למי שמעוניין להקשיב לשיחה ערוכה שברובה מצונזרת ולהאמין שממשלה שמימנה ארגון טרור שקורא להשמדת המדינה ובו זמנית הוציאה צוות לעוטף למחוק מצלמות ביום הטבח - לא ידעה על המתקפה..
שיהנה.
ב-7 באוקטובר, בזמן שאנשים עוד התקשרו מהממ”ד, צה”ל הקפיץ יחידה חשאית. לא לחלץ. לאסוף. מצלמות אבטחה מהקיבוצים, DVR מבארי, גו-פרו מראשי מחבלים, טלפונים של נרצחים ושל מי שעוד היה בחיים. האייפונים בלי סים. החומר עולה לטלגרם פנימי. ובקומה שכורה בתל אביב כבר יושב חמ”ל עריכה. כך חשף ניר דבורי בחדשות 12, באפריל. הידיעה עברה צנזורה. כלומר הצבא ידע, ואישר לפרסם חלק.
הפקודה, לפי מי שהיה שם: לאסוף הכול ולא להשאיר כלום. לבחור מבארי הבטיחו שלא יימחק דבר. הוא אומר שהכול נמחק. מטלפונים שהוחזרו נמחקו סרטונים ושיחות, לא רק של חמאס. גם של אנשים מהעוטף ומהמסיבה. אחר כך, ב”עובדה”, עלו צילומים מתחנת הדלק באלונית שלתושבי כפר עזה נאמר עליהם שהם לא קיימים. נמחקו. אין. עד שפתאום יש.
דובר צה”ל מכחיש. אחרי בירור, לטענתו, לא נמחק שום חומר שבידי הצבא, והכול יוצג ליישובים. יפה. אז איפה הדיסקים. איפה הטלפונים. מי החזיק אותם, מי העתיק, מי מחק, ומי החליט מה חוזר הביתה ומה נשאר בארכיון שגורמים בצבא כבר קוראים לו “יד ושם החדש”. ארכיון לא שייך לצבא. הוא שייך למתים.
מי שאוסף ראיה מזירת רצח לא עורך אותה. הוא שומר אותה. עריכה היא בחירה. בחירה של מה יראו לעולם, מה יישאר לתחקיר, ומה לא יגיע לוועדת חקירה ביום שתקום. ככל שיש פחות סרט, יש פחות עדים. וככל שיש פחות עדים, יש פחות אלופים שצריכים להסביר למה הגדר נפלה, למה הכוח לא הגיע, ולמה אנשים נשרפו בבתים בזמן שמישהו בתל אביב כבר מיין קבצים.
זה לא תחקיר. זו השתלטות על הזיכרון. המשפחות לא ביקשו סרט ערוך. הן ביקשו את הדקות האחרונות של הילדים שלהן. מי שלקח את זה והבטיח להחזיר, ואז החזיר דיסק ריק, לא הגן על ביטחון המדינה. הוא הגן על עצמו.
הסרט לא שייך לאגף המבצעים. הוא שייך לבארי, לכפר עזה, לרעים, ולהורים שעדיין לא יודעים איך הילד שלהם מת. מי שמחק, יחזיר. מי שנתן את הפקודה “לא להשאיר כלום”, יעמוד מול ועדה ויגיד את השם שלו. אחרת 7 באוקטובר לא יישאר טבח. הוא יישאר גרסה.