פסק דין מגונה, הזוי ואנטישמי בהאג. שום דבר לא מצדיק את אקט התועבה הזה של שונאי ישראל, אבל הנה מה שראה"מ יכול היה לעשות כדי למנוע אותו:
1. לעצור את ההפיכה המשפטית שפוגעת בדמוקרטיה הישראלית ובמעמד מערכת המשפט שלה עוד בראשיתה, שנה לפני המלחמה
2. עכשיו, בזמן המלחמה, להצהיר אל מול השרים חסרי האחריות שלו, שההפיכה המשפטית לא חוזרת ולעשות הכל כדי למנוע אותה ולמנוע את הפגיעה בדמוקרטיה הישראלית ובמערכת המשפט שלה
3. לא להתקיף באופן בזוי ושיטתי את מערכות המשפט ואכיפת החוק בישראל
4. לא למנות טרוריסט מורשע וגזען כשר בכיר בממשלתו
5. לגנות רשמית ובתקיפות הצהרות קיצוניות וגזעניות של בכירים בממשלתו בזמן המלחמה
6. לגנות בתוקף ולמנוע משרים בממשלתו לתמוך בהפגנות נגד הסיוע ההומניטרי וגם למנוע ניסיונות לסכלו שנתמכו ע"י אותם בכירים
7. להצהיר באופן רשמי חד משמעי שוב ושוב, מעל כל במה אפשרית, שישראל לא מגרשת אוכלוסיות שלמות בעזה על מנת להתיישב שם מחדש ואין לו שום כוונה להתנחל מחדש ברצועה
8. כבר לפני חודשים רבים, למצוא חלופה אזרחית לחמאס ולאפשר לה להיות אחראית על חלוקת המזון ועל החיים האזרחיים ברצועה
9. להקים וועדת חקירה ממלכתית לחקר האסון הגדול בתולדות מדינת ישראל, כפי שדרשה ממנו היועמ"שית (שהסבירה שוב ושוב שזה קריטי כדי למנוע את ההליך הבזוי ��האג), כפי שצרכי הביטחון שלנו, המוסר והצדק מחייבים, ובהתבסס על החוק הישראלי הקיים
10. לחתור לסיום המלחמה בעזה תוך החזרת החטופים הביתה
ראה"מ עשה בדיוק הפוך בכל אחת מהנקודות הנ"ל ובמו ידיו, בעזרת חבורת הפוליטיקאים חסרי האחריות המקיפים אותו, תרם להידרדרות במעמדה הבינלאומי של ישראל עד כדי פסק דין אנטישמי, בזוי וראוי לכל גינוי בכל מקום בעולם, גם בישראל.
איזה בוקס בבטן, אלוהים. קיבוץ ניר עוז קיבץ את מודעות האבל של הנרצחים בקיבוץ, ותמונות הקברים.
זו לשון ההודעה של הקיבוץ בבוקר זה:
06:29, 7.10.23: מאז כל יום הוא יום אבל עבורינו.
בקיבוץ ניר עוז לא זקוקים ליום אבל, כי חיים את האבל בכל יום מחדש כבר מעל שנה. ובכלל - ימי אבל מציינים רק בסיום האירוע ולא בעיצומו.
ובכל זאת, אם הוחלט על קיום של יום כזה, אנו מצפים מראש הממשלה בנימין נתניהו להגיע ולעמוד לצידינו, בקיבוץ בו רבע מהאכלוסייה נחטפה או נרצחה.
29 מאיתנו עדיין בעזה. רק כשהם ושאר החטופים יחזרו - ה7.10.23 יסתיים, יום שנמשך כבר 387 ימים.
אנחנו נחכה לבואו.
עמוס עוז במכתב לאמונה אלון, מיוני 1992, כותב את כל מה שצריך לדעת על שקר האחדות. חובת קריאה, רלוונטי יותר מאי פעם:
"קשה כמובן לקבל אהבה מאת מי שאומרים לנו, ניקח מכם את כל היקר לכם — נרמוס את מה שאתם רואים כמולדתכם — אבל בתמורה ניתן לכם אהבה ונבקש מכם אהבה. אינני מקווה שתשני את עמדתך, אמונה, שהיא בעינייך עמדת התורה. אני מקווה שאַת וחברייך, אם תנצחו גם בבחירות הללו, תבינו שגם לזולת יש דברים הקדושים לו. ואי אפשר להציע נוסחה כגון, "אני אשמור על כל הקדוש לי מפני שהוא קדוש לי, אתה תוותר על הקדוש לך מפני שהוא לא באמת קדוש, ואני אוהבת אותך ואתה אוהב אותי.
אמונה, האמנם אינך רואה עד כמה א־סימטרי הוא היחס בין מצבך, כשהמדינה הולכת פחות או יותר בדרכך, לבין מצבי — כשהרבה ממה שקדוש לי נרמס ברגל־גאווה? וכשאני פוצה פה ומתלונן על כל אשר יקר היה לי, מיד משתיקים אותי — "מלשין", "בוגד", "עוכר ישראל" וכו' — כך שבעצם הימין מבקש ממני א) להירמס, מפני שאני במיעוט ומה שקדוש למיעוט דינו כדין חכמת המסכן. ב) לשתוק, מפני שאם אביע את מחשבותיי הלא בכך אספק תחמושת לאויבי ישראל. ג) לאהוב, מפני שכולנו אחים.
האם את מתארת לך את מצבך, תחת שלטון הקובע, למשל: א) חוק חילול שבת חובה — והסרבנים יילכו לכלא. ב) מי שמתלונן על חוק חילול שבת חובה — מספק תחמושת לשונאי ישראל ומשמיץ את המדינה, בוגד בה, ותוקע סכין בגבה. ג) אבל אנחנו אוהבים את שומרי השבת למרות שהם שומרי שבת, וסולחים להם על רצונם לחזור ולשמור שבת, ומתירים להם להיאבק בכנסת על חידוש החופש החוקי לשמור שבת — בתנאי שיעשו זאת בלחש, ובתנאי שימשיכו לחלל שבת כחוק כל עוד החוק הוא חוק. ד) ואנחנו מבקשים מהם לאהוב אותנו, שהרי כולנו אחים.
תאמרי: אבל השבת היא קדושה ואנשים מוכנים להיהרג ולא לעבור? ובכן, אמונה, הולך וקרב היום שההתנגשות בין אמצעי הדיכוי והנישול לבין הקו האדום של איש כמוני תביא אותי לידי סירוב למלא פקודות בלתי־חוקיות גם אם הן חוקיות בעיני הכנסת. קרוב היום שבו מעשים כגון עונשים קיבוציים, גירוש בני אדם רק על יסוד זהותם האתנית וכו' — מעשים שהם בחזקת פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות — יביאו אותי להרים קול ולומר גם אני: יש גבול. ואני נאבק עם עצמי לילה לילה לדחות את בוא היום המר הזה, מפני שאני מפחד. לא מפחד מפני מה שיעשו לי אלא מפני מה יקרֶה לישראל, שיש לה אויבים חיצוניים מסוכנים. מצד שני, שתיקתי עד היום הופכת אותי שותף ואחראי למעשים שבגללם כבר קשה לי להביט בעיניהם של ילדיי ותלמידיי. אבל הגבול קרוב מאוד. אם יתחילו לגרש מכאן אנשים לא מפני שהם רוצחים אלא מפני שהם "מסיתים" — אני אתקומם בגלוי ו"אשבור את הכלים". שהרי פירוש הדבר יהיה שבארץ הזאת רק ליהודים מותר להסית. והמשפט יהיה: "כל מסית יגורש ממולדתו אלא אם נולד לאם יהודייה או התגייר כהלכה". אחר כך אולי יבוא תורם של רוצחים, ובמקום "לא ת��צח" ישלוט כאן דין "לא תרצח יהודי, רְצח רק גויים". ואחר כך יגורשו גם מסיתים יהודים [אבל רק מן השמאל] ויירצחו גם יהודים [אבל רק הבוגדים]. ואחר כך תקראי מה כתוב אצל עמוס הנביא. ומה אצל הושע. מתי עליי לחדול מאהבת־חינם ולהחליף אותה ב"צדק צדק תרדוף"?
ובמילים אחרות: על מה את מוכנה לוותר, למען "שלמות העם"? ראיתיכם מוותרים על נוחות ועל ביטחון אישי ועל פופולאריות למען מה שאתם קוראים בשם "שלמות הארץ". אבל למען "שלמות העם" אתם מוכנים לוותר אך ורק על מה שקדוש ויקר לי. וזה ויתור נורא קל, כמו שאמר איבאן לסטפאן: אתה תוותר על התרנגולת היחידה שלך ואני אסכים לקחת אותה ושנינו נהיה אנש��ם־אחים".
"Nearly all three branches of Iran's government - the judiciary, the legislature and the executive branch - have been hit by heavy cyberattacks, and their information stolen," said Firouzabadi, the ex-secretary of Iran's Supreme Council of Cyberspace, without explaining when those attacks happened.
"Our nuclear facilities have also been targeted by cyberattacks, as well as networks like fuel distribution, municipal networks, transportation networks, ports, and similar sectors. These are just part of a long list of various areas across the country that have been attacked."
מחריד: אליה, צעירה אמריקאית, השתתפה היום במחאת תושבי כפר ביתא נגד גזל אדמותיהם (מאחז אביתר) ונורתה למוות. טרם ברור האם ירי מתנחלים או ירי חיילי צה"ל. יהי זכרך מהפכה.
כך נראה אתמול אוטובוס בהתנחלות החרדית מודיעין עילית. צעיר חובש כיפה עולה, מוודא שהנהג ערבי ופוצח במסע דקירות. חיפשתי. נשבע. אין אתר ישראלי ולו הזניח ביותר שדיווח על פיגוע. אז פליז, תפסיקו למרוט את השערות "איך הגענו למצב שבו גביר שולט במדינה". הגענו בדיוק לאן שהלכנו.
השישה באוקטובר חזר. שמעתי את השר ברקת אומר שניהול המלחמה מופקר, ושמעתי את נתניהו עונה שאמריקה לא אומרת לנו מה לעשות, ושמעתי את הנשיא מזהיר את הפוליטיקאים אבל בלי שמות, הוא נזהר בדיוק כמו אז, ושמעתי את בן גביר עושה לנתניהו 'בר-לב' ואת אמסלם חוזר ומטריד את הרמטכ"ל כמו רגב, איזו חגיגה, איזו חגיגה, ואת הגידופים הנוראים על הורים שכולים ועל חטופים וחטופות בעזה ועל הוריהם, המגמה השתנתה, אין ספק, מאחדות לקללה. והיא לא משתנה מאליה. יש שעובדים בזה. השר לשעבר יזהר שי, ששכל את בנו ירון בשבעה באוקטובר, וחטף קללות לא מעטות, הפציר ברה"מ לקרוא ולדרוש מעדת המחרפים לעצור. שזה לא יתכן ולא מקובל. הוא לא נענה. אם רק אפשר היה לתלות שמיכה עבה בין הלוחמים לבין הנבחרים ודבריהם בממשלה, ולהסתיר מעיניהם את מעשה הזוועה שהנבחרים נוהגים ברגע הזה. הלוחמים נמצאים שבעים יום עם אצבע צמודה על ההדק, מתח מוטרף, חללים לא מעטים, ואש מאיימת 24 שעות, ואלה מחרפים ומגדפים במקהלה. מאז ��מעי בן גרא לא נתקלנו בעדת מקללים שכזו.
המערכה עוד ארוכה. האש עוד תימשך. הצפון חייב תגובה. הדרום חייב טיפול. התשתית הכלכלית נסדקת והולכת ואנחנו חייבים אחריות ואחראים על ההגה. עכשיו אחריות, עכשיו אחראים