Russian journalists rent a motorhome and set off on a trip around the central regions of Russia
What they found? dilapidated houses, entire apartment buildings with no indoor plumbing, kids under 10 selling alcohol and families defecating in buckets
@kikisknees how about you build an orbital logistics center in space. off-line you stock it with everything you need, then you can just dispatch the good from the orbit with a one-way stackable "containers". maybe you don't always need a 100ton transport.
@NukeDST@pronounced_kyle So you need to build a catch tower in Japan, including all the launch pad and everything. Because once you have the starship in Japan you need to launch it back home, cargo full. Good luck with the red tape around the world!
@GlobalEnchilada Eizenkot or the Israelis don't care about the antisemites of the world. We deal with them like with all the other cockroaches who tried to kill us.
השכול הישראלי מת על הרצפה במסדרון של הכנסת, ואף אחד לא טורח לכסות אותו.
לפני חמש שנים מרים פרץ עברה מדלת לדלת במשכן וחיפשה אצבעות של חברי כנסת ערבים בשביל להיבחר לנשיאת המדינה. היא לחצה להם ידיים וספרה קולות על דף נייר מקופל.
אתמול היא עלתה לשידור ברדיו והודיעה שהבן שלה יקום ויעזוב את המפלגה של איזנקוט ברגע שערבי יישב סביב שולחן הממשלה. עשרים אחוז מהאנשים שמשלמים פה מיסים היו מספיק טובים כדי לסדר לה לשכה בבית הנשיא, אבל הם פסולים מלשבת בחדר שבו מצביעים מי יוצא לקרב.
גזענות לא תמיד צועקת ברחובות, לפעמים היא לובשת בגדים חגיגיים ומחזיקה תעודה של כלת פרס ישראל.
פעם חלקה צבאית בבית עלמין הייתה המקום היחיד בארץ שאף אחד לא בדק לך בו למי הצבעת. היית קובר ילד, והמדינה הייתה מורידה את הראש ומפנה לך כיסא. אחרי השבעה באוקטובר נתניהו והממשלה שלו פירקו גם את ההסכם הישן הזה.
בלשכת ראש הממשלה הציבו שומר בכניסה שעושה סלקציה בין ההורים.
הורים שמהנהנים מול דף המסרים מקבלים כוס מים קרים ותמונה משותפת, והורים ששואלים למה נתניהו העביר מזוודות עם דולרים והתעלם מכל ההתרעות עומדים בחוץ מול דלת נעולה.
ברגע שהשלטון התחיל לחלק חותמות כשרות למצבות וסימן הורים נכונים מול הורים לא נכונים, הרחוב הישראלי קלט את השיטה מיד.
עינב צנגאוקר עמדה על האספלט החם בשער בגין עם מגפון ביד כשהילד שלה מתן עוד הוחזק מתחת לאדמה בעזה.
בשנייה שהיא אמרה בקול רם את השם של נתניהו, לקחו ממנה את הפריווילגיה להתאבל. אנשים זרים ירקו על המדרכה ליד הרגליים שלה וקיללו אותה ברשת שהיא בובה של שמאלנים.
גם אצל גדי איזנקוט החסינות החזיקה מעמד בדיוק שתי דקות. האיש עמד בחורף מעל שני בורות טריים בחול, של הבן שלו ושל האחיין שלו, וברגע שהוא הקים מפלגה והתמודד מול נתניהו, הליכוד והשופרות בערוץ ארבע עשרה הורידו את הכפפות. הם זורקים לאוויר את המילים ״עם כל הכבוד״, ושנייה אחר כך קוראים לו ״קוף״ ומאשימים אותו בכל המחדל של המלחמה.
בצד הממשלתי של המפה, האובדן הפך לכרטיס מועדון שמסדר לך מקום שמור ברשימת הליכוד. איציק בונצל קיבל שיריון ברשימה וכתב ליוכבד ליפשיץ בת השמונים וחמש שחזרה מהמנהרות של חמאס, שהלוואי שהייתה דרך להחזיר אותה לשם. כמה ימים אחר כך הוא פנה ללוסי אהריש וכתב לה שהיא נטע זר וחסרת שורשים שלעולם לא תהיה ישראלית, ושהיא צריכה לדעת את מקומה.
קצת מעליו ברשימה שובצה טליק גואילי, שעמדה מול מצלמה והודיעה שאם המחנה השני ינצח בבחירות, הזיכרון של כל הגיבורים שנלחמו פשוט ייעלם. כאילו השמות שחקוקים על האבנים רשומים בטאבו על שם מרכז המפלגה.
השיטה הזאת לא נולדה אתמול, והפטנט שלה רשום כבר חמישים שנה על שם אדם אחד. בלי הכדור שפגע ביוני באנטבה, אף אחד בישראל לא היה יודע בכלל מי זה בנימין נתניהו.
הוא הקים מכון על שם אחיו המת כדי לפתוח לעצמו דלתות אצל פוליטיקאים, ומאז הוא מתחיל כמעט כל נאום עם הסיפור של יוני. הוא מניח את הזיכרון של אחיו על הפודיום בתור הקדמה, ואז משתמש בו כדי לתת גיבוי לכל הלכלוך והספינים שהוא מוציא מהפה בהמשך הנאום.
אז שכול לא נותן לך היום שום זכות יתר. כשהורה לוקח את המדים המקופלים של הילד שלו ומשתמש בהם כדי לחבוט בשורדות שבי או למחוק אזרחים ערבים, אף אחד לא חייב לשתוק מולו.
בסוף, אחרי שהמיקרופונים נכבים, אתה נשאר לבד בסלון חשוך מול תמונה ממוסגרת על המזנון, והילד שמסתכל עליך מתוך הזכוכית כבר לא מזהה את המדינה שבשבילה הוא מת.