כרגע אני בוחר למקד את הזיכרון שלי ברוצחים הארורים, השפלים, מוודאי ההריגה בפעוטות, שורפי הקשישים בעודם בחיים, יורי צרורות הרוחב בנערות המסיבה שרצות יחפות בשדה קוצים.
זאת הנקודה הכי חשובה לעסוק בה ביום הזה, להתמקד בשורשי הטבח, כי רק ככה נוכל למנוע את הטבח הבא.
***
יזכור עם ישראל את 14 השעות שבהן התרוצצו התאומים גיא ורועי ברדיצ'בסקי, בני עשרה חודשים, סביב גופות הוריהם, הדר ואיתי ז"ל, בביתם בקיבוץ כפר עזה, עד שחולצו בידי כוחות הביטחון.
יזכור עם ישראל את רומי סויסה בת השמונה שראתה את שני הוריה נרצחים מול עיניה. היא גוננה על ליה, אחותה בת השלוש, וכשהגיע איש ביטחון אל הרכב המשפחתי המחורר היא פנתה אליו: "אתם של ישראל? אני כאן עם תינוקת".
יזכור עם ישראל את שיחת הטלפון של מיכאל ועמליה עידן, בני התשע והשש, למוקד משטרת ישראל: "אנחנו ילדים, שני ההורים שלנו מתו עכשיו".
מיכאל ועמליה מסתתרים בארון בביתם בכפר עזה למשך 13 שעות עד שחולצו. אביגיל, אחותם בת השלוש שראתה את אביה נרצח לנגד עיניה, רצה לבית השכנים, ונחטפה יחד איתם לרצועת עזה.
יזכור עם ישראל את הזוועות, את הרצחניות של המחבלים הארורים, את הקלות שבה הם שורפים, אונסים, חוטפים, נשים, ילדים וקשישים בפיג'מה.
***
כמעט 40 ילדים בגילאי 0–17 נורו ונשרפו למוות במהלך טבח 7 באוקטובר. היו ילדים שנרצחו לצד הוריהם, משפחה שנרצחה יחד וגופות כל בני המשפחה הונחו על ידי הרוצחים בערימה מסודרת, ובמקרה אחד תוארה גופה של ילד כבן שש שנשרפה, בעוד פניה נשארו שלמות, מה שפורש כשריפה בחיים.
***
יש לנו בעיה היהודים, אנחנו יותר מדי עסוקים בעצמנו. אנחנו מאוד ממוקדים בביקורת עצמית. והרי ודאי שצריך לתחקר את כל מה שהביא לטבח, את עשרות השנים שקדמו לו. את התפיסות ואת התפקוד של ראשי הממשלה, שרי הביטחון, הרמטכ"לים, ראשי השב"כ ואמ"ן. כל אלה לא מנעו את הטבח.
אבל מאחורי אלה שלא מנעו אותו, יש קבוצה ענקית של עזתים שהם אלה שביצעו אותו. ואת היום הזה ראוי להקדיש להם, כי במוקדם או במאוחר בנימין נתניהו יפסיק להיות ראש ממשלה. ואם לנצח ננהל את השיח, גם על הטבח הכי נורא שאירע בימי חיינו, סביב שאלת "כן ביבי, לא ביבי", לעולם לא נעמיק מספיק כדי להבין את שורש הטבח הזה, ולא נמנע את הטבח הבא.
***
כן, נתניהו הוא בוודאי אחראי־העל למחדל מהצד שלנו. ראש ממשלה אחד שכיהן במשך 16 שנה במצטבר מהיום שהושבע לראשונה ועד לטבח. הוא כיהן כראש ממשלה יותר מ־21 אחוזים מתקופת קיומה של מדינת ישראל מיום הקמתה ועד לטבח.
ודאי שהוא צריך להיות מתוחקר, לעומק, בלי שום עכבות. אבל יש לא מעט אנשים בישראל שאיבדו כיוון וחושבים שנתניהו הוא האחראי לטבח. והתשובה היא לא. ממש לא. נתניהו הוא המנהל הכללי של האופרציה שכשלה כישלון חרוץ בהגנה עלינו.
***
אבל הנקודה הכי חשובה שראוי לעסוק בה ביום הזה היא להעמיק ולהבין מה השורשים של הטבח. והשורשים שלו הם השנאה הרצחנית של האיסלאם ליהודים.
ראוי לעסוק בהבנה שזה ממש לא משנה שיצאנו מרצועת עזה עד הסנטימטר האחרון, שסיפקנו לרצועה המפונה מיהודים מים וחשמל, שאירחנו בבתי החולים שלנו את ילדיהם, והם אפילו הוסעו בידי מתנדבים תמימים, ממעבר ארז ועד לתל השומר.
ממש לא משנה שחלומם של חלק מתושבי העוטף היה להטיס בשמיים עפיפוני שלום יחד עם ילדי עזה - כל זה לא משנה, כי החלום הכי גדול, הכי משמעותי והכי חשוב של רוב תושבי הרצועה היה ועודנו לצבוע בדם כל שביל וכביש בכל אחת מההתנחלויות בעוטף עזה.
***
כ־6,000 איש השתתפו בפלישה ובטבח באותו בוקר נורא. חלקם כלל לא היה מוכנים אליו מראש, חלקם מעולם לא נשאו נשק. זה לא הפריע להם להצטרף בחדווה לרצח העם היהודי.
אלפים רבים במעגלים מסביב סייעו לחמאס במהלך המלחמה. חלקם ידע היכן מוחזקים חטופים, חלקם סייע למחבלי חמאס בתצפיות על כוחותינו בזמן התמרון, חלק היה מעורב במערך האספקה והטיפול הרפואי של המחבלים.
ויש עוד לפחות מאות אלפים ששמחו למשמע הבשורות על ילדים יהודים שנשרפו למוות; שצהלו והתרגשו למראה שיירות השלל שנכנסו לרצועה; שעשו הכל כדי להספיק לתת בעיטה או אגרוף לחטוף שהובא, ולא משנה אם הוא חטוף חי או גופת חטוף שכבר עברה התעללות.
***
צפיתי בראיון עם אבינתן אור בתוכנית "עובדה". משפט אחד תפס אותי יותר מכל. אבינתן מתאר את שיחת הפרידה שקיים רגע לפני ששוחרר עם אחד המחבלים ששמר עליו במשך תקופה ארוכה. המחבל המליץ לו לחזור לישראל, לחבק את אבא ואמא, ולמהר לקנות כרטיס טיסה לאירופה, כי הטבח הבא הוא רק עניין של זמן.
יזכור עם ישראל שגם ברגע הזה, במרחק של מאות מטרים מהמיטות של ילדינו יש קבוצה ענקית של רוצחים צמאי דם, שלא תשקוט ולא תנוח עד שתרווה את צמאונה בדם של ילדי ישראל.
ונכון לרגע זה שום דבר לא השתנה, לא ברצון שלהם ולא בתוכנית המעשית.
יזכור עם ישראל את ההבטחה המפורשת של המחבל החוטף של אבינתן אור.
(פורסם הבוקר בידיעות אחרונות)
הגענו לדיון בבג"ץ כעותרים.
לא צעקנו ולא למחינו
השופט עמית החליט להוציא אותנו מהדיון ואת הרצל זרקו מחוץ לבניין.
למה?
בגלל שהשופט עמית יכול.
כמה ימים אחרי הרגשת ההשפלה עדיין מלווה אותי.
אני יודעת שאם אלו היו משפחות שכולות מהשמאל העולם לא היה שותק.
יש הרבה דברים שהמדינה אינה צריכה לספק לאזרחים.
ככל שהמדינה מספקת יותר שירותים, כך היא זקוקה ליותר מיסים, כלומר נלקח מהאזרח יותר כסף, ופוחתת יכולתו לבחור כיצד להשתמש בו. המשמעות היא פחות חירות כלכלית, ופחות אחריות אישית.
מדינה שמתמקדת במספר תחומים מצומצם, יכולה לבצע אותם ביעילות. אבל מדינה שמנסה לעשות הכל, תעשה הכל באופן גרוע, תפגע בחירות של אזרחיה, ותספק שירותים באיכות ירודה.
אין שום הצדקה לכך שכספי ציבור יממנו ערוצי תקשורת ממשלתיים. אנחנו לא בשנות החמישים. מי שמעוניין להאזין לגל"צ או לצפות בערוץ 11, מוזמן לשלם על כך בעצמו. אין סיבה לכפות על כלל האזרחים לממן תכנים שאינם נחוצים לקיומה של מדינה חופשית.
תפקידה של המדינה הוא להבטיח ביטחון, אכיפת חוק, וצדק; ולשמור על המוסדות החברתיים שמאפשרים קיומו של שוק חופשי וחברה יציבה.
כל חריגה מכך היא ביטוי של לחצי קבוצות אינטרס על חשבון הציבור כולו.
קבוצות אינטרס הן אחד הגורמים ההרסניים ביותר לתפקוד המדינה. הן מייצגות מיעוטים מאורגנים ודוחפות להקצאת משאבים ציבוריים לטובתן, תוך פגיעה בטובת הכלל. הן לוחצות על מקבלי ההחלטות, מציגות את דרישותיהן כ"צודקות", אך בפועל כופות על כלל האזרחים לממן את צרכיהן. כך נוצר עיוות סדרי עדיפויות, בזבוז כספי ציבור, ואובדן אמון בין האזרח למדינה.
זה נכון לגבי החרדים, שדורשים מימון חינוכי מלא ופטורים מהשתתפות אזרחית בשם "שימור אורח חיים", אך ממומנים מכספי כלל האזרחים. זה נכון לגבי ארגוני העובדים, (כגון ארגוני המורים) שמונעים תחרות ומכתיבים תנאים מפליגים לעובדים ותיקים במגזר הציבורי, גם כשהדבר בא על חשבון עובדים חלשים יותר. זה נכון לגבי תאגידי ענק שמקבלים רגולציה תפורה שמונעת תחרות, ובוודאי לגבי אנשי מערכת הביטחון והמשפט שנהנים מפנסיה נדיבה באופן חריג, וגם לגבי ערוצי תקשורת ממשלתיים, שממשיכים לקבל תקציבי עתק, אף שהציבור יכול לבחור בעצמו מה לראות ולשמוע.
בסופו של דבר, מדינה שמשרתת קבוצות אינטרס אינה מדינה חופשית, אלא מנגנון כפייה שלוקח מאנשים יצרניים, כדי לחלק טובות הנאה לבעלי כוח פוליטי.
בתמונה: האזרח הקטן, מול מכונת הלחץ של קבוצות אינטרס.
עיתונאים מהימין ומהשמאל מעבירים ביקורת על מסרים של חטופים.
כל פעם על ה"צד השני".
החטופים האומללים שיוצאים מהשבי, כלל לא ברור שהם מבינים את הקונטקסט הפוליטי של ההודעה שמכניסים להם לפה, וגם אם כן, תניחו להם להגיד מה שהם רוצים. הם עברו גיהנום והם לא חייבים לאף "צד" שום דבר.
נניח שאני עובדת בתור קופאית בביג, ומגיעים קלגסי כת יהוה לוודא שאני לא מחללת שבת, מה בדיוק הפרוצדורה להוכיח שאני יהודיה? הרי הלאום לא מופיע בתעודת זהות. אפשר לדבר במבטא זר או להסתובב עם שרשראות צלב.
למה הימין לא יוצא למאבק:
א. USAID, הקרן החדשה, האיחוד האירופאי, וכו' לא מממנים אותנו
ב. כאשר אנחנו יוצאים לרחוב, אין סיקור הוגן
ג. אם נחסום משאיות אספקה לעזה, ייקחו לנו את חשבון הבנק.
ד. אם נחסום כביש מערכת המשפט והמשטרה יתנכלו לנו, יעצרו לנו ילדות בנות 14 עד תום ההליכים
ה. מרכז הכוח בימין שאכפת לו מהמדינה כורע תחת נטל המילואים.
הקרטל של הקאסטה הפוליטית הישראלית
הסכם עם חמאס, הכניעה הצפויה של הליכוד בנוגע לנשיא עמית, מינוי הרמטכ"ל, סאגת אי-גיוס החרדים המתמשכת, ואי-פיטורי היועמ"שית – כולם מעידים על דבר אחד: יש לנו "קאסטה פוליטית." כלומר, זה לא משנה מי בשלטון.
ממשלת "הימין מלא מלא" מתנהגת בדיוק כמו השמאל או ממשלת השינוי. בבסיס הדברים – פשוט אין הבדל.
הממסד הפוליטי, קואליציה ואופוזיציה כאחד, הם קאסטה. זו מערכת הפועלת לקידום האינטרסים שלה – אינטרסים אישיים וסקטוריאליים בטווח הקצר – תוך הזנחת הצרכים הביטחוניים, הכלכליים והחברתיים של האומה.
בתוך הקאסטה, "שליחי הציבור" עסוקים בצבירת כוח וכבוד, תוך שליחת יד חופשית לקופה הציבורית עבור חברי הקאסטה, כאילו מדובר בקופה אישית. הם נהנים מכספי הציבור: פנסיה תקציבית מנופחת, קביעות במגזר הציבורי, תשלומי העברה לחרדים, תקציבים מנופחים לגופים מיותרים, מינויים פוליטיים, והזרמת תקציבי תרבות ואקדמיה למקורבים.
קיומה של תחנת רדיו צבאית כמו גל"צ, הכסף וההשתמטות של תלמידי הישיבות, הפנסיות התקציביות של הממסד הצבאי, המונופול של המל"ג והות"ת, והמשכורות המנופחות של השופטים – כולם דוגמאות למנגנון אחיד: מערכת שנועדה לשרת את עצמה, בעוד הציבור נותר לשלם את המחיר.
לא מימין ולא משמאל – לא בממסד הפוליטי, לא במערכת המשפט, ולא בממסדים התקשורתיים, האקדמיים או התרבותיים – אף אחד מהם לא מתכוון לגעת במבנה הכוח שמבטיח להם את מעמדם. למה להם לשנות את כללי המשחק של מועדון שבו הם היחידים שמחלקים את הקלפים?
השר מיקי זוהר הסביר באופן ציני את הדינמיקה של הקאסטה דרך שלושת ה"כ"פים: כוח, כבוד וכסף. לדבריו, "בדרך כלל אדם לא מצליח להשיג את כל השלושה," ולכן הוא מתמקד בכ"ף של הכוח, מתוך תקווה שזה יקנה לו גם כבוד. זו תמצית הקאסטה – ומבחינה זו, מיקי זוהר אינו שונה מאהרן ברק, מרזי ברקאי או מיצחק גולדקנופף – כולם חוגגים על חשבוננו.
האמירה הזו חושפת את ליבת המנגנון: בקאסטה הפוליטית, הכוח אינו רק אמצעי לשליטה – הוא המטרה. הכבוד והכסף הם תגמול נלווה, המשמש תמריץ לשחקנים במערכת. הכוח משמר את עצמו דרך מערכת סגורה, שבה השחקנים מנתבים תקציבים ומשאבים למעגלי התמיכה שלהם, תוך שהם מחזקים את מעמדם ודואגים לשמר את השליטה.
המבנה הזה נשאר יציב כי הוא מבוסס על אינטרסים משותפים לשימור הפריווילגיות של מעגל צר. כך, כל המגזרים המיוצגים בקאסטה משתפים פעולה בהדרה של כל איום על מבנה הכוח הקיים.
בלי שינוי מבני שיחזיר את הכוח לעם, לא נצא מהלופ. התחלה טובה תהיה הורדת אחוז החסימה למינימום, שתאפשר כניסת כוחות חדשים שיאתגרו את המערכת. דמיינו מפלגות חרדיות וערביות ציוניות חדשות, או מפלגה של מילואימניקים שתפרק את מבנה הקאסטה הפוליטית. דמיינו מנהיגות בסגנון מיילי בארגנטינה – מנהיגות שפועלת למען הציבור, ולא למען המועדון הסגור של הקאסטה.
אבל אל תטעו – הקאסטה הפוליטית, משני צידי המפה, לא תיתן לזה לקרות. האינטרס שלה הוא לשמור על הקרטל הפוליטי ועל דלתות המועדון נעולות.
בשביל חוק גיוס שעונה לצרכי הביטחון שלנו, צריך קואליציה של מפלגות שמייצגות את ציבור המשרתים.
במילים אחרות, השמאל חייב להפסיק עם הרל"ב
והימין חייב לשבור את השותפות עם החרדים.
סיפור קטן על זאב חנוך ( ז׳אבו) ארליך. ב-2014 כשחטפו את הנערים, הוטלה עליי המשימה כמח״ט כפיר, לרכז את החיפושים בשטח הפתוח באזור חלחול. 12 עשר גדודים, יחידות מיוחדות ומיטב הטכנולוגיה הועמדה לרשותי. ביום הראשון , בחפ״ק בשטח התייצב , בחור מבוגר, עם שפם גדול, סנדלים תנכיות וערמת מפות בידיו. ״המח״ט, אפשר חצי שעה מזמנך היקר? ״ שאל ומבלי לחכות פרס את המפה שבידו על השולחן. הוא דיבר ודיבר , ואצבעותיו רצו במהירות על המפה , וקווי המפה התחברו מהר מאוד, לניתוח שטח מאלף. אחת ההערכות שהמחבלים החביאו את הנערים במערה. ז׳אבו רכן על המפה וסימן עשרות מערות ושוחות שלא הכרנו . ״אני מכיר אותם ויודע איך נראים״. ציידנו את הכוחות במידע יקר הערך שיצאו לשטח וסרקו את המערות שלא הכרנו . בכול יום הוא הגיע וביקש לעזור. קשה שלא היה להעריך את האיש , את הידע העצום בניתוח שטח ובכלל את אהבת הארץ והעם. המלצותיו ושל אחרים נוספים סייעו לנו ולבסוף מצאנו לצערנו את גופות הנערים היקרים ליד חירבה שאליו נשלח כוח מבצעי והם הובאו לקבורה בישראל. אז אני לא יודע בדיוק מה עשה ז׳אבו בלבנון אבל מהכרותי איתו הוא היה בטח מלא בכוונות טובות לעזור שוב לצה״ל.
היה שלום איש יקר .