@sharongal קלמן ליבסקינד היה הראשון והמוביל בדחיקה לפינה של אקדמאים ומשפטנים בדרישה לדוגמה אחת להפיכת המדינה לדיקטטורה בעקבות הרפורמה המשפטית (בלי קשר ל'סכין בגב' ולהחלטה שלו לצאת נגד נתניהו בזמן רדיפת השמאל נגדו)
יש מאפיין חוזר בהיסטוריה היהודית, שלפיו סוג מסוים של יהודי תמיד יציג את עצמו, ברגע המתאים, כעד תביעה נגד היהדות. תמיד יש אספ��ה יציבה של יהודים שמוכנים להעיד ולאשר, לטובת העולם, את השמועות האפלות שמספרים עלינו. הם עושים זאת ברמות שונות של יכולות וברמות שונות של תגמול, אבל התופעה ותיקה הרבה יותר ממדינת ישראל, עתיקה יותר מ��ציונות, ואינה מראה סימני עייפות.
בעקבות האיחוד בין לפיד לבנט, שבו הגענו למצב קיצון אבסורדי במסגרתו יו"ר רשימה שמושתתת על מיזוג בין "יש עתיד" לגוף פוליטי נטול זהות, מנכס לעצמו את התואר "ימין", הגיע הזמן לעשות סדר בנושא הזה:
בעשור האחרון לפחות, השיח הציבורי בישראל השתנה: נושאים שהיו במחלוקת הפכו לקונצנזואליים, ולהפך - נושאים שהיו בשוליים זינקו למרכז הבמה והפכו לסלעי מחלוקת שקו שבר עמוק מפריד ביניהם. אי אפשר להגדיר מי ימני היום על פי קריטריונים של לפני 20 שנה. לכן:
1. ימין זה לא "כל מי שמתנגד למדינה פלסטינית". קרו כאן כמה דברים מאז ימי אוסלו, ו-99 ח"כים הצביעו נגד הכרה חד-צדדית במדינה כזו. הלוואי שכולם היו אנשי ימין. הם לא. אם את�� מתנגדים למדינה פלסטינית ומפגינים בקפלן - אתם לא ימין.
2. ימין זה מי שתומך ברפורמה המשפטית. אי אפשר להלל את בג"צ ואת גלי בהרב-מיארה ולקרוא לעצמך היום ימני. זו גנבת דעת.
3. ימין זה מי שתמך בהמשך המלחמה בעזה והתנגד לסיומה לאחר פחות משנה. אם תמכתם בעסקת חטופים בכל מחיר - זו לא העמדה הימנית.
4. ימין, ברוב הגדול של המקרים, זה מי שתומך בבנימין נתניהו. כן, לייק איט אור נוט. אם אתם סולדים מנתניהו אבל תומכים בכל לבכם ברפורמה המשפטית, בהמשך המלחמה, התנגדתם לעסקת חטופים בכל מחיר וכדומה - אתם ימין אבל לא ביביסטים. במציאות יש מעט מאוד כאלה והרבה מאוד מתחזים.
5. אם הייתם חברי ליכוד לפני 20 שנה והיום אתם מחזיקים בכל האג'נדות ההפוכות למה שתואר כאן - אתם לא ימין.
6. ימין זה לא בהכרח להיות דתי, אבל אם עמוק בפנים, גם אם לא תודו בזה בקול רם, היהד��ת מפחידה אתכם - כנראה שאתם לא ימין.
7. ימין זה מי שמאמין שאנחנו חיים באחת המדינות הטובות והמוסריות בעולם. אם אתם עסוקים בללכלך ולהתמרמר על המדינה מבוקר ועד ערב, כנראה שאתם לא ימין.
8. ימין, באופן מכליל למדי, הוא אופטימי ושמח. אם כל הזמן רע לכם ולקחו לכם ועשו לכם - סיכוי די גבוה שאתם לא ימין.
9. ימני מאמין בצדקת דרכה של הציונות ובזכותו של העם היהודי על הארץ. אם עמוק בפנים אתם חושבים שהציונות היא עוול היסטורי - אתם לא ימין. אתם אפילו לא שמאל ציוני.
10. אם האיש שאתם הכי כועסים עליו בעולם (מיד אחרי ביבי, כמובן) הוא הסבא שלכם שעלה על אונייה לארץ ישראל במקום לאמריקה - אתם לא ימין.
אתם לא חייבים להחזיק בכל הדעות שתוארו כאן כדי להיות ימנים אמתיים - המציאות מורכבת, יש בה גוונים רבים וזה בסדר גמור. אבל אם אתם עוברים על הרשימה הזו ולא מצליחים להזדהות עם רובה הגדול, אתם לא ימין. אתם שמאל, והשאלה האמתית שאתם צריכים לשאול את עצמכם היא למה אתם כל כך מתביישים בזה?
הבחירות הם בדיוק בעוד חצי שנה מהיום, נצח במונחי הפוליטיקה הישראלית. המון דברים יקרו עד אז. אבל מבחינתי הדברים הם ברורים.
הרבה נושאים הם חשובים, הרבה נושאים הם כואבים, הרבה נושאים הם אפילו דחופים. אבל יש נושא אחד שהוא הכי חשוב, הכי כואב, הכי דחוף: הקיום הפיזי שלנו באזור שורץ אויבים.
וכאן התמונה ברורה לחלוטין. בתשעת החודשים הראשונים של שנת 2024 עמדה מדינת ישראל במבחן קיומי. ובמבחן הזה היה מי שעמד, והיה מי שנכשל.
בואו נחזור לתקופה ההיא.
על הפרק: הפסקת המלחמה וקבלת התנאים המקסימליסטים של החמאס תמורת עיסקת חטופים.
המשמעות: ישראל מתקפלת מול לחץ, כבולה על ידי ערבויות בינלאומיות, חמאס משתקם, חזבאללה כמעט ולא נפגע, איראן מתקדמת לגרעין באין מפריע. במזרח התיכון אנחנו נהפוך לחיה פצועה באוקיינוס שורץ כרישים. מול השמחה על חזרת החטופים (או חלקם) ניאלץ לצפות במצעדי הניצחון של סנוואר בעזה, נסראללה בבינת ג'בייל, וחמנאי בטהרן.
בבית הלבן באותו הזמן יש מימשל שכל מה שהוא חושב עליו זה הבחירות הממשמשות ובאות. הוא מטיל על ישראל סוג של אמברגו, משמיע איומים לא מוסווים, ומתרפס מול אויבינו.
בינואר, בלחץ הרמטכ"ל, עצרנו את השלב העצים בלחימה בעזה (רמדאן, זוכרים?). באפריל איימו האמריק��ים שלא נעז להיכנס לרפיח. בחודש יוני כחול לבן עזבה את הממשלה לאחר אולטימטום, מסונוורת מהסקרים ומתכננת על בחירות, גם במחיר עצירת המלחמה. ביולי בושלה פרשת ש��ה תימן עם פזילה לאמריקאים (חוק לייהי). ובספטמבר, עם מותם הטרגי של ששת החטופים עלתה ההיסטריה לשיאים חדשים.
תשעת החודשים הללו הסתיימו במבצע הביפרים המדהים, בחיסול המבריק של נסראללה וצמרת ארגונו, ובמבצע חיצי הצפון. אחר כך הגיעה סוריה, כיבוש כתר החרמון, חיסול סנוואר, הבחירה של טראמפ, עם כלביא, שאגת הארי. וגם אם לא תמה המלאכה לעשות, אנו היום במצב אחר לחלוטין.
ואחרי הסקירה ההיסטורית הקצרה אני חוזר לנושא הפוסט: הלקחים שלי לבחירות.
ראשית מובאות עיתונאיות מאותה תקופה:
לפיד (25.4.2024 - 103FM) - "הייתי מפסיק את הלחימה, דוחה את רפיח ועושה את העסקה ומחזיר את החטופים."
בנט (15.8.2024 - ניו יורק טיימס) - "לחתום על עסקה לשחרור חטופים, להכריז על הפסקת אש ולהילחם בהזדמנות אחרת... כדי לנצח במלחמה חייבים ללכת לבחירות."
ליברמן (5.5.2024 -ynet) באמירה נבזית במיוחד עם השוואה לשואה: "בעלות הברית ��בר ב-1942 ידעו מה הנאצים עושים ליהודים במחנות הריכוז, והם קיבלו במודע החלטה שהם קודם רוצים להכריע את גרמניה הנאצית ואולי אחר כך יהיה אפשר לחלץ את היהודים. נתניהו עושה היום את אותו הדבר - קודם נכריע את חמאס, אחר כך נדבר על חילוץ החטופים"
אייזנקוט (5.5.2024 - כאן):
"מה שנכון בעזה זה להגיע לסיום לחימה ברפיח, ובמקביל להתקדם בעסקת חטופים ולעצור את האש לכמה זמן שידרש".
יאיר גולן (29.5.2024, וואלה):
"היה נכון לעצור את המלחמה לפני ארבעה וחצי חודשים...לצערי הרב, ראש הממשלה לא רוצה לשחרר את החטופים כי הוא מבין שזה יוביל לסיום הלחימה, והוא גורר את המדינה לאסון. לכן אנחנו חייבים לשנות כיוון".
ולסיום, גנץ (16.9.2024 - N12) משחרר נבואה 24 שעות(!) לפני הביפרים: "במקום שראש ממשלת ישראל יהיה עסוק בניצחון על החמאס, בהחזרת החטופים, במלחמה בחיזבאללה ובהחזרת תושבי הצפון לבתיהם בביטחון - הוא עסוק בקומבינות פוליטיות בזויות."
הנה זה לפניכם. כל המועמדים, אותם אלו המתיימרים להחליף את ממשלת הימין בק��אליציה הנשענת על (או משתפת את) מפלגות ערביות אנטי ישראליות, לא עמדו בלחץ בימים הגורליים ביותר לישראל. אי אפשר להתחבא מהארכיון המרשיע, והאמינו לי, הבאתי רק על קצה המזלג.
השורה התחתונה:
בכסות של דאגה לחטופים הם קראו להפסקת הלחימה, להסכם כניעה, מה שהיה מביא בהכרח להפלת הממשלה, לבחירות, ולמפלה רבתי למדינת ישראל. אלו שהאשימו שוב ושוב את נתניהו ב"שיקולים פוליטיים בזויים" ואף רמזו בגלוי שהוא מעוניין במותם, הם אלו שהפוליטיקה עמדה בראש מעייניהם בימים הקשים ביותר של מדינת ישראל.
(המשך ...)
המסתננים זה פרוייקט בלעדי של השמאל.
מי שתמך בהם, מי שסייע בידם, מי שהגן עליהם משפטית, מי שמנע את העברתם בהסכם למדינה באפריקה, מי שנתן פסקי דין שמנעו מהממשלה לטפל בסרטן הממאיר זה, מי שנלחם נגד מתקן חולות, מי שאסף עבורם ציוד, מי שדאג להם לחינוך ותנאים שיאפשרו להם להשתקע כאן ולפתח כאן גרורות, זה אנשי שמאל, ארגוני השמאל ובית המשפט של השמאל.
יצחק רבין
הרמטכ"ל
התמוטט וקרס נפשית במאי 1967
רגע לפני מלחמת ששת הימים
הוא קיבל זריקות מרופא
נח מספר ימים בוילה של משפחת שרובר
ולפי החוקר ד"ר אורי מילשטיין
יש עדויות שאף אושפז בבית חולים פסיכיאטרי וטופל בשוקים חשמליים
עוד טען מילשטיין שרבין סבל מפוסט טראומה מאז מלחמת השחרור והיא שהביאה לקריסתו כעבור שנים
יצחק לבני העיד שפגש את רבין בזמן המלחמה והתרשם שהוא תשוש, חיוור ולא עירני
מה חלקו של רבין בניצחון הכביר?
לא ברור
מידע זה כמובן הוסתר מהציבור
לוי אשכול
ראש הממשלה דאז
סבל ממחלת לב לאחר המלחמה
ובמפלגה סיכמו שגולדה מא��ר תירש אותו בעודו בחייו
אשכול נפטר מהתקף לב בפברואר 1969
עם ישראל היה כמובן בהלם
גולדה מאיר
ראש הממשלה במשך 5 שנים
היתה חולה בלוקמיה עוד לפני כניסתה לתפקיד אושפזה ועברה טיפולים כימותרפיים שהוסתרו מהציבור לאורך כל כהונתה
היא נפטרה ב-1978
4 שנים לאחר שהתפטרה
מנחם בגין
ראש הממשלה במשך שש שנים
סבל מהתקפי דיכאון עוד כמפקד האצ"ל
בזמן כהונתו וביתר שאת בזמן מלחמת לבנון
מצבו החמיר עד כדי כך שאת המדינה ניהלו בפועל מזכיר הממשלה ומזכירו הצבאי
לבסוף בגין נשבר בזמן ישיבת ממשלה ב-1983, פלט "איני יכול עוד", נטש את החיים הפוליטיים והסתגר בביתו עד יום מותו, 9 שנים לאחר מכן
בגין, סופר, גם סבל מאירוע מוחי
כמובן שאיש לא ידע שהמדינה מתנהלת איכשהו ללא ראש ממשלה מתפקד
אריק שרון
ראש הממשלה בזמן האינתיפאדה השנייה
סבל ממום מולד בלבו
בדצמבר 2005 לקה בשבץ שהוגדר "קל"
אך שבועיים וחצי אחר כך, כשהוא לכאורה ש�� לאיתנו ומתפקד, חטף אירוע מוחי קשה שהפך אותו לחסר הכרה, צמח, וסיים את כהונתו. כעבור 8 שנים שרון נפטר
---------
אבל ביבי
כל הקמפיין האגרסיבי נגד נתניהו בבחירות 2015 התבסס על כך שהוא העז ברוב חוצפתו לומר לא לנשיא ארה״ב ברק אובמה, לא פתח לו את הרגליים ובכך גרם נזק כבד לישראל ופגע בנכס האסטרטגי החשוב ביותר ��לה: היחסים עם אמריקה. ועכשיו, מה הם א��מרים: עכשיו הם מתלוננים מדוע הוא אומר כן לטראמפ, מדוע הוא לא תוקע אצבע בעין לנשיא ארה״ב ולא ממשיך את המלחמה בניגוד לדעתו. אגב, מלחמה שעד אתמול הם התנגדו לה בתוקף, כינו אותה ״מלחמת שולל״, קראו להפסיקה מיד וכינו את התומכים בה ״אוכלי מוות״. זאת הרמה.
פניתי כעת במכתב לראש השב"כ דוד זיני, בדרישה להבהרות מיידיות בעקבות טענות חמורות על שימוש בחומרים מודיעיניים וביטחוניים בהליכים לא חוקיים, ביחס לשר איתמר בן גביר ולפעילות הממשלה.
אוודא כי גלי בהרב-מיארה לא חצתה קו אדום נוסף.
נתחיל מהסוף, כל מה שמתרחש היום, לא קשור בשום צורה לשמאל ולמנהיגיו. מבחינתם האירוע היה צריך להסתיים עוד לפני רפיח, בתנאים הבאים:
- כל ראשי ציר הרשע חיים: סינוואר, נסארללה, וכל הצ��רת של חמאס, חיזבאללה ואיראן.
- חיזבאללה במלוא כוחו ומלאי הטילים, חמוש עד צוואר, ערוך, דרוך ומוכן על קו הגבול בצפון, לפלישה.
- חמאס על כל הנהגתו, מיוצב שוב על קו הגבול בדרום, חמוש עד צווארו, ציר פילדלפי פתוח להברחות, והכל מוכן לביצוע טבח נוסף.
- המו״מ על החטופים עדיין נמשך תוך מלחמה פסיכולוגית מתמדת כנגד החברה הישראלית.
- איראן ככל הנראה כבר עם פצצות גרעין, ללא שום תשלום ומחיר שנגבה ממנה על השביעי באוקטובר.
- ואולי הגרוע מכל, המומנטום והשלהוב של הדמיון הערבי מוסלמי ביחס לאתוס הניצחון של החמאס והיכולת לכבוש חלקים מישראל שביעי באוקטובר.
- ישראל במצור פיזי ופסיכולוג��, בהמתנה והיערכות לקראת הפלישה הבאה שתגיע שוב, והפעם אחרי הפקת לקחים מהטעות של הפעולה העצמאית של החמאס.
זו המציאות שהיינו אמורים להיות בה כעת אם ההגה היה בידי יאיר גולן או יאיר לפיד. אלה לא ספקולציות כי אם מסקנה ריאלית שמבוססת על הצהרותיהם ��אורך כל המלחמה, מאז השביעי באוקטובר. זו צריכה להיות נקודת המוצא של כל דיון ביחס למצבנו כיום.
כלומר, הביקרת שלהם על המציאות הבטחונית הנוכחית, מתחילה קודם כל מהתבססות על הישגי הממשלה עד כעת - הישגים שהם ניסו למנוע לאורך כל הדרך - ותפיסתם כנקודת המוצא למה שעוד צריך להשיג.
אבל אם הדברים היו תלויים בהם, ממילא לא היינו קרובים אפילו לנקודה הנוכחית. אז מותר להם להשתתף בדיון כי זו מדינה דמוקרטית אבל הוא בשום אופן לא רלוונטי אל מה שהם ממילא ביקשו להשיג מלכתחילה, שזה לא היה דבר מלבד תבוסה.
לעצם הענין, הסוף הטוב ביותר שיכולנו לקוות לו הוא קריסת המשטר האיראני וכל דבר שהו�� פחות מזה, הוא כמובן פחות טוב, אבל קריסת המשטר, איננה בידי ישראל או ארה״ב למרות שהן פעלו כדי לסלול את הדרך לשם, והסוף בהקשר לזה עדיין איננו ידוע.
המטרות האחרות והריאליות קשורות כמובן בנטרול היכולות הגרעיניות והבליסטיות, וכאן המטרות הושגו הרבה יותר כמי שיכולנו לדמיין לפני השביעי באוקטובר. ושוב להזכיר, שאם הדברים היו בידי הנהגת השמאל, לא היתה שום אפשרות והיתכנות להגיע לנקודה הזו.
הלקח הגדול ביותר מהשנתיים וחצי האחרונות הוא הסבלנות. התמונה כרגע מעורפלת, מלאה בהודעות סותרות והרבה תעמולה. היינו כבר בהפסקות אש של שבועות וחודשים, שנראה היה כאילו הסיפור התייצב בצורה מסויימת, ואז הגיע השינוי.
לגבי שני הטיפשים לפיד וגולן, התרגלנו כבר שהיכולת שלהם להבין את המציאות ולהסיק לגביה את המסקנות האסטרטגיות הנכונות, פשוט לא קיימת, לא עבורם, ולא עבור העדר שנוהה אחריהם (או שהם נוהים אחריו, קשה להחליט). שיפוט המציאות שלהם מתבצע אך ורק דרך הפריזמה של שינאת נתניהו, ולכן הם נכשלו לאורך כל הדרך בפרשנות ובתחזיות.
כעת, סבלנות והמתנה בנקודה שהיא הרבה הרבה יותר טובה מזו שהיינו בה לפני השביעי באוקטובר.
מה שיש לנו במדינת ישראל, זו לא מערכת משפטית אלא ארגון פשע שמנוהל על ידי עבריינים בחליפות, במשרדים ממוזגים עם מערכת דוברות עניפה בערוצי תקשורת רבים.
מי שחושב שארגון הפשע הזה ימשיך להתנהל כך וזו תהיה השיטה ה״דמוקרטית״ של מדינת ישראל, ודרך כנופיית העבריינים הזו, השמאל ימשיך לנהל את המדינה ולרדות ברוב הציבור ולדכא את רצונו באמצעות הפללת נציגיו הפוליטיים הלגיטימיים, חי באשליות שיתנפצו אל קיר המציאות.
המערכה הנוכחית נגד איראן היא מתחרה רצינית מאוד על תואר המלחמה ��חד-צדדית ביותר בהיסטוריה המודרנית, ועדיין - יש מי שלא מסתפקים בכך, ומנסים בכוח להפוך את המציאות וליצור תחושה כאילו ישראל וארה"ב מפסידות ואיראן מנצחת.
מעט נתונים לפני שנמשיך: כבר כ-10,000 גיחות תקיפה מבלי שאבד אפילו מטוס אחד מאש נ"מ איראנית - נתון חסר תקדים בהיסטוריה של המלחמות. רוב ההנהגה הבכירה ביותר של איראן חוסלה - הן הצבאית והן המדינית; הצי האיראני חוסל וכך גם חיל האוויר (שמלכתחילה היה חלש מאוד);
כמות שיגורי הטילים עומדת על מעט יותר מ-10% מהתוכנית האיראנית המקורית וכמות שיגורי הכטב"מים אפילו נמוכה יותר; התעשיות הצבאיות של איראן הושמדו ברובן הגדול - כ-75% על פי ההערכות נכון ללפני כשבוע; אנשי המשטר מתחבאים בבונקרים, ואנשי הביטחון הזוטרים חוששים להסתובב ברחובות טהרן ומתחבאים במנהרות. אלפי אנשי משמרות המהפכה והבסיג' חוסלו, שרידי תוכנית הגרעין האיראני הותקפו גם הם, מאמצי השיקום סוכלו ברובם והתוכנית הוסגה לאחור עוד יותר.
בשורה התחתונה: בתוך פחות מחודש, איראן, מדינה של כ-90 מיליון בני אדם, שונמכה ממעמד ��ל מעצמה אזורית שהטילה טרור על שכנותיה ועל העולם במשך עשרות שנים, למעמד של שק האגרוף האזורי - מדינה חלשה ונחשלת שהשלטון בה נאבק בקושי רב כדי לשרוד. היא אף חווה בעקבות המלחמה ��ידוד מדיני חסר תקדים, ואיבדה כמעט את כל בעלות בריתה.
בתקופה הזו הצליחה מדינת הענק הזו לגרום לשתי המדינות שתקפו אותה, ישראל וארה"ב, עשרות בודדות של הרוגים (בישראל המספר חצה לאחרונה את ה-20, פחות מאשר ב"עם כלביא" שהיה מבצע קצר בהרבה) ולגרום נזק ברכוש ובציוד שממדיו קטנים עשרות מונים מהתחזיות השחורות.
ועדיין - דכדוך. ייאוש. תבהלה. תבוסתנות. וכן, אומר את זה גם אם לא נעים לשמוע, כי זו האמת - כל זה מגיע כמעט באופן בלעדי מצד אחד במפה הפוליטית, מהשמאל.
אנשים שמתיימרים להיות "פרשנים ביטחוניים" (אני כבר לא רוצה להזכיר שוב את השם הקבוע) החלו לברבר אחרי שבועיים(!) על "דשדוש", "כישלון" וכיוצא בזה. חלקים גדולים בתקשורת מגויסים כמעט כמו בשליחות דתית למשימה של זריעת ייאוש בעם. הם מעצימים כל פגיעה לממדים של אסון לאומי ומתדלקים את כוח העמידה של האויב כשהם גורמים לו להבין שכל שעליו לעשות הוא להחזיק מעמד.
איראן של היום משולה למתאגרף שמוטל על הקרשים, צלעותיו שבורות ופניו מרוסקות, אך הוא יודע שאם רק יצליח לשרוט את הזרת של יריבו - יהיה בצד השני מי שידאג להציג אותו כמנצח.
במקביל, חלק קטן אך רעשני מאוד מהציבור קורס מנטלית אל מול מלחמה שעם כל הקושי בה, מתנהלת בתנאי דה-לוקס. אני לא רוצה להזכיר את מה שכבר כתבו לפני על הציבור הבריטי בתקופת הבליץ הגרמני, או לדבר על החוסן המנטלי של העם האוקראיני ממש בתקופה הנוכחית.
אציין רק שאנחנו, בניגוד אליהם, נהנים ממערכת ההגנה האווירית הטובה בעולם (כן, זו לא הגזמה) עם אחוזי יירוט שגובלים במדע בדיוני; ממערכת התראה מהמשוכללות בעולם; לרבים באוכלוסייה הישראלית יש את הלוקסוס הנדיר, שכמעט אין לו מקבילה בעולם, של מרחב מוגן בתוך הבית, ולאחרים יש מקלט בבניין (לי אין, במושב שלי רצים למקלט הציבורי).
נכון, לא נעים לרוץ בלילה למקלט או להיכנס לממ"ד - גם ביום זה לא כיף - אבל אנחנו בעיצומה של מערכה היסטורית שתשפר דרמטית את מצב הביטחון שלנו, אולי לתמיד. טיפה בגרות, קצת כושר עמידה, ממש לא הרבה - אלה לא דרישות מוגזמות במצב הזה.
למרות זאת, יש במדינת ישראל קבוצה פוליטית - לחלוטין לא כל השמאל, אבל חלק לא מבוטל ממנו - שבפועל אינה מוכנה להילחם על זכותנו לחיות כאן, אפילו לא ב"מלחמות בתנאי דה-לוקס". האנשים הללו דורשים ניצחון מוחלט ומיידי בכל החזיתות במקביל, בלי אבדות, בלי נזק ובלי שהאויב יצליח לירות לעברנו - לא פחות. כל דבר אחר הם מגדירים כ"כיש��ון". זו גישה ילדותית, שלא לומר אינפנטילית.
למרבה האבסורד אלה גם אותם אנשים בדיוק שתקפו וממשיכים לתקוף עד היום את נתניהו על כך שלא יצא למלחמת מנע נגד חמאס, לאחר מכן דרשו ממנו להיכנע לחמאס כשיצא למלחמת מגן, ותוקפים אותו עכשיו כשיצא למלחמת מנע נגד איראן. אין היגיון, אין לוגיקה - רק בכי, נהי ופוזיציה פוליטית שמזהמת כל ניסיון לחשוב בהיגיון.
החדשות הטובות הן שהאנשים הללו הם מיעוט בעם, גם אם הנוכחות שלהם בתקשורת והרעש שהם מייצרים ברשתות בלתי פרופורציונליים לגודלם האמיתי. ישראל וארה"ב נמצאות בעיצומו של ניצחון היסטורי שמשנה את פניו של המזרח התיכון, ושם בכי או נהי לא יוכלו לשנות את העובדה הזו.
האיש הזה פשוט לא מסוגל לייצר פוסט אחד לרפואה שאין בו אלמנט של הולכת שולל, נוכלות או הטעיה גסה.
"אז פתאום זה לא משנה כמה זמן?", פותח ברגמן את הקשקשת הנוכחית שלו ביצירת הרושם המטעה כאילו אימצתי טיעון חדש בעקבות ההתנצחות איתו היום, על פיו מה שחשוב איננו משך הזמן שתוכנית הגרעין הוסגה לאחור אלא יצירת היכולת לסכל את שיקומה בכל רגע נתון.
אלא שאת הטיעון הזה בדיוק העליתי כבר ב-11 במרץ:
"מדינה בסדר הגודל של איראן יכולה להגיע מנקודת האפס ליכולת ��רעינית צבאית מבצעית - בהנחה שאיש לא מפריע לה בדרך - בתוך כחמש עד עשר שנים. הישג המקסימום האפשרי אל מול הנתון הזה הוא יצירת היכולת לגדוע את פרויקט הגרעין שוב ושוב ובקלות יחסית, עד שהאויב יבין כי מאמציו חסרי תוחלת - או עד שיובס. את החלק החלק הראשון השיגו ישראל וארה"ב ב'עם כלביא', ואת החלק השני הן מנסות להוציא לפועל עכשיו".
לצרוך מידע מרונן ב��גמן זו סכנה.
מר @chemiperes יצא להגנת מורשת אביו, שמעון פרס, לאחר שנתניהו הזכיר לשלילה את חזון המזרח התיכון החדש של פרס. באחת התשובות לאנשים שהגיבו לו, הוא כתב את ��חד השקרים הנפוצים ביותר מאז אוסלו.
הטיעון הוא שהסכמי אוסלו מעולם לא מומשו, ומי שמנע את סיכולם הם ״הרוצחים והפנאטים משני הצדדים״. ביילין גם אמר משהו דומה בראיון ללוסי אהריש בדמוקרטTV (לפני כמה שנים) והוא היה קונקרטי יותר וממוקד יותר. לטענתו, שני יהודים אחראים לכישלון של אוסלו, ברוך גולדשטיין ויגאל עמיר.
נזכיר נשכחות:
הטענה שהסכמי אוסלו לא מומשו היא שקר בוטה. יתכן שהיא נובעת מחוסר היכולת לעכל את תוצאותיהם הרות האסון שנחזו מראש על ידי אנשים רבים, או ניסיון להלבין את ההיסטוריה.
מרגע החתימה על ההסכם הראשון, הסכם העקרונות שנחתם בספטמבר 1993, שהיה רק מפת הדרכים, עו�� ללא שום ביטוי בשטח, החלה עליה באירועי הטרור. ערפאת, השותף הנאמן למחנה המתונים, סרב לגנות את הטרור כפי שהתחייב וגם לא יצא בקריאה לעמו להפסיק את הטרור. מעולם, ובשום שלב.
במקרה של רצח חיים מזרחי מבית אל, נדרש מאמץ בינלאומי שלווה באיומים מקלינטון ורבין עד שערפאת הואיל בטובו להוציא גינוי רפה.
עשרות מקרי רצח התרחשו מספטמבר 1993 עד לפברואר 1994, המועד שבו ביצע ברוך גולדשטיין את טבח מערת המכפלה, ורצח 29 ערבים. האירועים הובילו לדחייה בחתימת ההסכם הבא, למאי 1994. בחודשים לאחר מכן בוצעו פיגועי התאבדות של החמאס. חשוב לציין, הם לא היו הראשונים. פיגועי התאבדות כושלים בוצעו עוד לפני גולדשטיין ואוסלו.
באוקטובר 1993 רבין קיים דיון על תופעת המחבלים המתאבדים, שבין השאר זלגה לתוך ישראל הודות לכשלונו הגדול בגירוש מחבלי החמאס בדצמבר 1992. ר��ין גירש ללבנון 413 מחבלי חמאס שמהר מאוד התחברו עם איראן וחיזבאלה בלבנון, קיבלו את כל תורת פיגועי ההתאבדות שפותחה במלחמת איראן עיראק, וחזרו בתוך שנה לרצועת עזה עם הרבה מאוד ידע קונקרטי הנדרש לביצוע פיגוע טרור יעילים.
ביוני 1994 מומש הסכם קהיר וערפאת קיבל לידיו את רצועת עזה (מל��ד גוש קטיף ושלושה צירי רוחב צרים) ואת יריחו וסביבתה. במסגרת המימוש של הסכמי אוסלו, ערפאת הקים בערך 15 ארגוני ביטחון שונים, על מנת שיתחרו אחד בשני. במסגרת ״מימוש ההסכם״, ערפאת סרב להילחם בחמאס, ורוקן מתוכן את אחד המניעים העיקריים של רבין לחתימה על הסכם אוסלו הראשון, התקווה ש״ערפאת ילחם בחמאס בלי בגץ ובלי בצלם״.
לאורך כל התקופה נשא ערפאת נאומי הסתה, והזכור מכולם הוא הנאום במסגד ביוהנסבורג, שם פרש את השקפת עולמו הג׳יהדיסטית, ואת היותם של הסכמי אוסלו שקולים להסכמי חודייבה, מוטיב שהוזכר אצלו בנאומים נוספים. כפי שכתבתי, בשום שלב לא נשא ערפאת נאום שלום בערבית, עם קריא�� להפסקת הטרור.
ערפאת גם הפר ההתחייבות המרכזית שלו לרבין, שהיתה גורם ישיר בהסכמתו לחתום על הצהרת העקרונות, הוא מעולם לא שינה את האמנה הפלסטינית.
מאז חתימת הצהרת העקרונות ועד לרצח רבין, רבין ופרס נכשלו בכל אחד מההיבטים של הסכמי אוסלו: הפסקת הטרור, הפסת ההסתה, סירוב לגנות טרור, סירוב להילחם בחמאס, סירוב להסגיר חשודים בטרור, המשך עידוד ��טרור על ידי ערפאת, הקמת מינהל מושחת, הברחת אמצעי לחימה. זה היה אוסלו. ההתחלה שלו. אחר כך זה הלך והחמיר.
מר חמי פרס, אני מוכן להתעמת איתך בכל מקום שתבחר על הסכמי אוסלו ולהפריך אחת לאחת את טענותיך השיקריות.