מסיפורי אבי דר משנת 1985 ב"מעריב" ועד היום בידיעות תקשורת במוסף סוף השבוע של תל אביב (כל הזכויות שמורות כמובן...) - הגיגים וחלומות, לחברים שעדיין צעירים בנשמתם.
אם אתם גרים בבניין משותף, אתם כבר יודעים את זה היטב: אנחנו חולקים מעלית, חניון ומקלט — אבל יש דבר אחד שפשוט מסרב לשתף פעולה: היכולת לזכור שמות. ברוכים הבאים לטור החדש, שבו כולנו מזהים פנים… ורק לפעמים גם שמות.
https://t.co/weqbjPVYvt
לפעמים המתנה הכי יפה ליום הולדת היא בכלל זיכרון ישן.
השבוע יצאנו לטיול שורשים בחיפה, וגילינו שיש חיפה שלה, חיפה שלי – ועכשיו גם קצת חיפה שלנו.
הסיפור המלא בבלוג. 🔗
https://t.co/SU07pPjHrm
בתום החג האחרון, לפני עונת החגים בעוד שלושה חודשים - שיתוף קצר מפארק גני יהושוע. בין ספורט למגילת רות. החיים עצמם בצל חברים שהיו.
https://t.co/AqxDoudMc9שבועות-של-תיקווה
עונת החתונות, פרק ב': מה לובשים הערב?
חתונה שלישית בעשרה ימים בלבד, ואני שוב עומד מול ארון הבגדים, נבוך ומבולבל. כל ניסיון שלי להתאים צבעים עצמאית נגמר במראה של ליצן ארלקינו איטלקי בלב אולם אירועים נוצץ.
הלינק לפוסט המלא 👇
https://t.co/qlEziPdrbI
היי! אני רוצה להזמין אותך להצטרף אל "סיפורי אבי דר" באפליקציית Spaces by Wix כדי לקרוא את "צלילי השקט" ופוסטים אחרים ישירות מהנייד.
להצטרפות באמצעות הלינק: https://t.co/Zjb3c8TKVI. האפליקציה כבר מותקנת אצלך? אפשר להצטרף עם קוד ההזמנה הזה: 7QXFGY
כשמלכים ונשיאים עמדו בתור ב-30 אלף רגל. 👑✈️
באולם בקרה אפלולי, ניהלתי את הרכבת האווירית הכי עמוסה והכי עצובה בתולדות המדינה. בלוויה של יצחק רבין ז"ל, השמיים שלנו היו המרכז של העולם – כשקיסר יפן והנסיך צ'ארלס ממתינים בסבלנות לתורם לנחות.
https://t.co/jpXRBsd1kk
האביב הגיע, הפוליגון בא: המדריך לשורד בקפסולה ☀️
איך הפכה צעדת בוקר לניהול סיכונים בליסטי במעלית, ולמה בשביל מקום על ההליכון בקאנטרי צריך מהירות תגובה של טייס קרב?
הרהורים על אביב תל אביבי, עייפות כרונית ופסטה עם קטשופ. מוזמנים לקרוא:
https://t.co/3IbCNVQ3bD
https://t.co/dwNh4lR9tJ
בוקר טוב. חמישה מטוסים אמריקאים אבדו עד עכשיו במלחמה הזאת בגלל טעות אנוש.
ולהבדיל ממש, כשעושים טעויות, כמוני במטבח - משלמים. הפעם משתף אתכם בעוד נושא הזוי ולא שייך למציאות הבלתי אפשרית שלנו. האופה מטהרן. 😜
שבת שלום והישמעו להוראות פיקוד העורף כמובן…
https://
https://t.co/ctV5vq88jOכיכר-הלביאות
אני לא טיפוס של פסטיבלים. גם לא איש של ג'אז. אולי רוק. פסטיבל רוק. באילת.
הזהירו שיהיו שטפונות בדרך. (בסוף היתה "רק" רעידת אדמה...) אמרו שבגילי כבר לא מתאים לי מופע עמידה. ובכלל, כשהחטופים עדיין במנהרות, פסטיבל זה לא העניין עכשיו.
ובכל זאת נסענו. המסיבה השנתית של דוד פתאל. האיש והמלונות.
מסיבה בטווח טילי החות'ים במלון פאר שהפך לקרחנה. חנן בן ארי ולהקתו הרימו את הקהל ממצב הרוח של כיכר החטופים לרוק ישראלי סוחף, המוקדש לפצועים, למשפחות, לחטופים, ללוחמים ולזכרם של אלה שכבר לא ירקדו איתנו לעולם.
מצרף את הטור השבועי בנושא יום האישה. הבינלאומי. אינטרנשיונל. כמו דנה שהופיעה אחרי חנן.
תודה לפתאל. לפעמים צריך אסקפיזם באילת. בלי מע"מ ובלי חשבון. עם ויסקי ועשן רפואי, לטעון מצברים כי שום דבר עוד לא נגמר פה. המסיבה. המלחמה. והמאבק היומיומי לשמר את התודעה ולחימה לשחרורם, כי הם שם. עדיין.
פברואר עבורי הוא חודש קצת עצוב. שני נרות זיכרון. שני בתי קברות. פעמיים התלבטות אם לקרוא יזכור על קבר של אתאיסטים גמורים או לשתוק. ולהתגעגע.
אבא שלי מת לפני 13 שנה. ואימי – לפני 9 שנים. שניהם בפברואר.
ההורים. שני אנשים יקרים לי, שמעולם לא הבנתי איך הם חשבו שהם זוג משמים; שביחד יוכלו להזדקן ולהגיע לבית אבות יד ביד; מאוחדים עד למשחק הרמי קיוב האחרון לפני שמעבירים אחד מהם למחלקה הסיעודית בואך מנוחה ונחלה.
רגע לפני סוף מסע עצוב על אלונקה לצלילי ניגון "אל מלא רחמים," עם זרי פרחים והספדים דומעים. היפה מחיפה וחתיך התל אביבי. המורה מהפלמ"ח והקצין מגולני. הבת של אפרים מסדנאות הרכבת עם הבן של היפשר החייט. ב"חתונמי" הם היו מודחים על חוסר התאמה עוד בשלב קבלת טפסי המועמדות.
כמדי שנה – גם השנה הגיע פברואר, עם כיפה שחורה בכיס בואך בית העלמין. פעמיים. קודם אבא ושבוע לאחר מכן - אימא. אותה אתם בטח זוכרים.
המג"ד ואשתו העיתונאית המפורסמת של פעם. בימים שכל בית עוד קנה שני עיתוני ערב, בנוסף לעיתון הבוקר שנזרק במיומנות רבה על ידי מחלק העיתונים השכם בבוקר מהמדרכה למרפסת. גיליונות עיתון השחר שטסו מגולגלים בחוט שפגט של "נאשה סטרנה" או "נוביני קורייר" בשפת ארץ המוצא עד ל"דבר" או "הארץ" בעברית. כל אחד ועיתונו הוא.
ווידוי אישי – את העיסוק שלי בכתיבה עיתונאית אני חייב לאימי. כשראתה עד כמה אני לא מאותגר בעבודתי כפקח טיסה המרגשת, פנתה אלי בקשה "תמימה". אם אני מוכן לעזור לה. במשהו קטן. במוסף "סגנון" לענייני משפחה שערכה במעריב של שנות השמונים, היה חסר מישהו שיכתוב על כלי עבודה, עבודת תחזוקה וטיפים למי שבוחר להחזיק מברג בידיו במקום להזעיק תיקונצ'יק על כל בקשה להתקנת מדף משוכני הבית. אחרי כמה טורים התרחבתי. כלומר, הפכתי להיות גם מבקר מסעדות לא מקצועי עם בלוטות טעם רגישות ובסיס תאורטי אקלקטי. התרחבות הייתה במותניי, וזו גם הסיבה שעברתי ממסעדות למדור "דעות" ושיתפתי את הקוראים ברעיונות לא מקוריים שלי על האושר שבחיים בקהילה צומחת בשיפולי גוש דן בואך רמאללה, הלא היא מכבים – ישוב קהילתי מדהים שהייתי על סיפון ספינת המייפלאוור ביחד עם מקימיו.
אימי הכניסה אותי לממלכה השביעית. לקומה החמישית של מעריב בצומת קרליבך. נבחנתי אצל טומי לפיד והתקבלתי ככותב שלא מן המניין למוספים. חמש שנים. בעידן כניסת המחשבים לעיתונות. בימים בהם חלק עוד התעקשו לכתוב בעט ולטובתם היה חדר קלדניות שתפקידן היחיד היה לממשק את וותיקי העיתון לעולם החדש, שלא מפסיק להתחדש עד היום. עולם ה-AI, כאשר ברור לכולם כי עיתונות הנייר תעלם מן העולם בקרוב, רק שאף אחד עוד לא מסכים לכתוב על כך בפונט ברור על גבי נייר עיתון.
לימים – בחרתי להתרכז באושר האישי שלי במקום לכתוב על אחרים. כתבתי את פרק ב' של חיי עם שותפה חיפאית (עוד יפה מחיפה שעברה לעיר ללא הפסקה, כמו אימי במקור. כנראה יש לי העדפה גנטית מולדת לנשות הכרמל), ועד היום אני נהנה לקרוא את הפרק הזה.
אימא שלי חיה את חייה בלי חשבון. בכתיבה, באהבה, בחיוך ובהרבה דמעות. כתבתי כבר הרבה זיכרונות על חייה – והמכנה המשותף היה תמיד, ערמות הניירות עליהם כתבה בצורה הכי קלילה אך מסודרת את ספריה. כל אירוע משמעותי הסתיים בספר. כארבעים ספרים ושלושה ילדים.
אימא,
הנערה היפה מחיפה שלא ידעה לרקוד.
הפלמ"חניק האמיצה מהגדוד השלישי שפחדה מאוד ממקקים.
המורה מבית הספר לדוגמה שאת ילדיה שלה הפקידה בעיקר בידי האומנת אילנה.
מחברת ספרי הבישול הידועה, שבארוחות משפחתיות היטיבה להסביר למה האוכל לא ממש טעים כמו שמתואר בספריה.
==========================
יקירת העיר תל אביב
בשנת 2011 הוענק לתמר אבידר בגיל 81, על ידי שכנה ברמת אביב וחברה רון חולדאי, תואר יקירת העיר תל אביב. חיפאית שבגיל 21 היגרה מחיפה לעבוד בתל אביב כמורה בבית הספר היסודי "לדוגמה" ברחוב בן יהודה. פרסמה 42 ספרים, עורכת מוערכת בעיתונות כמו "לאישה", "דבר", "מעריב" ומייסדת המגזין "את"; עם פסק זמן דיפלומטי באמצע החיים כנספחת לענייני נשים בשגרירות בוושינגטון, ובעיקר אושיה חברתית שכתבה בקלילות בתחומי הבידור, התיאטרון וטור אישי על חיי היום יום של כולנו. מארחת הסלון התרבותי הכי יוקרתי בתל אביב, כשכל המשתתפים היו חבריה אישיים מעולם התיאטרון ותקשורת שליוו אותה לאורך כל חייה בגלל האהבה.
=========================
אשתו של מר "חיים שכאלה" עליו כנראה כתבה ספר רב מכר - "בעל זה דבר מצחיק". כשנגמרו הצחוקים, החליפה אותו תוך מספר ימים לחבר שלה מימי בית הספר הראלי שהמתין לה בסבלנות ארבעים שנה. כשהתאלמן והיה מתאים על פי כללי הפרוטוקול החיפאי – התקשר והיה בן זוגה עד יום מותו.
לפני תשע שנים נפרדנו. היא נגאלה ממחלה ארורה, ואני סיימתי מסע אלונקות רגשי של מספר שנים לצידה ברגעים הפחות פשוטים של ה"חיים שכאלה" הפרטיים שלה.
לא מצטער על אף רגע. כל מי שמלווה את הוריו, מכין את עצמו למסכת הסיעודית. לפעמים זה ארוך ומייגע , ולבני המזל – אתם מקבלים טלפון משכן מודאג שמבקש כי תגיעו לבדוק מה שלום אימא. כך חסכתם לעצמכם אופרה פיליפינית עצובה עם הרבה ים של דמעות, אוקיאנוס של מעות, וגם אכזבות מבני משפחה אחרים שלא מסייעים מתחת לאלונקה כשצריך עוד כתף.
אימא חסרה לי תשע שנים. התרפקות על ימים בהם יכולתי עוד להתקשר ולשאול. להיזכר ביחד איתה איך נפגשה עם אליזבט טיילור, עם לאה רבין, עם שולמית שמיר ואורה נמיר, עם יגאל אלון ועוד הרבה כוכבים שרק קראתי עליהם בעיתון. עבורה טופול היה חיים, נמיר היא אורה, אלון היה יגאל, רבין היה יצחק, והיא עבורם תמיד הייתה תמי מהפלמ"ח.
על הקבר שלה יכולנו לחרוט ספר. ביחד עם אחי ניסחנו משפט קצר שעבורנו מסכם המון – "פלמ"חניקית סופרת ועיתונאית".
יהי זכרה ברוך.
תודה לצלמת – ליהיא לפיד שידעה לראות את הפן היפה יותר באמא.
בגיל שבעים אני יכול להגיד לכם משהו על פקקים. אסון אורבני למי שנוהג. שימחה לאיד למי שעוקף אותם בזהירות עם אופניו וקטנועו. את הקטנוע הראשון שלי קיבלתי ליומולדת גיל 16. טוסטוס חצי כוח סוס שבעיקר היה סמל סטטוס בתיכון עירוני א' ועשה את העבודה בלי קשר לפקקים. בשנות השמונים כשהתחתנתי והבנתי שאני חייב דרך יעילה להגיע מגבעת שמואל למשרד ברחוב דיזנגוף הוספתי לחניה עוד כלי רכב – אופנוע גרמני מרשים. בשעזרתו התניידתי ללא בעיה בין פקקי התנועה. מאז החלפתי שבעה קטנועים, והאחרון שביניהם עדיין משרת אותי בכיף בגודש התל אביבי.
השבוע, כשקראתי על המכרז להפעלת אגרות הגודש, חייכתי לעצמי. 1.3 מיליארד שקל בשנה יגבו מהנהגים. אני, על הקטנוע שלי, אמשיך לזגזג בזהירות בין המכוניות התקועות, כמו שאני עושה כבר עשרות שנים.
כולם מדברים על האגרה, אבל אף אחד לא מדבר על איך העיר תיראה כשכולם יתחילו "לעקוף" את שעות התשלום. כבר עכשיו אני רואה את הסימנים - חברות הובלות או קבלני פינוי אשפה מתכננות להעביר את המשאיות שלהן לשעות הלילה. נהדר. במקום פקקים בבוקר נקבל משאיות מרעישות בחצות. ואני כבר יכול לדמיין את הרעש.
אבל יש בעיה אחת שהקטנוע לא פותר. "אבא, אתה לא מעלה את הנכדים על הקטנוע," הבת שלי מזהירה בכל פעם שאני מציע לקחת את הנכדים גלידה או לחוף הים. ואני מבין אותה, באמת. אבל משהו בלב נצבט כשאני נזכר איך פעם, כשהיא עצמה הייתה קטנה, היינו דוהרים יחד על ה-BMW650 הישן שלי בשישי בבוקר. היום זה כבר לא מקובל.
ומה שעוד אף אחד לא חושב עליו - המדרכות. כן, המדרכות. כי ברור שהאגרה תדחוף אלפי אנשים לעבור לקטנועים ואופניים. נהדר! אבל איפה יחנו כל כלי הרכב הדו-גלגליים האלה? על המדרכות כמובן. אני כבר רואה את זה - קשישים עם הליכונים מנסים לתמרן בין אופניים חשמליים וקטנועים שחונים בכל פינה. דווקא אני, עם הקטנוע, תמיד מצאתי איזו פינה חוקית, אבל מה יקרה כשכולם יעברו לשני גלגלים?
בנוסף - כל אלה שחייבים להגיע למרכז בשעות העומס ישאפו לשנות את זמני העבודה שלהם. המזכירה תתחיל לעבוד מהצהרים, כשהאגרה יורדת. הרופא מתכנן לפתוח המרפאה בערב. בשנת 2030 העיר תתחיל להתהפך - העשירים ישלמו וייסעו בבוקר, וכל השאר? יסתובבו בשעות מוזרות, יחפשו דרכים לחמוק מהתשלום.
זוכרים את תל אביב של פעם? את הימים שבהם יכולת לחצות את העיר בעשר דקות? היום, כשאני מביט מהקטנוע על הנהגים הכלואים במכוניותיהם, כולל הבת שלי עם הילדים מאחור בכיסאות הבטיחות, אני רואה את השינוי שעוברת העיר שלי.
לפני שבוע, בדרך לקפה עם חבר ברחוב דיזנגוף, ראיתי אישה צעירה במכונית יוקרה תקועה בפקק. לידה, על קטנוע ישן, חלף קשיש עם סל קניות. "הנה העתיד וההווה נפגשים", חשבתי לעצמי. אולי האגרה החדשה תגרום ליותר אנשים להבין מה שאנחנו, רוכבי הדו-גלגלי, יודעים כבר שנים - שבתל אביב, שתי גלגלים שווים יותר מארבע. חוץ מכשיש נכדים קטנים, כמובן.
האגרה החדשה? נראה היום כי היא תשנה את העיר הרבה יותר ממה שכולם חושבים. לא רק את התנועה, אלא את כל אורח החיים. את השעות שאנשים עובדים, את איך שהם מתניידים, את איך שהם חיים. ואולי זו בדיוק הבעיה - מנסים לפתור בעיה אחת, ויוצרים עשר חדשות.
בגילי, אני כבר לא אשנה את ההרגלים שלי. אמשיך עם הקטנוע, אמשיך לפנטז על טיולים אורבניים עם הנכדים, אמשיך לראות איך העיר משתנה. אבל לפעמים אני תוהה - האם מישהו באמת חשב על איך החיים כאן יראו אחרי שכל השינויים האלה יכנסו לתוקף? כי מהניסיון שלי, השאלה היא לא כמה תעלה האגרה, אלא כמה יעלה לנו המחיר החברתי שנשלם עליה.
https://t.co/PTDYybPNlbרחל-שפירא-לא-המשוררת
חברים,
באוויר ניחוח של גשם. בקבוצה המשפחתית סרטוני סקי. בהיכל התרבות עושים "חיים שכאלה" לדני סנדרסון. יום האהבה הלועזי היום. פרח, מרציפן אדום, חיוך וגעגוע לפרפרי הבטן כשהתאהבנו וידענו שהיא האחת. ועוד אחת. ועוד. כל יום היא הזדמנות לאהוב. רק חבל שאנחנו מוקפים במליוני שונאים מטורפים עם דם ישראלים על הידים ובשליטתם עשרות חטופים משלנו שעדיין מייחלים לשוב ולאהוב בקרוב את החיים.
לאהבה אין גיל. תקראו את הסיפור של חברי פיני.
מצרף לינק לסופ"שכם. מוזמנים לשתף אותו עם מי שאתם אוהבים...
אגב, אם לא הצלחתם להיכנס לאתר שלי בלינק בראש המסרון הזה, יש עוד אתר מקביל לחברים מאותגרי טכנולוגיה. קצת פחות וויזואלי, פחות מתוחכם - אבל תמיד נפתח...
https://t.co/sd3wkGkuHN
חברים שלי, אני משתף אתכם בפוסט האישי הזה, למרות שזה לא סיפור או דעה. עברה עוד שנה. כולנו פחות או יותר באותו מצב בו אנו מבקרים יותר בבתי הקברות בלוויות ואזכרות מאשר בטרמינלים ומסיבות ריקודים. נפרדים, מספידים, נזכרים ומתגעגעים. איפה טעינו. למה בכלל רבנו איתם. למה השארנו כמה שאלות ללא תשובה. והעיקר, מצטערים שהם כבר לא איתנו.
השבוע ביקרתי את אבי בקריית שאול. כמדי שנה. חלקכם הכירו אותו. גם כתבתי אודותיו כמה פוסטים. איפה ישנם עוד אנשים כאלו, שביד אחת נלחמו והקימו מדינה וביד השנייה נענעו את העריסה וגידלו אותנו. דור ההורים. דור לא AI, אבל דור של ענקים. האבא שלי, ההורים שלכם - יהי זכרם ברוך.
https://t.co/MCcC2SxnvR
May his memory be a blessing.
===================================
השבוע לפני 13 שנים הלך לעולמו אבי.
בגיל 84 נפטר משה אבידר, באופן מפתיע ביותר. ימים בודדים אחרי שעבר לגור בתחנה האחרונה, בבית ההורים באלנבי פינת אידלסון, נרדם ולא התעורר יותר. לתמיד.
מנהל בית ההורים שהתקשר לבשר לי כי אבא נפטר - היה המום. לדבריו, זה לא קרה להם מעולם שמטופל שנכנס פחות או יותר בריא, מת להם תוך פחות משבוע...
אחי ואני הופתענו. היינו בטוחים כי שם ישקמו אותו בצורה מקצועית אחרי מחלת ראות קשה שהחלים ממנה - וישתחרר לחגוג איתנו והנכדים את החיים עד גיל 120.
אבא שלנו, המג"ד הקרבי שכבש כמעט במו מרגמותיו את חצי האי סיני, יו"ר פרלמנט שחייני השחר בבריכת גורדון, הבורר הכי מכובד בין סוחרי נחלת בנימין ושדרות האופנה התל אביבית; גבר נטול כרס, עם שפם דקיק, שמעולם לא ישן לבד (אלא בין שתיים לארבע בצהרי כל יום); איש הרוק-נ-רול והוויסקי, יו"ר ועד הבית בדובנוב 20, בוגר בית הספר למסחר פיטמן וחבר הגנה וממייסדי חטיבת גבעתי ואחרי זה גולני.
אני יכול להמשיך ברשימת התארים הארוכה שלו עוד ועוד - אבא שלנו נפטר עם חיוך.
לא התאימה לו כל החוויה המיותרת לדעתו של בית אבות, ובחר לקצר את שהותו שם, אחרי שהבין כי עדיף לאכול מחר את שור הבר בגן עדן על פני עוד צנצנת אנשור או דייסת קוואקר דלוחה.
האיש שאכל הרבה לוף ממסטינגים צבאיים בחודשי המילואים הארוכים אותם ביצע בכיף ובמסירות מדי שנה, ולהבדיל דגים איכותיים במסעדות יוקרה תל אביביות - השאיר טיפ למטפלות בבית האבות לפני מסע הארוחה המתמשכת והמיותרת לדעתו, עצם את עיניו, ובבוקר מצאו אותו עם שארית של חיוך אחרון על שפתיו אך ללא רוח חיים.
יהי זכרו ברוך.