יונתן היה אחד מחבריי הטובים באוניברסיטה. 1.90 של חתיכות ומענטשיות. כולם אהבו אותו. הוא היה יפה, חכם, מאוהב עד כלות במאיה חברתו, ובעיקר פשוט בחור טוב. מאלה שתתקשר אליהם כשנתקעת עם פנצ’ר באמצע הלילה באיילון, ותדע שיעזוב הכול ויבוא.
הוא היה קצין לוחם בסיירת מגל״ן, ונפצע ממש בסוף המלחמה. אני זוכרת שהלכנו לבית החולים מיד אחרי. הייתה לו גם פציעה קשה ברגל, וכשהבנו שמדובר בפגיעת ראש, חבר הילדות שלו אמר: “קיוויתי שהלכה לו הרגל. לוקח עכשיו לוין בלי רגל.”
בהתחלה עוד באנו לבקר. אבל השנים חולפות, החיים ממשיכים, והכי עצוב הוא שאני זוכרת את השיחות הפילוסופיות שניהלנו בתואר על חיים שראויים לחיות. הוא ממש אמר שהיה מעדיף למות מאשר לחיות ככה.
אבל הבחירה לא הייתה שלו. “הצילו” אותו, וגזרו עליו ועל משפחתו חיים שמעלים את הדיון האם המוות הוא אכן הבשורה הקשה מכל, או שיש גם אופציות קשות יותר.
אחיו אומר בראיון: “תמיד מראים לנו את הפצועים שהשתקמו, ומעדיפים להסיט את המבט מאלה שלא.” כי זה כואב מדי. מפחיד מדי. האקראיות של לאבד את הכול ברולטה הרוסית הזו שנהייתה החיים שלנו.
בזמן שאני ושאר חברינו ללימודים התקדמנו בחיים, התחתנו, בנינו קריירות והקמנו משפחות, הוא נשאר ״הפצוע הכי קשה של מלחמת לבנון השניה״.
יונתן עדיין חי לכאורה, אבל “כלוא בתוך גופו”, כמו שאומרת אמו רחל. וזה עוד לפני שמתחילים לדבר על המחיר הכבד ששילמה, וממשיכה לשלם, משפחתו.
עשרים שנה אחרי, הלקח שאני לוקחת מיונתן נשאר אותו לקח: אין לנו ילדים למלחמות מיותרות.
כתב לי מי שכתב: "אין ומעולם לא היה שלט נאון ענק בקריה שמודיע על יועץ הרמטכ״ל למגדר. הרבה לפני העדר ערכים הבחור פשוט שקרן. כל חייל שעבר בקריה יודע"
https://t.co/F2rlgTvM4j
@Roi_@Manwithoutime@PelegPriel זה לא תושב זה נתין של המלך . העליבות שלו כה גדולה שהוא איבד את האנושיות ומדבר לאב שכול, תושב עירו, באטימות בלתי נתפסת. תת רמה .
יש זעקה שמחרידה את הגוף. ויש דממה שמחרידה עוד יותר. קראתי בפייסבוק בימים האחרונים את הקריאה הנואשת וחסרת המענה של רעות צוק, חברתה המדהימה של רימון בוכשטב קירשט. היא מספרת איך רימון שהושבה מעזה ואיבדה את בעלה יגב ז״ל - נותרה חסרת כל וחסרת יכולת אמיתית לתפקד. איך היא אמורה לחזור לגור בעוטף בבית ריק לחלוטין. איך היא מבקשת עזרה בשבילה ואף אחד לא עונה. כשהבאנו את סיפורו של רום ברסלבסקי בצינור היה ברור לנו שהפרויקט שנעלה יגייס מיליונים. אבל איך מגייסים אמפתיה למישהי שלא פוצה פה, לא מתראיינת, לא משתפת ומסוגרת בדלת אמותיה. שלא לדבר על התשישות הנפשית והכלכלית של הישראלים שנרתמו בעבר לסייע ועכשיו שחוקים עד דק? מה עושים? בעיקר לא שואלים ולא מתעסקים בסיכויים. פשוט מנסים. נוסף ל-40 אלף ש״ח שנעביר לה מיידית מקרן הצינור, כל שקל שיתרם בקרן בשבוע הקרוב יועבר לה ישירות (הלינק כאן בתגובה הראשונה). כמו כן, אנשי מקצוע בתחום השיפוצים מוזמנים לפנות לאינבוקס הצינור בפייסבוק או אינסטגרם. אני אעלה כאן את התוצאות בימים הקרובים. תודה
בצער עמוק ובכאב גדול התבשרנו על נפילתו של סמ״ר יואב קליין ז״ל, בן הרצליה ובוגר תיכון היובל.
לפני שלוש שנים בלבד הוא עוד היה תלמיד בבית הספר. צעיר עם עתיד שלם לפניו, כדורסלן מוכשר ואהוב, שגדל בעיר שלנו ובחר לצאת ולהגן על המדינה ועל כולנו.
אני מחבק את הוריו, ערן ועינת, את בני המשפחה, החברים וכל מי שזכה להכיר את יואב.
אין מילים שיכולות לנחם אובדן כזה ואין כאב גדול יותר מהורים שנאלצים להיפרד מבנם.
הרצליה מרכינה היום את ראשה. נזכור את יואב, את החיוך שלו, את הדרך שלו ואת ההקרבה האדירה שלו.
יהי זכרו ברוך. 🕯
"שכחו אותי".
המילים האלה, שנאמרו לי בטלפון בקול חנוק מדמעות, לא עוזבות אותי.
תנסו רגע לדמיין: אתם ישנים בשלווה במיטה שלכם. בשנייה אחת העולם מתהפך - אזעקות, מחבלים, אש. אתם נחטפים לעזה, עוברים גיהנום של הרעבה, השפלה והכאות במשך שבועות. אז מפרידים אתכם מבן הזוג שלכם. אתם משתחררים, אבל הלב נשאר שם. אין לכם שנייה אחת להשתקם כי אתם נלחמים על החיים שלו. ואז מגיעה הבשורה המרסקת מכולן: הוא נרצח שם, בשבי. אחרי שעבר את כל הזוועות.
זה הסיפור של רימון בוכשטב קירשט. בן זוגה, יגב ז"ל, נרצח בעזה.
לא לכל השורדים יש את הכוחות הנפשיים להתראיין, לכתוב ספרים או לצעוק את כאבם. רימון פשוט נשכחה מאחור. היא מרגישה זנוחה ובודדת בעולם, בלי עזרה, מנסה לאסוף את השברים של חיים מרוסקים.
לקחתי על עצמי לעזור לה במה שניתן, בדברים הכי קטנים והכי קריטיים כרגע:
תרומות לכיסוי פנסיון הכלבים שלה (סכום של כ-15 אלף ש"ח, לא מיליונים).
מציאת בית חם לשניים מכלביה.
עזרה פיזית באריזת הבית הזמני שלה.
אני מפרסמת, מפיצה באלפי קבוצות, והטלפון שלי? דומם. השקט הזה מחריש אוזניים ומפחיד. הוא מוכיח את מה שרימון בכתה לי: שפשוט שכחנו. שיש לנו עם עם זיכרון קצר מדי.
אני מתחננת אליכם – אם אין לכם יכולת לתרום או לעזור פיזית, בבקשה תשתפו. שיתוף אחד לא עולה כסף, אבל הוא יכול להגיע לאדם הנכון ולהציל נפש אחת שעברה את התופת וחזרה אלינו. אל תתנו לה להישאר לבד.
בתמונה: רימון הגיבורה מישירה מבט למחבל
ניתן לתרום:
בביט: 0523950822
בפייבוקס: https://t.co/EEfpd2oxX1
בהעברה בנקאית (יש לציין שהתרומה עבור הכלבים של רימון ולשלוח לי אסמכתת העברה לצורך אישור ומעקב):
רועי שמשון הכלב במושב
בנק מזרחי טפחות
סניף 428
מספר חשבון 330137
רעות צוק
קרדיט:סטטוסים מצייצים דרך פייסבוק
@AmichaiChikli אתם עושים הפרד ומשול כבר שלוש שנים. ביבי הלך רק להלוויה של רן גווילי שמשפחתו מפורום תקווה. לא הגעתם להלוויה- זו עובדה. בין אם זה בגלל שלא רציתם או בגלל שלא רצו אתכם. לנצח תהיו מצורעים. במיוחד אתה .
@BenCaspit די הוא כבר מונע מכבוד אישי ונקמנות. האופן שבו הוא מדבר על אייזנקוט (אולי גם קנאה) היריקה לבאר של ממשלת השינוי. אני הצבעתי לו באחד הסבבים. עכשיו מספיק. שלא ישרוף קולות לגוש ויתן לביבי לעוף כבר הביתה