יש אנשים מדהימים במדינה הזאת, רק צריך לצאת מדי פעם מהרשתות הוירטואליות, לפגוש את המציאות מקרוב ולהיזכר (וזה ממש לא רק במילואים, יש עוד מגוון דרכים לתרום).
אחרי שבוע שטח רטוב עם האנשים היפים ולפני חודשיים מושלגים איתם, רציתי לתת עוד סיבה להיות אופטימיים.
"וכשהיא, לפתע צריכה.."
אז תזכרו שוב שאנחנו הרוב.
שרוצה לחיות כאן ביחד עם האחים והאחיות שלו וגם כאשר אנחנו מתעקשים על האמת שלנו, נדאג לשלב שם חסד והבנה.
יהיה לנו טוב, טוב מטוב, טוב מאד.
ביציאה אתמול מהר הרצל, הווייז אמר שייקחו חמישים דקות להגיע לאולם האירועים בראשון לציון.
בניגוד למציאות, לאפליקציית הניווט יש את הפריווילגיה לדלג על התחנות בבית חאנון ובכפר עזה.
לזכרו של רס"ן משה לייטר ולרפואתו של ס'.
>>>
יש בקרבנו כל כך הרבה שיודעים לשלב את המידות הללו, לראות מורכב, לחיות מגוון ועדיין להיות עם דעות מגובשות ומוצקות.
אנשים לא רק נפצעו או נהרגו כך זה לצד זה, הם גם חיו ככה לפני כן.
וזה לא מיעוט, זה הרוב.
"תקווה היא תכנית עבודה".
יש לי חבר שהוא חלק מהלב שלי וב-7/10 הוא נפצע בקרבות העוטף כשהוקפץ ללחימה שם.
הוא היה מורדם ומונשם במשך שבוע, מאז הוא בשיקום ארוך ועדיין על כיסא גלגלים ואת המשפט המפורסם שבכותרת אומרת אישתו (שגיבורה לא פחות ממנו).
<<<
בסבב הראשון, כשסיימנו אותו ציטטתי לחיילי הגדוד את 'אני ואתם נשנה את העולם, אני ואתם - אז יבואו כבר כולם'.
לכו אחרי עצמכם כמובן, לא אחריי. ואני משתדל להסתכל על עצמי, מה אני יכול לעשות אחרת.
כי תקווה היא תכנית עבודה.
ואני לא מאשים את התקשורת ולא את הימין, השמאל או המרכז.
ויש לי הרבה ביקורת - על מה שעשינו ומה שאנחנו עושים ואין צורך להעלים אותה וחשוב להגיד אותה.
השאלה מה המנגינה.
<<<