נשים את זה על השולחן: ישראל כבר לא ״בדרך״ להיות מדינה פאשיסטית. היא שם. רק שאנחנו ממשיכים להתנהג כאילו זו תקופה חולפת, כמו איזה פרק בעונה בינונית של המציאות, ושהשפיות תעשה קאמבק מתישהו. אבל לא. היא הוציאה דרכון זר ועזבה את הארץ בלי להשאיר כתובת.
ביום רגיל אחד במדינת ישראל מתנחלים שורפים מפעל בטול כרם, תוקפים חיילי צה״ל, ואף אחד בממשלה לא מוציא הגה. אלמוג כהן פורץ לכיתה באוניברסיטת בן גוריון, צורח על מרצה שהוא לא ילמד פה יותר. איימן עודה מותקף בפרדס חנה, כי כנראה גם לדבר עם אזרחים זה כבר פרובוקציה. ובכנסת, בן גביר מחלק בקלאוות כדי לחגוג את חוק עונש המוות למחבלים. בקלאוות. כאילו זה יום הולדת למדינה שהפסיקה להבחין בין מוסר לנקמה.
הכול מתרחש בזמן שמכונת הרעל רודפת את הפצ״רית לשעבר עד הקבר הפוליטי או גרוע מזה. בזמן שאותו יועץ של ראש הממשלה, החשוד שעבד בשביל קטאר, ממשיך לנשום אוויר חופשי, עטוף בחסינות תקשורתית ומוסרית. במדינה נורמלית זה היה מחדל. פה זה יום שלישי רגיל.
הקו האדום כבר לא קיים. דעה שונה נחשבת בגידה. מורה לאזרחות שמעז לומר לשר לביטחון לאומי שהוא גזען, נגרר אזוק, מופשט, מושפל. זה כבר לא סרט בדיוני. זו רוטינה.
והציבור? מתנהג כמו נחשול של אנשים שמביטים מהחלון בזמן שהבית שלהם נשרף, רק כי הם לא רוצים להפריע. יש מי שאומרים ״זה לא פאשיזם, זו רק תקופה קשה״ כאילו פאשיזם זה איזה שלב זמני בהתפתחות של עם. כמו אקנה. זה לא אקנה. אלה גרורות שנאה.
מה שמפחיד באמת זה שזה כבר לא מפחיד. זה נהיה רגיל. המראות, האלימות, השתיקה. אנחנו מתרגלים. הרי כל יום יש סרטון חדש, איזה שר מתלהב עם מיקרופון, איזה פעיל ימין שמרביץ למי שלא חושב כמוהו. והתגובות? אם זה ערבי אז ״שיזהר״. אם זה שמאלני, אז ״שילמד לקח״.
עוד רגע יסבירו לנו שחוק נגד ביקורת זה ״למען אחדות העם״. שסתימת פיות זה ״שמירה על צה״ל״. והתקשורת, ברובה, תעשה מזה כתבה על איך הציבור מגיב בסטורי. או שאולי תערוך איזה ניסוי באולפן.
האוויר נעשה דליל. קשה לנשום פה. וכשכל נשימה נהיית הצהרה פוליטית, זו כבר לא דמוקרטיה. זה חדר חקירות.
אז כן, זה קורה עכשיו. לא בספר היסטוריה, לא במוזיאון של הדמוקרטיה לשעבר. כאן. בארץ של בקלאוות, אזיקים, ושר עם מגפון. אנחנו ממשיכים לקרוא לזה דמוקרטיה, אבל זה כבר שם ישן למדינה חדשה.
פרק א' - bunny or money
הפרק הראשון בסדרה שנתניהו מפחד שתצפו בה. נתניהו רוצה לדבר על באגס באני, אך האמת עוסקת בתעשיית טובות הנאה בהיקפים עצומים לפי דרישת נתניהו - סיגרים, שמפניות ותכשיטים. עבירות שהן הלכה למעשה לקיחת שוחד, והפרקליטות חסה עליו והגישה בגין מרמה והפרת אמונים.
נתניהו לא רוצה שתראו כיצד הוא מודה בביצוע העבירות החמורות!
אני מעלה את הסרט יחד עם קמפיין גיוס לתמיכה חודשית. בקשה לגיבוי ציבורי להקצות את הזמן, האנרגיות והתמודדות מול המחירים שמאבק זה תובע.
המחירים החלו. תלונות סרק, איומים ועימותים. לא משהו שיעצור אותי, אך בהחלט תובעני.
בבקשה, צפו בסרט ושתפו אותו לכל עבר
וסייעו לי לפעול מבלי להיות מוטרד במישור החומרי. שתפו גם את הלינק:
https://t.co/qJ2uodMJul
המשפט לא יבוטל!
צפייה מהנה ❤️
לא יום כיפור, מחדל ידוע מראש
נראה שמהלכי נתניהו סביב הפגיעה החמורה בצה״ל והסיכונים הביטחוניים שגוררת סדיקת ההרתעה, מתבססים על שני רכיבים:
הסתרה מהציבור והטעייתו; ונסיון לזרוק את האחריות על כתפי הצבא. המטרה: למנוע נזק פוליטי ולחמוק מאחריות למחדל הבטחוני שיבוא.
>>