שום גוף תוכן לא חיזק את ביבי ב-20 השנים האחרונות כמו ארץ נהדרת. לא ישראל היום, לא ערוץ 14, לא עמית סגל, לא ברדוגו. רק מריאנו והחיקוי החמוד והמצחיקי שלו
ומתוך ה-10 מיליון האלה, 500 אלף איש משלמים לבדם 77% ממס ההכנסה על יחידים. פחות ממחצית מבעלי ההכנסה החייבת בישראל בכלל נמצאים מעל הסף שממנו משלמים מס הכנסה. במקביל ענף ההייטק מעסיק בסה"כ 400 אלף איש ואחראי ל-58% מהייצוא ולמחצית מהצמיחה השנתית. כלכלה של 10 מיליון נפש עם תלות עצומה בבסיס קטן יחסית של משלמי מיסים בענף אחד. בואו נקווה שיישארו בארץ.
בעקבות הפרסומים החמורים שמעלים חשש לניסיון למנוע ממצביעי אופוזיציה להגיע בטיסות לישראל, פניתי כעת במכתב דחוף לשרת התחבורה.
לא ניתן לטרפד את הליך הבחירות, או למנוע מאזרחים להצביע!
אמרתי ואומר זאת שוב: אם ׳הדמוקרטים׳, מפלגה של 103 אלף מתפקדים ו-10 מנדטים בסקרים, הייתה מקבלת את כמות הסיקור של מפלצות האגו-טריפ במרכז ובימין - גנץ, הנדל, טרופר, שמחי, וילף, אדלשטיין, שקד ושות׳ - המפלגה הייתה על 15-20 מנדטים בסקרים. התקשורת היא שותף פעיל בקידום הכלום.
If you have a business website, this is one of the more useful tools I’ve seen lately.
@Cruelx_ai runs your website through several AI models and reviews it like a serious outside expert. I was actually surprised by how personalized the insights were.
👉🏼 https://t.co/gvgBpOny2C
*Mastering GEO (Generative Engine Optimization)*
AI tools cannot recommend what they cannot understand. If your website is vague, thin, or poorly structured, you may be invisible to the next search layer.
https://t.co/hl9UlZ72Ej
האירוע התעופתי מסתמן כאחד מהכשלונות הרציניים של הממשלה. שנתיים וחצי של מלחמה - ושום דבר פה לא מתפקד.
נתב״ג סגור כבר חודש. כמה עשרות יוצאים ביום. זה בניגוד גמור לכל מה שסיפרו לנו פה על החשיבות האסטרטגית שבשמירה על השמיים פתוחים. מליארדים של שקלים ואלפי שעות של דיונים הושקעו בשדה תעופה חלופי. אמרו שחייבים לשמור על היכולת לטוס בחירום. ומה קורה ברגע האמת? כלום. רמון סגור.
כל זה בזמן שבדובאי ובאבו דאבי כבר מזמן חזרו לטוס. לא בתפוסה מלאה, ולא באופן מושלם - אבל הבינו שזה אירוע אסטרטגי. הצליחו להחזיר פעילות, ושם יש לא פחות תקיפות.
בינתיים משרד התחבורה נכשל טוטאלית מול החברות הזרות. יונטייד ודלתא כבר ביטלו את כל הטיסות לקיץ. עוד חברות אחריהן.
מישהו מדבר איתן? מישהו דואג לזה שכולן יחזרו כמה שיותר מהר אחרי המלחמה? כלום.
אפילו את ההסדרים המינימאלים של הקפאת חוק טיבי לא הצליחו לעשות בזמן במשרד התחבורה. לאף חברה אין וודאות, כולן מסתכנות בקנסות אדירים, ולכן אף חברה לא מתקרבת לפה.
החברות הישראליות מדממות הכנסות, ומגלגלות המון מזה לצרכן. תוקעות מחירים שרק האלפיון יכול פה לטוס. אין פיקוח, אין רשות תחרות. שיקפצו לכולנו.
הכל פה שבור. אין אסטרטגיה. יש פער עצום בין מה שתכננו לחירום לבין מה שמצליחים לבצע ברגע האמת. צריך לנהל חיים תוך כדי מלחמה, ובמקום תשובות אנחנו שומעים רק סיסמאות רק על חוסן ויהיה בסדר.
כבר שמונה חודשים ארד כץ אינו בארץ. רוני, אימו, התראיינה לכתבה במקומו. היא מספרת שהוא שוהה בחו"ל אחרי שנה שבה שכב במיטה, "לא יצא מהבית או מהחדר. שום טיפול לא עבד. הם לא ידעו איך לטפל במצבים האלה".
ב־7 באוקטובר נמלט ארד ממסיבת הנובה עם חבר שבא איתו. הם נכנסו למכונית ותחילה ברחו לצומת בארי, ושם הוא ראה את עדן בן רובי. הוא התלבט אם להציע לה טרמפ ולבסוף ויתר כי חשב שהיא תהיה בטוחה יותר עם השוטרים שעמדה לידם. זו הייתה טעות, והיא רודפת אותו עד היום. הוא התחבא במיגונית, וממנה מילט במכוניתו חמישה בני אדם. על פי הסיפורים שליקטה אימו, היא יודעת שהוא התנהל בקור רוח והציל אותם. המכונית שנסעה לפניהם חטפה RPG; על כך הוא לא סיפר, אבל זה עלה בסיוטים. כשחזר אחר כך לצומת בארי, ראה את השוטרים ירויים, ואחרי כן את כביש 232 ואת הגופות הפזורות לאורכו. במשך כל אותו היום הוא אמר לרוני, שהייתה אז בחו"ל, שהוא בתל אביב כדי שלא תדאג. אחותו היא שליוותה אותו בטלפון בזמן המנוסה.
בתום שנת ההסתגרות הפצירה בו אימו שיארוז את חפציו ויטוס לחו"ל. "אני מכירה את הבן שלי הכי טוב", היא אומרת. "אמרתי לו: 'ארדי, בוא ניסע'. מגיל קטן הוא איתי הרבה בעולם". אז הוא טס לברצלונה, ומשם שט למיאמי, התארח קצת אצל משפחה ישראלית, ומשם לפנמה, ואחר כך הוואי, אוסטרליה, פיג'י וסין. עכשיו הוא ביפן.
לצד שיחת העדכון היומית עם אימו, ארד, כיום בן 31, שומר על קשר קבוע בזום עם הפסיכיאטר שלו. "הוא אומר שהצלתי אותו בזה שהוצאתי אותו מהארץ", מספרת רוני. "לדעתו ההידרדרות נמשכת בגלל שאנחנו ב־7 באוקטובר שעדיין לא הסתיים. החטופים, החיילים ההרוגים – הוא אומר שאצל כל השורדים יש הידרדרות, למרות שביטוח לאומי מצפה שאחרי שנתיים יהיה שיקום".
ארד אינו היחיד. שורדים רבים אחרים ממסיבת הנובה מעידים על החמרה במצבם ככל שהזמן עובר – ולא על שיפור. המלחמה עדיין נמשכת, והם מתקשים להמשיך הלאה.
לחזור לחיים?
"המלחמה לא נגמרה עדיין, ויש עדיין חטופים", אומרת נעמה איתן, ששרדה את התופת מתחת לשיח במשך שעות ארוכות. "מצד אחד אני פשוט מתקיימת, ולא מאמינה שזו המציאות שאנחנו חיים בתוכה. מצד שני אני בשגרה; אבל מה זה חזרה, ומה זה חיים. לא חזרתי לשום דבר שהייתי קודם".
שוחחתי עם כמה משורדי המסיבות, על כל מה שהיה, על מה שעבר, על מה שעכשיו,
ועל מה שהיו רוצים שיהיה.
קישור לכתבה המלאה, עם הצילומים של איתי רון, נעמה גרינבאום ודניאל רולידר-
https://t.co/pfwSdLAynO
״כל המעשים היומיומיים
או הליליים שלך, שלנו, שלכם
הם מעשים פוליטיים.
תרצה או לא תרצה,
לגנים שלך עבר פוליטי,
לעור גוון פוליטי,
לעיניים היבט פוליטי.
כך או אחרת
לכל דבריך הדהוד,
לכל שתיקותך ההשתמעות
פוליטים.״
(ויסלבה ש.)
#BringThemHomeNow
שביתה ליום אחד היא התחלה. היא הבנה. היא ציבור שמגלה פתאום שהוא יכול.
צעדים גדולים, משמעותיים, כאלה שמשנים עתיד, לא קורים ביום אחד. השריר נבנה בקצב שלו. וכל גדילה חשובה.
כשהציבור הישראלי יבין שהוא יכול, הוא יתחזק. כשמשפחות החטופים יראו שהגב שלהן ענק כל כך, הן יתקדמו משם.
מי שמפרק אותנו לרסיסים מפחד רק מדבר אחד: חזרת הסולידריות הישראלית שהיא ה-DNA הבסיסי שלנו.
מהלכים גדולים מתחילים תמיד בצעד אחד קטן. יוצאים מחר לדרך. ישראל תנצח 💪
דבר אחד כולנו יודעים: בשנה הקרובה ייערכו בישראל בחירות שישפיעו על כולנו דורות קדימה! אחרי שנתיים וחצי של מחאה, הגיע הזמן של כולנו להפשיל שרוולים ולצאת לדרך ארוכה כדי להבטיח דבר אחד:
ישראל תישאר דמוקרטיה!
אנחנו משיקים היום את הפרוייקט הכי חשוב שיצא לי לעבוד עליו: חמ״ל בחירות. יחד איתכם אנחנו רוצים לבנות את צבא הדמוקרטיה הכי גדול שידעה ישראל.
חוגי בית לפני הבחירות, שמירה על טוהר הבחירות, התנדבות בכל קלפי, בכל צומת, היערכות לא מפלגתית אבל מאחוריה רעיון שבלעדיו לא תישאר פה ארץ.
אז קודם כל ולפני הכל, הצטרפו אלינו! הנה הלינק, שם אותו גם בתגובות: https://t.co/nI14CBGR50
ואחר כך, אני מבקש מבקש מבקש: תשקיעו גם בהפצה שלו. כאן בטוויטר, גם בווטסאפ, באינסטגרם, בטיקטוק, בפייסבוק איפה שרק אפשר...
אחרי שנתיים וחצי של מאבק, הגיע הזמן להרים הילוך. ולנצח.
תודה 🙏🙏
@eyalnaveh1@papanyula@omrironen24@AsafShafir
כך כותב הסוציולוג וההיסטוריון פרופ' עוז אלמוג:
סליחה שאני משבית שמחה, אבל להערכתי הסכנה עכשיו רק גוברת – ולא פוחתת.
למרות האופוריה מהניצחון המודיעיני והאווירי מול איראן, עיון מעמיק במציאות מגלה סכנות מדאיגות שמעמידות את מדינת ישראל מול אתגר קיומי חסר תקדים:
א. לארצות הברית נשבר מאיתנו והסבלנות אוזלת. זה כולל לא רק את השמאל הפרוגרסיבי אלא גם שיעור גדל והולך מהרפובליקנים. אם תתרחש מתקפה נוספת, הסבירות שהאמריקאים יגבו אותנו בזמן אמת כפי שעשו הפעם הולכת ופוחתת.
ב. מספר המוסלמים הפגועים, המושפלים והכועסים ברחבי העולם - מרצועת עזה ועד טורקיה, מאלג'יריה ועד אינדונזיה - מזנק. רבים מהם מחפשים נקמה. זה הופך אותנו ליעד מועדף במאבק גלובלי שהולך ומתלכד.
ג. האנטישמיות שוברת שיאים - לא בשוליים, אלא בקרב עיתונאים, אנשי אקדמיה ופוליטיקאים במדינות מערביות. ישראל נתפסת היום לא כמדינה קטנה במצור אלא כמעצמה כובשת המבצעת רצח עם. את המחיר נשלם גם בבידוד בינלאומי וגם בהפקרת חיילים ואזרחים בשעת אמת.
ד. איראן הובסה צבאית ומורלית אבל תפיק לקחים לפעם הבאה. טבעת האש כמעט הצליחה לה. אילו היא וכל הפרוקסים היו מצטרפים למתקפה ב־7 באוקטובר בזמן - התוצאה הייתה קטסטרופה.
ה. העורף לא בנוי למתקפת טילים רבת היקף וארוכת טווח בשל המיגון המוגבל ובשל החדירות הלא מבוטלת של טילים ארוכי טווח עם עוצמת הרס אדירה. אם לאיראן היה חיל אוויר היינו במצב הרבה יותר קשה. אין סיבה שהיא לא תשיג אותו בעתיד הלא רחוק מרוסיה או סין. כך או אחרת, קשה ואולי בלתי אפשר יהיה לעצור את מפעל הטילים שלה בעתיד.
ו. יותר ויותר ישראלים מבינים שמלחמה מודרנית תכלול מצור ממושך (אין יוצא ואין בא), שיבוש של תשתיות חיוניות ויכולת מוגבלת למנוע אבדות קשות. רבים חזרו במבצע האחרון ארצה כדי לחבור למשפחה הגרעינית בשעה קשה ומשום שהתקציב נגמר. אבל בעתיד, מי שיריח סכנה ויוכל להרשות לעצמו - יעדיף להציל את ילדיו ולהימלט מבעוד מועד.
ז. הצבא נשחק. מערך המילואים מדולדל, הצעירים מאבדים אמון והחרדים מתבצרים בסרבנותם הנתעבת. ספק אם יהיה לנו צבא שימלא את השורות במלחמה הבאה.
ח. ישראל הפכה תלויה לחלוטין בחיל האוויר - להגנה ולהתקפה. אבל חיל האוויר תלוי בחימושים אמריקאיים ובמסלולי ההמראה. במלחמה הזו הוכח שמספיק טיל אחד החומק ממערך ההגנה האווירית, כדי לגרום לנזק אדיר. הטיל הזה יכול ליפול בכל מקום, כולל בשדות התעופה, לשתק את חלקם ולהפוך אותנו לחסרי אונים.
ט. הימין הדתי הקיצוני קיבל רוח גבית. זה יוביל להגברת החיכוך עם הפלסטינים ולסיכון מערכות היחסים עם מדינות האזור, לרבות ירדן, מצרים וסעודיה.
י. אחרי שהפלסטינים הוכיחו שוב מאיזה חומר תרבותי הם עשויים, חלום השלום נראה כעת רחוק מתמיד. גם אם תצוץ בעתיד היותר רחוק הזדמנות להסכם מדיני – קשה להאמין שהוא יבשיל להסכמה לאומית.
יא. החברה הישראלית שחוקה, שבורה וזקוקה לשיקום ארוך. השסע החברתי עמוק מתמיד. הקרדיט שנתניהו מקבל מקיר לקיר על פעולת ההגנה מפני איראן עלול להחזיר אותו לשלטון. אם כך יקרה - מיליונים בארץ יאבדו תקווה. הם לא יילחמו בנחישות, ואולי בכלל, לא ישלחו את ילדיהם לקרבי, יעבירו חשבונות לחו"ל, יזלגו בשקט החוצה ולא יישארו פה ברגע האמת. זה לא קריאה לייאוש ולא איום, אלא אבחנה סוציולוגית.
באופן לא מפתיע, מחנה נתניהו כבר מחמם מנועים לקראת אפשרות של בחירות בזק. נתניהו שוב נתפס, בעיני מעריציו, כגיבור-על: האיש היחיד שיכול "להציל את ישראל". חטאי העבר, המחדלים, ההפקרות – הכל נשטף לרגע בגל האדרנלין הלאומי.
הפכנו למדינה שתלויה לחלוטין במגלומן אחד - לטוב ולרע. נרקיסיזם הוא מתכון להצלחה וכישלון משום שהמנהיג הנרקיסיסט מוכן יותר להסתכן ולהמר כאשר הוא חש שהוא מאבד גובה. הנרקיסיזם של נתניהו הצליח לו ולנו עם הקורונה ועם איראן, אבל בהרבה פעמים אחרות הוא הוביל אותנו לעברי פי פחת.
כדי לעבור את התקופה הקשה שישראל עומדת בפניה, נדרשת מנהיגות מסוג אחר. מנהיגות מאחדת. לא זו של בנימין נתניהו, שאמנם עכב את איום הגרעין מאיראן - אך מקרב אותנו בצעדי ענק לנקודת אל-חזור חברתית.
אם הוא ייבחר מחדש, זו לא תהיה עוד אכזבה. זה יהיה ההימור המסוכן ביותר על עתידה של מדינת ישראל.
רק לאחר שנתניהו יעזוב את הזירה הפוליטית, החברה הישראלית תוכל לנסות לאחות את הקרעים, להחזיר את השפיות ולתכנן עתיד משותף.
הנזק למכון ויצמן מוערך ב-2 מיליארד שקל. ההבדל בין הסכום הזה לבין 2 מיליארד שהולכים לחרדים, הוא שכל שקל למכון ויצמן יחזיר את עצמו פי 10 לפחות. כל שקל שהולך לחרדים, ייצר דור שדורש יותר פי 10 יותר קצבאות.
מה שאפשר היה לסבול בקושי לפני ה-7 באוקטובר, הוא היום בלתי נסלח. ההשתמטות לא יכולה להמשך. לא מול ה"הותר לפרסום", לא מול החטופים ואלפי הפצועים שלנו, לא מול העומס הבלתי נסבל על משרתי המילואים, אנשים עם משפחות שעושים 200 ו-300 יום בשנה, ואז מקבלים עוד צו.
אין יותר צורך להמשיך עם הפארסה של הלילה האחרון. אין צורך להעמיד פנים שמחפשים פתרון הוגן. החרדים לא מחפשים אותו, ואין שום סיבה שאנחנו נהיה פראיירים ונמשיך להתנהג כאילו מתנהל פה דיאלוג אמיתי. זו סחטנות. היא עלבון ללוחמים שלנו, לרעיון שאנחנו מדינת חוק.
כל מתווה שהם יקראו לו "חוק הגיוס" הוא לא חוק גיוס. במדינת ישראל יש רק חוק גיוס אחד, והוא צריך להיות זהה לכולם. מי שמגיע לגיל 18, וצה"ל רוצה אותו, צריך להתגייס. כשהוא ישתחרר הוא צריך גם לעבוד. זה לא עניינה של המדינה אם הוא חרדי, דתי, מסורתי או חילוני. שכל אחד יתפלל (או לא) איך שבא לו. מי שחי במדינה הזו יש לו זכויות, אבל יש לו גם חובות. הגיוס הוא החובה הכי גדולה והכי חשובה. היא לא יכולה להיות על תנאי, הם לא עושים לנו טובה.
ניסינו הכל, חוץ מדבר אחד, להגיד לחרדים: "נגמר הדיון. מי שלא יתגייס, הוא עבריין." מה עושים עם עבריינים? מפעילים מולם את החוק. מה אומר החוק? לפי סעיף 94 לחוק השיפוט הצבאי: מי שנדרש להתייצב לשירות ביטחון ולא עשה כן – דינו מאסר שלוש שנים.
מה שבטוח, הוא לא מקבל מהמדינה שקל אחד אפילו. לא למעונות, לא לדיור מוזל, לא לדמי-מחיה, כלום, אפס, נאדה. לא מגיע לו. אין דבר כזה זכויות בלי חובות. בטח שאין דבר כזה פרס כספי למי שמשתמט מהחובה להגן על המדינה.
הממשלה הזו מכרה את המילואימניקים, מכרה את המשרתים, היא כבר לא תשתנה. הממשלה הבאה צריכה פשוט להיות חדה, בהירה ולא מתנצלת. היא תוציא לחרדים צווי גיוס, ואז תאכוף אותם.