יש הרבה מה לכתוב על השמנה, אבל אולי סוגיית המפתח היא שמדובר - ברוב המוחלט של המקרים - בהפרעה מוחית אידיופתית של מנגנון רעב-שובע. חלק קטן יחסית מאלו שסובלים מהשמנה סובלים מהפרעה אנדוקרינית כמו היפותירואידיזם או הפרעות היפראסטרוגניות כגון שחלות פוליציסטיות (לשעבר PCOS, כיום PMOS) >
צריך לציין שבנוסף לאתרים שציינתי למעלה, קיימים עוד הרבה מפעלים קטנים יותר שנבנו בתוך אזורי תעשייה אזרחיים בכל רחבי איראן שמספקים חומרים שונים לתכנית ייצור הטילים, ואין עוד מקום לעבור עליהם. זה תקף גם לאתרי אחסון טילים של הדרג המבצעי, שיכולים להיות במבנים ומחסנים תמימים לחלוטין בכל מקום במדינה.
מבצע "שאגת הארי" הותיר חותם משמעותי על שני המערכים האלו. כך שכל תכנית ייצור הטילים בתעשיות הצבאיות של משרד ההגנה הושבת לפחות למספר חודשים, ועד אז הם לא יכולים לחדש את מלאי הטילים שירד. מצב זה יישאר עד שהאיראנים ישקיעו את הזמן ואת הכסף לחדש את פסי הייצור עבור האמל"ח האסטרטגי שלהם.
מבחינת המערך המבצעי, עוד במבצע "עם כלביא" וכך גם מבצע "שאגת הארי" נמצא שאין מענה אסטרטגי ישראלי/אמריקאי נגד התשתיות התת-קרקעיות. באתרים שציינתי לעיל, פתחי המנהרות אמנם קרסו אחרי שהם הופצצו, אל אחרי כל גיחה, האיראנים הגיעו עם כלי צמ"ה ופתחו אותם מחדש. כך הם הצליחו בין גיחה לגיחה לחדש את הכוחות הפרוסים עם משגרים ומלאי טילים, עד שהמנהרה נחסמת שוב, ואז הם באים לפתוח אותם לאחר מכן, וחוזר חלילה.
אירוע פורדו הוא מקרה נדיר של שימוש בפצצות GBU57 MOP שהצליח. אך מספר הפצצות מהסוג הזה הוא מאוד מוגבל. וגם יכולת החדירה שלו מוגבל, כאשר במנהרות אחסון טילים, המסלע יכול להגיע ליותר מ-100 מטרים.
לכן כל מה שראינו הסתכם בהקרסת הפתחים והשבתת חידוש מלאי הטילים לזמן מוגבל בלבד בזמן הלחימה.
עם תום המבצע, זוהה כי האיראנים ישר הלכו לפתוח את כל המנהרות שלהם לספור את המלאי, שככה"נ עומד על כ-1,000 טילים בבסיסים הפונים לעבר ישראל. (ועוד כמה אלפים לעבר מדינות המפרץ). פתיחת המנהרות גם אומר שתהליך שיקום הבסיסים החל עד לסבב הבא.
ההישגים במבצע הם מצוינים, אך המערכה לא הסתיימה והאיום עדיין קיים. אבל האיראנים יודעים, הנשק האסטרטגי שלהם הולך אוזל, ואין להם איך לחדש אותו בשנה הקרובה.