הייתי צריך ללוות את האקסית אחרי ניסיון התאבדות כי אף אחד אחר לא עוזר לה, ועכשיו היא אצל ההורים שלה ועדיין לא מצליחה להתקדם וכל פעם אני חושב שהיא תנסה להתאבד ואני לא יודע אם אני מסוגל לעזור לה. מצד שני אם אני אוותר היא כנראה תתאבד ואני לא יודע מה לעשות
יש כמה דברים שאני שם לב שאני חייב להזכיר לעצמי כל יום.
הראשון זה שאני אזרח, ואין לי לחץ לכלום. אני לא לחוץ ללכת למקומות, אני לא לחוץ ממחר בבוקר. הכל טוב.
הדבר השני והיותר קשה זה שאסור לי לשכב עם מי שעובד איתי
אני בשלב שאני כבר לא באמת חרמן.
הסקס זה אפילו לא קרוב ללהיות מרכז האירוע בעיניי.
אני הרבה יותר רוצה את האהבה שמסביב, את ההתרגשות הזאת כשמדברים ונפגשים, את השמחה של להיות ביחד. וזה נורא מתסכל כי מה זאת אומרת שאני צריך להתחיל עם מישהי מאפס, למי יש כוח לחרא הזה?
אז פתאום אני רוצה להתחבר לצד היצירתי שלי, למקום שבו אני גם חי באמת ולא רק נלחם על הישרדות כל יום. אבל אין דבר בלי השני, זה להיות הרועה שיודע לקרוע את האוייב לחתיכות אבל גם יודע להתייחס בעדינות לאנשים שסביבו.
יש משהו כל כך יפה בחופש להתעסק ברגש ובנפש, אחרי כל כך הרבה זמן שהכחשתי את הקיום של הנפש. מאינסטינקטים חייתיים של לאכול לזיין ולישון פתאום החיים נראים קצת אחרת. תהיתי לעצמי למה כשהייתי בזוגיות הסקס תמיד היה מאוד אגרסיבי, והיא אמרה שהיא נהנית אבל היא רוצה אהבה, לא להרגיש כמו חיה.
והיום אני מבין שפשוט לא הייתי מסוגל לאהוב, כי כשאתה נלחם על החיים שלך יום אחרי יום אתה לא יודע מה זה אהבה, או שמחה או עצב, אתה יודע רק מה זה כעס. זה מרגיש כאילו לפני כמה שנים סגרתי את הדלת לנפש עם 20 מנעולים ועכשיו מספיק מהדלת נפתח כדי שאוויר יוכל להיכנס פנימה.א