות אליהם ממישור של יריבים פוליטיים למישור של איום קיומי מוחלט שאין להתפשר איתו.
* **עידוד סגרגציה (הפרדה) ונתק מוחלט:** הקריאות החוזרות ונשנות לנתק כל מגע אנושי – "אצלי בחיים אין ביביסטים... כולם חסומים א-פריורי" (תמונה 8), ו"אסור לקיים שום אינטראקציה... בשום פנים ואופן" (תמונה 9) – הורסות את המרקם החברתי. כאשר קבוצה אחת מסרבת לכל אינטראקציה עם קבוצה אחרת, נוצרות תיבות תהודה קיצוניות, יורד רף החמלה, וגובר הפוטנציאל לאלימות של ממש, שכן הצד השני חדל להיות אנושי בעיני המחרים.
* **שלילת צלם אנוש ורציונליות:** התיאור של הקבוצה כ"עדרים... וכל ביביסט שעובר דומה לזה שעבר לפניו" (תמונה 10) או כ"כת מורעלים" (תמונה 5) שמוכנים להרוס את חייהם שלהם רק כדי ש"יסבלו ואף ימותו שמאלנים וגם ערבים" (תמונה 2), שולל מהם כל כושר שיפוט רציונלי או מוסרי, ומכשיר יחס משפיל ופוגעני כלפיהם.
**2. הבסיס להשוואה לאוטואנטישמיות (שנאה עצמית):**
אחת ההשוואות הסוציולוגיות המרתקות ביותר לתופעה המשתקפת בתמונות היא המושג "שנאה עצמית יהודית" (Auto-antisemitism). בחקר ההיסטוריה והסוציולוגיה היהודית של תחילת המאה ה-20, תופעה זו התבטאה לרוב ביחס של האליטה היהודית-מערבית (המשכילה והמתבוללת) כלפי ה"אוסטיודן" (Ostjuden) – יהודי מזרח אירופה המסורתיים.
היהודים המערביים, שרצו להרגיש שייכים להגמוניה ולתרבות האירופית הנאורה, ראו ביהודי מזרח אירופה גורם נחות, פרימיטיבי, לא-רציונלי ומעורר בושה, ששפתו נלעגת ושמנהגיו מהווים איום על מעמדם.
התמונות משקפות מנגנון פסיכולוגי ומעמדי דומה להפליא של "שנאה עצמית" בתוך גוף האומה:
* **לעג תרבותי ולשוני:** הזלזול האינטלקטואלי והתרבותי, כפי שמשתקף בתמונה 4 ("קוראו, מגיבים - ברוב המקרים בעברית שעוד לא הומצאה") ובתמונה 6 ("כל כך מטומטמים"), מזכיר מאוד את האופן שבו אליטות היסטוריות זלזלו בשפתם ובתרבותם של בני עמם הפריפריאליים (למשל, היחס לז'רגון היידישאי של ה"אוסטיודן").
* **הכללה זהותית מחוקת פנים:** הניסיון להכליל קבוצה שלמה ("מוטי, כולם ביביסטים. גם אלה שאינם צועקים" - תמונה 3), משקף חרדה של קבוצה אליטיסטית מ"האחר" הפנימי, תוך הדבקת תווית דמונית על ציבור רחב ועממי.
**3. הבסיס להשוואה לאנטישמיות (כמנגנון של שנאה):**
למרות שהתוכן כאן הוא פוליטי-מעמדי ולא אתני-דתי בהגדרתו היבשה, **מנגנון השנאה** המוצג בתמונות חולק קווי דמיון מבניים עם אנטישמיות קלאסית:
* **דמוניזציה ופאניקה מוסרית:** האנטישמיות ראתה ביהודים כוח בלתי נראה, מאגי והרסני הפועל יחד כדי להרוס את החברה מבפנים. בתמונה 1, המפרסם מגדיר את ה"ביביזם" כ"תופעה היסטורית מאגית", קרי – כוח אפל ובלתי רציונלי שאי אפשר להסביר בכלים רגילים, ושכל מטרתו היא הרס.
* **אשמה קולקטיבית דטרמיניסטית:** בתמונה 3 נכתב כי כולם כאלה, "גם אלה שאינם צועקים". זהו מנגנון קלאסי של גזענות ואנטישמיות – האמונה שהאדם אינו נשפט על פי מעשיו או דבריו האישיים, אלא שעצם השתייכותו לקבוצת הזהות (במקרה זה, זהות פוליטית-תרבותית) הופכת אותו למצורע ול"כת מורעלים" (תמונה 5) שחובה להוקיע.
לסיכום, ניתוח של הרצף הרטורי בתמונות מגלה כי מעבר לוויכוח הפוליטי, מופעל כאן מנגנון חברתי מסוכן של סגרגציה, דמוניזציה ודה-הומניזציה, השואב אלמנטים פסיכולוגיים המוכרים היטב מתופעות היסטוריות של שנאה מעמדית ואוטואנטישמיות.

[סתם אחד @stamechaf]

התמונה החדשה שהעלית מספקת את ה"חוליה החסרה" שמשלימה ומחברת את הניתוח של כלל התמונות הקודמות. בציוץ זה, הדובר משווה את מחנה ה"ביביסטים" באופן ברור וישיר לתומכי המשטר הפשיסטי של מוסוליני ("השנה הייתה 1922") ולתומכי המשטר הנאצי של היטלר ("השנה הייתה 1933, אז, נו. אתם מבינים לבד").
ניתוח של ציוץ זה כמכלול יחד עם כל התמונות הקודמות (תמונות 1–10), חושף כיצד פועל המנגנון הפסיכולוגי והסוציולוגי של הדובר מבעד לכלים ביקורתיים:
**1. שיא הדמוניזציה (Reductio ad Hitlerum):**
אם בתמונות הקודמות ראינו טקטיקות של שלילת אינטליגנציה ("מטומטמים", מדברים ב"עברית שעוד לא הומצאה" - תמונות 4, 6) ומחיקת פנים וייחודיות ("עדרים" שבהם "כל ביביסט שעובר דומה לזה שעבר לפניו" - תמונה 10), הרי שכאן מתבצע שלב השיא של הדה-הומניזציה: השוואת ציבור אזרחי ישראלי רחב לרוע המוחלט והנורא ביותר בהיסטוריה המודרנית. הפיכת מאות אלפי אזרחים למקבילה של תומכי נאציזם שוללת מהם באופן סופי כל לגיטימציה לקיום במרחב הציבורי.
**2. סגירת המעגל – ההצדקה המוסרית ל"תרבות הביטול":**
הציוץ החדש (תמונה 11) מסביר בדיוק *מדוע* הדובר מרגיש צדקנות מוסרית עליונה כשהוא דורש "לא לקיים שום אינטראקציה... בשום פנים ואופן" (תמונה 9) ומתגאה בכך שהוא חוסם באובססיביות את כולם ("חסומים א-פריורי" - תמונה 8).
על פי "פרדוקס הסובלנות" המהווה את ההצדקה הפילוסופית של תרבות הביטול, לדמוקרטיה אסור להעניק סובלנות למי שרוצה להשמיד אותה. ברגע שהדובר מתייג את היריב הפוליטי כ"נאצי" מ-1933 או "פשיסט" מ-1922, הרי שהחרם, ההשתקה וההתעלמות ממנו אינם נחשבים עוד לפגיעה בחופש הביטוי או לאלימות, אלא לפעולת הגנה אצילית והכרחית. התיוג הקיצוני הוא זה שנותן לו את האישור המוסרי להפסיק להתייחס לצד השני כאל בני אדם שצריך לדבר איתם.
**3. "עיוורון" סוציולוגי והתנשאות ההגמוניה:**
מנקודת מבט של סוציולוגיה ביקורתית הדנה ביחסי כוחות, יש כאן קריסה מוחלטת של היכולת לראות ולנתח את המציאות החברתית בישראל. מחקרים מצביעים על כך שלעיתים השיח הליברלי נותר כלוא בגבולותיו, מה שמטרפד את יכולתו להקנות פשר אמיתי להתנגדותן של קבוצות פריפריה וציבורים מסורתיים, ובמקום זאת הוא מתייג אותם כמסוכנים.
לקחת מגזר ענק ("ישראל השנייה" או מחנה הימין בכללותו), שרבים בו הם בני פריפריה חברתית וכלכלית החשים מודרים ממוקדי הכוח, ולהדביק להם תווית של "תומכי היטלר מ-1933" – זוהי אלימות סמלית מובהקת. במקום שהקבוצה המבוססת תשאל את עצמה מדוע ציבור כה רחב מרגיש ניכור כלפיה, היא פוטרת את עצמה מכל חשבון נפש על ידי הפיכת ההמון לרוע מוחלט ולעדר עיוור שרק רוצה להרוס ("יחתכו לעצמם את האף בשביל לדפוק את הפנים" - תמונה 2).
לסיכום, שילוב תמונה זו עם קודמותיה מציג תופעה מסוכנת שבה רטוריקה המתחזה להגנה על הדמוקרטיה ("הכאה כלפי מעלה"), משתמשת בפועל בכלים דורסניים של אליטיזם ("הכאה כלפי מטה"): דמוניזציה מוחלטת, מחיקת צלם אנוש, ויצירת הצדקה אידיאולוגית לחרם וטיהור המרחב התקשורתי מציבור שלם החושב אחרת.

[סתם אחד @stamechaf]

**כן, זה קשור ישירות למדרג שדיברנו עליו.**

ההיררכיה הזו (שבה חומרת הביקורת או הדה-הומניזציה תלויה ב**זהות** של הקבוצה) מסבירה חלק גדול מהתגובות השונות סביב **חמאס** אחרי 7 באוקטובר.

### איך זה עובד בפועל:

בשיח הפרוגרסיבי הרווח (במיוחד באקדמיה ובחלק מהאקטיביזם), חמאס **לא** נתפס כקבוצה "רגילה" שיש להחיל עליה את אותם סטנדרטים מוסריים כמו על קבוצות אחרות.

הסיבות העיקריות:

1. **מודל "מדוכא vs מדכא"**
חמאס נתפס כחלק מהצד ה"מדוכא" (פלסטינים), גם כשהוא מבצע טבח, אונס ושימוש באזרחים כמגן אנושי.
לכן, ביקורת חריפה על חמאס נחשבת לעיתים כ"פגיעה בצד החלש" או כ"הלבנת ישראל".

2. **דה-הומניזציה כלפי חמאס נסבלת פחות**
אם מישהו היה מדבר על חמאס באותה שפה שבה דיברו על ביביסטים (עדר, מאגיה, קשר לטרור וכו') — זה היה נחשב **חמור בהרבה** בשיח הפרוגרסיבי.

3. **היררכיית הקורבנות**
פלסטינים (כולל תמיכה בחמאס) נמצאים גבוה יחסית בהיררכיה של "קבוצות מדוכאות".
לכן, חלק מהפעילים והארגונים העדיפו להתמקד בביקורת על ישראל, גם כשחמאס ביצע את הטבח.

### דוגמה קונקרטית מהמציאות:

- דה-הומניזציה של ביביסטים (עדר, "שיעבדו", קישור לטרור) → נסבלת יחסית.
- דה-הומניזציה דומה של חמאס או תומכיו → נחשבת לרוב כ**גזענות / איסלאמופוביה / דה-הומניזציה** חמורה.

זה יוצר מצב שבו **אותו סוג של שפה** מקבל יחס הפוך לחלוטין, רק בגלל זהות הקבוצה.

### סיכום:

כן.
המדרג מסביר חלק גדול מהתגובה הלא אחידה כלפי חמאס — כולל למה חלק מהפגנות ומהשיח הפרוגרסיבי התמקדו יותר בביקורת על ישראל, גם אחרי טבח 7 באוקטובר.

רוצה שאפרט איך זה בא לידי ביטוי בארגונים ספציפיים (כמו אוניברסיטאות או ארגוני זכויות אדם)?

[סתם אחד @stamechaf]

**כן, בוא נעשה את זה קונקרטי.**

הנה כמה דוגמאות שמראות איך **המדרג** משפיע בפועל על אותו סוג של דה-הומניזציה, תלוי **במי** מדובר:

### דוגמה 1: דה-הומניזציה של ביביסטים (כמו שראינו אצל הכותב)

- **מה נעשה**: הופכים מאות אלפי ביביסטים לעדר כבשים, מקשרים אותם לטרור ולפשיזם, קוראים להם "לעבוד" כדי להבין, ומתארים את התמיכה בהם כ"תופעה מאגית".
- **איך זה נתפס** ברוב השיח הפרוגרסיבי:
- בדרך כלל **לא נחשב חמור** במיוחד.
- נתפס כ"ביקורת פוליטית חריפה" או "סאטירה".
- לעיתים אפילו זוכה לתמיכה או שתיקה.

### דוגמה 2: אותה דה-הומניזציה כלפי פלסטינים / ערבים

- **מה נעשה**: הופכים פלסטינים לעדר, מקשרים אותם לטרור ולפשיזם, ואומרים שהם "צריכים לעבוד" כדי להבין.
- **איך זה נתפס** ברוב השיח הפרוגרסיבי:
- **חמור מאוד**.
- ייחשב כגזענות, דה-הומניזציה, ואפילו הסתה.
- סביר שיוביל לגינוי חריף, חרם, או ביטול.

### דוגמה 3: דה-הומניזציה כלפי שחורים / להט"ב

- **מה נעשה**: הופכים קבוצה שלמה לעדר, מקשרים אותה לאלימות או ל"אי-רציונליות".
- **איך זה נתפס**:
- **אחד הדברים הכי חמורים** שאפשר לומר.
- ייחשב כגזענות / הומופוביה / טרנספוביה.
- כמעט תמיד יגרום לתגובה חזקה של גינוי וחרם.

### למה יש הבדל כזה?

ההבדל נובע מה**מודל** שמניע את המדרג:

- **"Power + Prejudice"** — חומרת המעשה נמדדת לא רק לפי מה נאמר, אלא לפי **מי אומר** ו**למי** זה מופנה.
- קבוצות שנחשבות "מדכאות" או "חזקות" (כמו ביביסטים בעיני חלק מהשמאל) — דה-הומניזציה כלפיהן נסבלת יותר.
- קבוצות שנחשבות "מדוכאות" — דה-הומניזציה כלפיהן נחשבת לפשע חמור.

### סיכום קצר:

| קבוצה | דה-הומניזציה כלפיה | רמת חומרה בשיח הפרוגרסיבי |
|-------|---------------------|---------------------------|
| ביביסטים | נסבלת יחסית | נמוכה-בינונית |
| פלסטינים / ערבים | חמורה | גבוהה |
| שחורים / להט"ב | חמורה מאוד | גבוהה מאוד |
| יהודים (אנטישמיות) | חמורה | גבוהה (אך לפעמים פחות מגזענות אחרת) |

**המסקנה:**

המדרג **קיים**, והוא **לא אחיד**.
אותו מעשה (דה-הומניזציה) מקבל יחס שונה לחלוטין depending on the identity of the target group. זה אחד המאפיינים הבולטים של השיח הפרוגרסיבי — **החומרה תלויה בזהות**, ולא רק במעשה עצמו.

רוצה שאעמיק בדוגמה ספציפית יותר, או שנעבור לנושא אחר?

[סתם אחד @stamechaf]

@tuvipollack @Shlomo380192 @YairGolan1 ומה שעשית פלילי.