מחרתיים בחירות. אחרי ארבע שנים אני מרגיש שכבר נאמר הכל. שאני אמרתי הכל. תקפתי, צחקתי, בכיתי, הזהרתי. הייתי ציני, אירוני וסרקסטי. לא תמיד פגעתי בול, אבל השתדלתי. וזהו. עכשיו בחירות, ונגמרו לי המילים שלפני.
אז במקום עוד פוסט שקורא לכם להתעורר, אני רוצה רק לחזור לרגע אחד מארבע השנים האלה.
כמה ימים אחרי השבעה באוקטובר. טילים עדיין עפים מעזה לתל אביב. אני גר בצפון הישן, קומת קרקע, דירה בלי ממ״ד. בקיר הצמוד אליי יש פעוטון. ואז תופסת אותנו אזעקה. אני יוצא לחדר המדרגות, ומהכיוון של הגן יוצאת הגננת, ואחריה שיירה של ילדים בני שנתיים-שלוש. צועדים בשורה, יחפים, לחלקם מרוח שוקולד סביב הפה, והם שרים.
ברקע אזעקה עולה ויורדת, והם נכנסים לחדר המדרגות. בחוץ בומים של יירוטים שמרעידים את הבניין, והם שרים. והגננת צוחקת. והילדים צוחקים.
אתמול נזכרתי בזה. איזה ארבע שנים עברנו. מי זוכר בכלל מי היינו לפניהן.
באותו רגע בחדר המדרגות, עם האבק והשוקולד והבומים, זה הרגיש כמו סצנה מ״החיים יפים״. הגננת הזו עשתה להם רוברטו בניני. היא המציאה להם משחק ושרה איתם בקול רם כדי שהם לא ישמעו שהעולם בחוץ מתפרק. בזמנו זה ריגש אותי עד דמעות. היום זה רק שובר לי את הלב. כי התרגלנו. התרגלנו לחשוב שזה נורמלי שגננות צריכות לשחק ב״החיים יפים״. כדי להציל לילדים שלנו את הנפש.
הילדים היחפים האלה מחדר המדרגות כבר בני חמש או שש היום. אוטוטו כיתה א׳. וכשאני נזכר בהם עכשיו, הדבר היחיד שבא לי לצעוק זה שאני לא רוצה שהמדינה הזאת תסתכל על השיירה המתוקה הזו ותראה בה רק סד״כ עתידי.
אני לא מוכן שהילד עם השוקולד על הפה יהיה עוד שורה באקסל של מחזור גיוס נובמבר 2038, באיזו מלחמה מיותרת שאפשר היה למנוע אם רק היו כאן מבוגרים אחראיים.
מגיע להם יותר. מגיע להם שהחיים שלהם יהיו באמת יפים, לא רק העמדת פנים של גננת גיבורה בחדר מדרגות מתקלף בתל אביב. מגיע להם לגדול במדינה שלא בונה עליהם שיהיו השכפ״ץ של המחדלים שלה.
אמרתי הכל בארבע השנים האלה, באמת. לא נשאר לי יותר כלום. רק השיירה הקטנה הזאת שהולכת יחפה ושרה.
תחשבו עליהם ביום שלישי. מגיע להם שנשנה פה הכל.
לקט ציוצים שכתבתי על השלטון היוצא בארבע השנים האחרונות, רגע לפני שייקברו במעמקי הפיד. תיעוד של תקופה שאסור לשכוח, ואולי גם אזהרה לדורות הבאים. https://t.co/SvWqxnwv92