שלום חברים, חברות, פניה אישית - עזרתכם נדרשת..🙏🏼קמפיין לגיוס המונים לאתר ההנצחה *בחניון רעים* לספר את הסיפור של הנרצחים ממסיבת הנובה ואת סיפור השוטרים והשוטרות שנלחמו בגבורה להציל חיים ושילמו בחייהם. אשמח לתמיכה ועזרה שלכם ואודה שתעבירו לחברים נוספים.🌈🇮🇱
https://t.co/6xxOLNY7D5
לכל אלה שפנו אליי בפרטי בהלם - כן, הסיפור אמיתי. תל אביב היא לא מדינת אויב, תפסיקו לאכול את הנדסת התודעה של ערוץ 14.
התמונה הזו צולמה ביוני 24', בשיא המחאה בתל אביב. לפי התסריט של ערוץ 14, הייתי אמור לחזור משם אחרי חבלות, יריקות וניסיונות דריסה.
במציאות? אפילו לא קללה אחת. רק שיח, כבוד והקשבה.
הם מנסים למכור לכם מלחמת אחים בשביל רייטינג ופוליטיקה. אל תתנו להם לעבוד עליכם.
אני ב-12.10.23: בוכה בלי הפסקה, צופה באובסס בסרטונים, לא ישנה בלילה, מנסה להחזיק בית עם ילדה שבקושי מקבלת יחס כי שני ההורים שלה מרוסקים מהאבל, לא אוכלת, מתווכחת כל היום עם מגיבים מחו״ל שטוענים שלא היה אונס בטבח, תולשת לעצמי פיזית שיערות.
היועצים המצחינים של ביבי ב- 12.10.23:
אני הייתי שם בצוק איתן.
והיום אני רואה את הפרסום שרה"מ התקשר ישירות עם חמאס בזמן המלחמה - ופשוט נחרד.
לפי מה שמתואר בכתבה שפורסמה היום ע"י @BenCaspit, בזמן שאנחנו נלחמנו בחמאס ואיבדנו חברים - מאחורי גבה של מערכת הביטחון התנהלו מגעים ישירים בין לשכת רה"מ לבין חמאס.
אני מנסה לעכל את המשפט הזה ופשוט לא מצליח.
בצוק איתן חמאס לא הוכרע, ואת התוצאות קיבלנו ב-07.10.
מה קרה שם?!
האם יש קשר לקטארגייט? לפתק ה-"סיכון מחושב"?
אנחנו היינו בשטח,
האמהות שלנו לא ישנו בלילה,
חיילים סיכנו את החיים שלהם במנהרות,
כל כך הרבה מהפוסט טראומתיים שכולנו מכירים היום - "נוצרו" שם.
מגיע לכל מי שלחם בצוק איתן, לכל משפחה שאיבדה בן ולכל אזרח בישראל לקבל תשובות האם הפרסום הזה נכון!
מה נאמר בשיחות?
מה הובטח לחמאס?
האם לא מדובר בעבירה פלילית?
ולמה אנחנו שומעים על זה רק היום?!
אנחנו לוחמי הדמוקרטיה.
אלו המדים שבחרנו ללבוש.
דגל. חולצה. סיכה.
ככה יצאנו. לרחובות. לכיכרות. לגשרים.
לרגעים שבהם יצאנו להילחם על המדינה שלנו, על העתיד שלנו.
לא נרתענו. לא התקפלנו. לא עצרנו.
עכשיו, המערכה עוברת לקלפי.
כי רק אם ננצח בבחירות, נוכל להגיע למוקדי קבלת ההחלטות, להילחם על המדינה מבפנים, להגן על הדמוקרטיה ולבצר אותה.
נמשיך להילחם בכל מקום על מדינת ישראל, כי בלי הדמוקרטים לא תהיה דמוקרטיה.
מדינה אינה מאבדת את עתידה כשהילדים שלה נכשלים במבחן. היא מאבדת אותו כשהיא מפסיקה ללמד אותם לחשוב.
ללמד ילדים לחשוב פירושו לתת להם כלים להבחין בין עובדה לתעמולה, לשאול שאלות גם כשהתשובות אינן נוחות ולהקשיב לעמדה מנוגדת בלי להפוך את האדם שמולם לאויב.
כשהשאלה מי אמר חשובה יותר מהשאלה מה נאמר, חינוך לחשיבה ביקורתית ולדיאלוג אינו מותרות. הוא תנאי לקיומה של דמוקרטיה.
היכולת לנהל דיאלוג אינה מחייבת לוותר על עמדה. להפך. היא מחייבת לדעת לנמק אותה, להתמודד עם מורכבות ולהבחין בין ביקורת לגיטימית לבין הסתה, שקר ושלילת האחר.
לכן המשבר במערכת החינוך אינו עניין של בתי הספר בלבד. המחסור במורים, השחיקה ואובדן האמון פוגעים ביכולת שלנו לגדל כאן דור שיוכל לחשוב, ליצור, לעבוד עם אחרים ולקחת אחריות.
דווקא עכשיו, כשהמערכת נמצאת במשבר עמוק, מחובתנו להתגייס לתוכה, לחזק את אנשיה ולהיאבק על דמותה.
מערכת חינוך ציבורית חזקה קובעת איזה הון אנושי יהיה כאן, עד כמה תתאפשר ניידות חברתית ואם נצליח לבנות חברה שיש בה אחריות ואמון. היא אינה עוד שירות שהמדינה מספקת. היא התשתית שעליה המדינה עומדת.
היכולת שלנו לחשוב, להתווכח ולחיות כאן יחד מתחילה בכיתה.
תציצו בטבלה המצורפת (נתוני בחינות לשכת עורכי הדין). היא תמרור אזהרה למערכת החינוך, כי היא מוכיחה שבתחום שבו קיים שומר סף מדינתי, האמת נחשפת: מוסדות שהנמיכו את רף הקבלה מציגים שיעורי כישלון של עד 90% בקרב הבוגרים שלהם.
במשפטים, המדינה לפחות הציבה בחינה בסוף הדרך; הבוגר נדרש להוכיח ידע כדי לקבל רישיון. בחינוך, לעומת זאת, המדינה מוותרת על שומרי הסף בשני הקצוות: גם דרישות הסף לקבלה נשחקות, וחשוב מכך אין מבחן רישוי לאומי בסיום ההכשרה. בניגוד לרופאים או עורכי דין, מורים נכנסים לכיתות ללא בקרה מדינתית על רמת הידע והכלים שרכשו. כשפוליטיקאים מציעים להוריד את תנאי הקבלה דווקא בעת מחסור במורים, הם מעמיקים את האנומליה הזו. זוהי עדות לכך שהמדינה עדיין מתייחסת לחינוך כאל הוצאה שיש לצמצם, ולא כאל השקעה שיש להשביח. כפי שלא היינו מבטלים את בחינות ההסמכה לרפואה בגלל מחסור ברופאים, כך אסור להשלים עם הורדת הרף במקצוע שמעצב את דור העתיד. מערכת חינוך ציבורית חזקה חייבת לשאוף למצוינות. זה מתחיל בהבנה שכל תלמיד זכאי למורה בעל רמת ידע מוכחת, וממשיך בהנהגת בחינת הסמכה לאומית לרישיון הוראה. דווקא כשיש מחסור, המדינה חייבת להגדיר את ההוראה כפרופסורה יוקרתית ומחייבת. פשרות על איכות הן לא פתרון למחסור הן ויתור על העתיד של כולנו.
בשבוע וחצי האחרון הייתי 3 פעמים בתל אביב. בלבוש חרדי מלא - שחור-לבן, חליפה, כיפה ופאות מסולסלות.
יודעים כמה יריקות, אלימות או ניסיונות דריסה חטפתי כמו שריקלין מדמיין? אפס.
מה כן קרה? באלנבי נפלה לי הקופסת סיגריות מהכיס ואיזה תל-אביבי עם שני כלבים רץ אחריי חצי רחוב כדי להחזיר לי אותה. ביום חמישי הסתבכתי בסמטאות ומישהו עצר בשיא הסבלנות ועזר לי למצוא כתובת שחיפשתי.
אף אחד לא רדף אותי, אף אחד לא הוריד אותי מהמדרכה, ולא הייתי צריך "ללכת בצל כמו בגרמניה".
פרובוקטורים כמו ריקלין מוכרים שנאה מומצאת בשביל תעשיית המסכנות הפוליטית שלהם. תל אביב לא שונאת חרדים או ימניים - היא שונאת את הפרובוקציות וההסתה שלכם. תפסיקו לחלל את זכר השואה בשביל לייקים.
כמה מילים לישראלים הטובים שבחרו לחיות את חייהם בחול:
יש רגעים בחייה של אומה שבהם אסור לעמוד מן הצד.
בחורף 1948 יצאה גולדה מאיר לארצות הברית. המדינה עוד לא קמה, המלחמה כבר הייתה כאן, ונשק היה חסר. בלי כסף, לא יהיה במה להילחם.
גולדה הופיעה בפני יהודי אמריקה בפשטות כמעט מופגנת -שמלה פשוטה, ללא איפור, ללא גינונים. היא לא ביקשה רחמים. היא ביקשה מעשה. עכשיו. ללא דיחוי.
והם נענו.
אנשים רוקנו את ארנקיהם.
והיו שלקחו הלוואות כדי שכספם יגיע מיד.
נשים הסירו מעליהן תכשיטים ,טבעות, צמידים,
הניחו והלכו.
זו לא הייתה רק התרמה. זו הייתה התגייסות רגשית של ציבור שהבין כי הוא ניצב מול שעה היסטורית, וכי לפעמים גורלה של מדינה תלוי בנכונותם של אנשים רגילים לעשות מעשה יוצא דופן.
גולדה שבה עם עשרות מיליוני דולרים שאפשרו רכישת נשק בשעה הקריטית ביותר. בן־גוריון אמר עליה כי כאשר תיכתב ההיסטוריה, ייאמר שהייתה אישה יהודייה שהשיגה את הכסף שאִפשר את הקמת המדינה.
יש שעות שבהן ההיסטוריה אינה מבקשת מאיתנו להיות גיבורים. היא מבקשת מאיתנו פשוט לא להישאר בבית.
ב־27 באוקטובר שוב נעמוד בפני שעה כזאת.
הפעם לא מבקשים מאיתנו כסף, לא תכשיטים ולא הלוואות. מבקשים מאיתנו קול.
שהישראלים הטובים יבואו להצביע. שיקומו מן הכורסה, מן האדישות ומן התחושה שקול אחד אינו משנה.
ב־1948 הבינו יהודים רחוקים אלפי קילומטרים מכאן שאין להם רשות לעמוד מן הצד.
גם לנו אין.
שעה גורלית הייתה אז.
שעה גורלית היא היום.
להחזיר את ישראל להיות ישראל.
חזקה, צודקת ומשגשגת.
אנא,
לקום ולבוא!
בטיסה, באוניה
גם בסירות מיפרש.
שעה גורלית.
כל קול וקול.
למען הילדים
22 אוגוסט
(דוד מידן)
Mi nombre es Shani Louk, soy una joven judía de 23 años, fui asesinada por terroristas palestinos el 7 de octubre — mi cuerpo sin vida fue paseado por Gaza en la parte trasera de una camioneta de Hamás.
Los civiles inocentes de Gaza me ultrajaron con escupitajos, palazos, insultos y maldiciones. Yo les aseguro que no hay inocentes allí.
Me convertí en un símbolo internacional del terror que azotó ese día, pero yo hubiera preferido estar viva y continuar con mis sueños, como los de todos Uds.
No me olviden, soy Shani Louk.
עמית סגל (הבן של ההוא מהמחתרת היהודית, האח של ההוא מבית המקדש השלישי ומשיחיסט הזוי בפני עצמו) סבור שהוא קונצנזוס וקורא לממשלה (בראשות נתניהו - אלא מה? זו הרי גזירת גורל) ללא קיצונים משני הצדדים. הוא עצמו קיצוני משני הצדדים. הינה קצת על ״הקיצוניות״ של הדמוקרטים האלה שהוא פוסל. איףף
מילא בן גביר הוא ליצן,
אבל תחשבו איזה קמפיין עצוב זה למשטרה של כולנו שהוא מתפאר שהיא הפכה להיות משטרת בן גביר.
ומשטרת בן גביר היא משטרה פוליטית, ומשטרה פוליטית היא *אסון*.
משטרה שתחת בן גביר מספר הרציחות הוכפל. הוכפל!
אה, ותודה על הדהוד המסר: חייבים להציל את משטרת ישראל.
על המוזיאון של יד מרדכי נפל טיל ב14.10.23, בדיוק על החלק שמדמה את הבונקר של מרדכי אנילביץ, על שמו נקרא הקיבוץ,
אבל המוזיאון עומד והוא מרתק ובחודש הבא ילך לשיפוץ וחידוש.
בבארי תהליך הבנייה מחדש בעיצומו, הבתים נבנים וראשי הקיבוץ פועלים ללא הרף להחזיר את העסקים ואת התעשייה, הקיבוץ ממשיך את הקליטה ועד יוני כל הקהילה תחזור.
התקומה האמיתית היא של הקהילות המופלאות והמנהיגים שלהם שכל יום קמות מחדש ובוחרות בחיים.
@VladimirBeliak
בית משפט השלום שבירושלים פסק היום כ- 350,000 ש"ח לטובת פרופ' @ShikmaBressler בתביעת לשון הרע נגד פאניה מיכאלי שהפיצה נגדה קונספירציות שקריות. בית המשפט קבע מיכאלי שהאשימה את ברסלר בבגידה ובסיוע לחמאס עברה על חוק איסור לשון הרע.
על פי פסק הדין, מיד לאחר אירועי ה-7 באוקטובר 2023, החלה מיכאלי לפרסם בחשבונות הפייסבוק וה-X שלה פרסומים שבהם ייחסה לברסלר בגידה, סיוע לחמאס ודם על הידיים. בנוסף, מיכאלי עיוותה את שמה של ברסלר כינתה אותה "נאצית", וקראה בין היתר לחקור אותה "במרתפי השב"כ".
בית המשפט קבע כי מדובר בהתבטאויות חמורות ברף הגבוה של לשון הרע וכי אלו פרסומים אלימים, חריפים ובוטים המייחסים לברסלר עבירות פליליות חמורות, שאינם חוסים תחת חופש הביטוי.
ברסלר יוצגה בהליך על ידי עורכי הדין אוהד רוזן ונתן שוורצמן ממשרד קלעי רוזן ושות', יחד עם עו"ד עידן סגר.
לא לקיים פסיקת בג״ץ זה אנרכיזם. אבל אוחנה גם פחד שהם לא יצליחו לרמות שוב בבחירות למבקר המדינה, אז הם ויתרו.
בכנסת הבאה נחזיר את הכבוד הרמוס של הכנסת ונמנה מבקר ראוי לישראל.
האמא המופלאה שלי
--
היום הודיעו שאמא שלי מקבלת פרס מפעל חיים של אקו"ם. בגלל שהיא זקנה מצחיקה היא כתבה בקבוצה המשפחתית, "זה שהגעתי לגיל 91, זה כבר סוג של מפעל חיים."
זה היה שנון, אבל לא נכון. היא הכי ראויה בעולם. אבא היה אומר לנו תמיד, "עם כל הרעש שיאיר ואני עושים, בסוף נהיה רק כוכבית ליד השם שלה." הוא צדק, מפני שתרבות היא הרבה יותר חשובה מפוליטיקה וגם שורדת הרבה אחריה.
למי שלא מכיר, אמא קיבלה את הפרס על ספרים שהם נכסי צאן ברזל ישראלים כמו "גיא אוני", "כחרס הנשבר" ו"חוות העלמות", וסדרת המותחנים על ליזי בדיחי, עתונאית המקומונים מהדרום, ומחזות ששינו את התיאטרון כמו "רכוש נטוש" ו"מפעל חייו", וגם מפעל שלם של תרגומים וספרי ילדים וסיפורים קצרים מופלאים.
אמא נולדה בעיירה לא גדולה בשם תל אביב, ב-1934. מדינה עוד לא היתה, אבל תרבות ישראלית החלה כבר להיווצר. הדור שלה לא ירש את הישראליות – הוא עיצב ובנה אותה. "גיא אוני" ו"חוות העלמות" יצרו את הזכרון הקולקטיבי שלנו לגבי העליות הראשונות, "רכוש נטוש" ניסח את המושגים שלנו על משפחה ומאבק בין דורי, "אצל באבו" גילה לראשונה לקורא הישראלי את החצר האחורית של העובדים הזרים.
זה תמיד היה מצחיק, ורומנטי, ולפעמים אפל ("למה היא תמיד הורגת בסוף את הגברים?" התלונן אבא), וגם מותח ומורכב ומלא רבדים. להבדיל מהדור שבא אחריה היא לא כותבת על עצמה ועל עולמה הפנימי, אלא מקפידה על דברים כמו עלילה, ודמויות, ועל העולם שבחוץ. היא כותבת בעברית שגבולותיה נמתחים עוד ועוד, עד שהם נוגעים בתנ"ך ובעגנון ובלאה גולדברג (שהיתה המורה שלה לספרות), וגם זולגים לשייקספיר ו"חוג בלומסברי" וט.ס.אליוט והשטויות של הילדים שלה שמשחקים בחצר. מכל העושר הזה היא יצרה מרקחת חדשה ומשכרת שגדלה יחד עם המדינה.
היא תצלצל אלי אחרי הטקסט הזה ותגיד לי, "אני מבינה שכתבת את ההספד עלי," אז כדי שיהיה ברור שאנחנו חושבים שהפרס הזה הוא רק ההתחלה, אני רוצה לציין שהיא גם עושה את הבלינצ'ס הכי טובים במזרח התיכון, גורמת לנינה שלה לצחוק עד כאב בטן, יודעת יותר מכולנו בחידוני טריוויה, ובעיקר אנחנו יודעים שיום אחד היא לא תענה לנו לטלפון, ונהיה מאוד מודאגים, אבל אז יתברר שהיא שוב התחילה לכתוב משהו.
גאה בך מאוד אמא שלי, מזכיר לך רק שהרבה זמן לא עשית לנו "מאקוש טאצטה". זה שאת סופרת דגולה וכלת פרס אקו"ם למפעל חיים לא אומר שלא מגיע לנו איטריות מתוקות בחמאה, מקורמלות בסוכר, עם פרג וצימוקים.
הבעיה עם הליכוד היא לא באיזה מקום נבחרה האישה הראשונה או מי השר שדורג בעשירייה השלישית או מי הח״כ הנורבגי שנדחק לשביעיה השמינית. זה שולי ומעניין כשלג דאשתקד.
הבעיה עם הליכוד שזאת מפלגה שאחזה בשלטון ביום הטבח הגדול ביותר בתולדות המדינה, שבראשה עומד אבי אבות אבותיה של הקונספציה המדינית והבטחונית שהמיטה על ראשנו את טבח השבעה באוקטובר.
הליכוד וכל שאר מרכיבי קואליציית השבעה באוקטובר שתחת משמרתם ארע הטבח הגדול ביותר ביהודים מאז השואה, עסוקים יום ולילה בקשקושים והבלים והכתבת נרטיב שתכליתו בריחה והתחמקות מאחריותם הראשית למותם ורציחתם של 2200 ישראלים ויהודים בתוך 3 השנים האחרונות.
הבחירות האלה הן על טבח השבעה באוקטובר.
כל השאר - הסחות דעת ופטפטת ברשת.
ב-7.10, בטקס הזיכרון הלאומי, נזכור את אלי (אליהו) אורגד ז"ל:
אלי (אליהו) אורגד, בן 72 במותו. בן לאליעזר ובתיה, אח לנחמיה, גדי ושאול.
נולד בטבריה וגדל בקיבוץ כנרת, שירת בחיל השריון ולחם במלחמת יום הכיפורים.
אלי, שנקרא על שם דודו שנפל במלחמת העצמאות, שינה את שם משפחתו לאורגד לאחר נפילת אחיו גד במילואים בשנת 1975.
איש של תרבות, ידע וסקרנות בלתי נלאית. אינטלקטואל אמיתי, שלמד ולימד על רוח האדם והזהות היהודית. רכז תרבות בקיבוץ, סקרן ופתוח, שהקדיש את זמנו ללימודים, שיחות והופעות, ולבניית גשר בין חילוניים לדתיים.
בשנת 2017 שכל אלי את בנו מתן, שנפל אל מותו במהלך טיול בהודו.
בשבת ה-7 באוקטובר 2023, נרצח אלי על ידי מחבלי חמאס בקיבוץ כפר עזה.
הוא הותיר אחריו בת, שני בנים, נכדים ואחים, וזכרו יישאר חקוק בלב כל מי שהכירו ואהב אותו.
את סיפורו של אליהו, ואת סיפורם של כל האהובים שאיבדנו - נזכור ונזכיר תמיד.