אקדח המסמרים מרעיש והיא קופצת מבהלה. אני מציעה לה לצאת החוצה, ושאקרא לה כשאסיים.
״לא. אני יכולה לעשות את זה. אני צריכה להיות כאן בשביל זה״
נותנת לה יד אחת ובשנייה ממשיכה עד סוף המסגרת.
היא עם דמעות בעיניים, ואני איתה. סיימנו את היום עם חיבוק ובית חדש-ישן שתכף יחזור להיות הבית שלה
(לחלוטין אוף פלטפורם ולכן קיבל אישור צנזורה)
גברת, זה שהבן שלך צודק לא אומר שאת צריכה לסבול את זה שהוא קורא לך מטומטמת ובלתי נסבלת וצורח עלייך ללכת ושנמאס לו ממך.
אולי שווה לנסות גישה קצת פחות מכילה לאירוע.
בברכה, האמא שהסכימה עם הבן שלך ועדיין כמעט באה להסביר לו כמה עובדות חיים
היא נכנסת א��יי הביתה, רואה איזו תקלה ספציפית, מגיבה בהפתעה.
״אל תדאגי, אתקן את זה״
״איך תתקני את זה?״
״יש לזה פולימר מתאים, זו לא בעיה״
היא משתהה בחיוך, נועלת מבט
״תגידי את זה שוב״
״מה?״
״פולימר״
הסמקתי בתגובה. לפעמים יש לי פשוט אפס גיים
״איך היה במיון?״
״היה ממש מצחיק״
״מצחיק? מה? נתנו לך משהו?״
״לא, פשוט היה מצחיק״
מסתבר שלמרות תורים בלתי נגמרים ועומס משוגע, אורתופדים הם אנשים די משעשעים כשמגיעים אליהם מחייכים ועם הרבה הומור עצמי. אפילו מותר לצחוק עליהם שהם נגרים שהשקיעו יותר מדי בלימודים
בזקנתי תופעות ההנגאובר שלי השתנו מאד (עד כדי שלקח לי כמה פעמים להבין שבזה מדובר) - אבל לקבל אותן יו�� אחרי, אחרי שכבר הספקתי לפרוק רכב שלם מכלי עבודה, אימון כח אינטנסיבי, טיול עם הכלב וקפה עם הקטנה - זו כבר רמה חדשה של התעללות.