החוק הראשון שהנחתי על שולחן הכנסת.
אתמול בשעה 16:00, מייד כשנפתחה המערכת להגשת הצעות חוק - וממש בעודי עומד באולם המליאה ואומר "מתחייב אני" - היועצים שלי הגישו את הצעת החוק הראשונה שלי.
לא יכולתי לחכות. גם לא רציתי.
במשך כל המלחמה ראינו כולנו איך האויב הופך את היקרים לנו מכל לקלף מיקוח. איך הוא מנצל בציניות ובאכזריות את האהבה שלנו לחיים, כדי לשבור את רוחנו ואת החוסן שלנו.
ברוך השם, ובעבודה קשה מאוד של ממשלת ישראל, כל החטופים חזרו הביתה. ועכשיו, כשהלב עוד מלא הודיה - זו בדיוק העת לחוקק. כדי שזה לא יקרה שוב.
אני ממשיך היום את עבודתו של חברי חה"כ לשעבר אוהד טל, ומגיש את הצעת החוק "עקרונות לפדיון שבויים ונעדרים" - הבנויה על מסקנות ועדת שמגר שהוקמה ב2008 ועל החוק שהגיש חה"כ יאיר לפיד ב2015. הצעת החוק קובעת עקרונות פשוטים וברורים:
א. לא יתקיים משא ומתן לפני דיווח ברור על מצבם של החטופים, באמצעות גורם בינלאומי שייפגש עמם.
ב. התמורה תהיה מחבל אחד תמורת חטוף אחד, ובזמן מלחמה לא יותר מחמישה. לא עוד מאות ואלפים כמו בעבר.
ג. לא ישוחררו מחבלים עם דם על הידיים. לא מי שריצה פחות משני שלישים מעונשו. לא מי ששוחרר בעסקה קודמת וחזר לטרור.
המשמעות פשוטה: האויב יודע מראש מה אנחנו מוכנים לשלם. אין לו יכולת לסחוט אותנו. חטיפה של ילד יהודי פשוט לא תשתלם יותר.
אסור לאפשר מצב בו האויב ישתמש בילדים שלנו כנשק אסטרטגי נגדנו - לשבור את רוחנו, לשבור את החוסן שלנו.
החוק הזה צריך להיות קונצנזואלי כיוון שמטרתו אחת: להציל חיים של יהודים.
העם היהודי עמד מאז ומעולם בסכנת השמדה. גם כיום במדינתנו מדינת ישראל, אנחנו היהודים - מהווים מטרה לטבח ולחטיפות נוספות, חלילה.
גם כשבני איתן היה בשבי במשך 738 ימים, עשיתי ככל יכולתי כדי לשחררו מתוך התחשבות בדורות הבאים.
ועכשיו באתי לכנסת כדי להילחם על כך שיהודים לא יחושו נרדפים בארצם, להילחם על כך שילד יהודי לא יהיה עוד קלף מיקוח, ושהתמונות הנוראות לא יחזרו על עצמן לעולם.
אני מקווה שחברי הכנסת מכל סיעות הבית יתעלו לגודל השעה ויתמכו בקידום החוק בכל הכוח.
🇮🇱
בסופו של היום המרגש הזה, אני יוצא היום לדרך חדשה.
בעצם זה לא רק אני. בדרך הזאת הלכו הסבים והסבתות שלי ששרדו את השואה ולא דמיינו שבהמשך הדרך יגיע הרגע הזה.
ולא רק הסבים שלי. שישה מליון סבים כאלה מוחים דמעה נרגשת.
וכולם נושאים אליי עיניים ודורשים, תשמור על המדינה הזאת שעליה חלמנו.
בדרך הזו נמצאים גם ילדיי וילדכם - אותם ילדים שבשבילם נלחמתי בפורום תקווה, לא רק על איתן, על כולם, נלחמתי שלא יהיו עסקאות כניעה שיפגעו בהם, בדור העתיד שעבורו אנחנו לא מוותרים.
כולם מבקשים ממני ומשאר נבחרי הציבור שלנו - שמרו על המדינה שלנו שבה נגדל.
תפילתי לבורא עולם שיתן לי את הכח כמו שנתן לי בעבר, לעמוד מול כל הלחצים מבפנים ומבחוץ, להילחם על הדרך הזאת,
למען הסבים שלנו, למען הילדים שלנו.
למען נצח ישראל.
ערב טוב עם ישראל,
היום ייצגנו אתכם בבית הנשיא בהתייעצויות לקראת הטלת מלאכת הרכבת הממשלה.
אמרנו לנשיא דבר פשוט: הרוב הציוני והיהודי במדינת ישראל אמר את דברו בבירור.
הוא בחר במחנה הלאומי ובראשו ראש הממשלה בנימין נתניהו.
אבל לא באנו רק להמליץ, באנו להגיד מה הממשלה הזאת צריכה להיות.
ממשלה יהודית, רחבה ככל האפשר המורכבת מכל מי שעם ישראל ומדינת ישראל חשובים לו.
ממשלה שמביאה הכרעה מול האויבים, ממשלה שממשיכה את החזון הציוני להעצמת הנגב והגליל וממשלה שמכינה את המדינה לקליטת עלייה גדולה.
ממשלה כזו לא יכולה בשום אופן להישען על המפלגות הערביות-לאומניות שרואות בהקמת מדינת ישראל נכבה כלומר, אסון ומסרבות לגנות את טבח שמיני עצרת.
הדלת שלנו פתוחה, אנחנו קוראים לכל המפלגות שעם ישראל יקר להן שיצטרפו אלינו למהלך הגדול הזה.
לאחר הפגישה, הענקתי לנשיא את "עקידה", הספר שכתבנו איתן ואני. הבאתי אותו כי הוא לא רק הסיפור שלנו. הוא הסיפור של עם שלם שלמד בשנתיים האלה מה המחיר של ארץ ישראל ושל ביטחון הילדים שלנו, ובחר לשלם אותו ולא להיכנע.
העקידה הלאומית הזאת מחייבת את כולנו. את הלוחמים שעמדו בה, את המשפחות, וגם את מי שיושב עכשיו סביב שולחן המשא ומתן.
מהאחריות הזאת ניגשים בעזרת השם להרכיב ממשלה. לא ממקום של חשבונות קטנים, אלא מתוך ראיית טובת המדינה והדורות הבאים.
צביקה.
שלום לצופות ולצופים היקרים שלי,
הערב לא ניפגש בשידור.
אתמול הציב בפניי מנהל החדשות בתאגיד, ליאור לנדנברג, אולטימטום: להקריא בשידור, מילה במילה, טקסט שהכתיב לי בהודעת וואטסאפ שמייחס לדבריי משמעויות שגויות ומסולפות ושיש בו, לטעמי, כדי לבזות אותי ואיים שאם לא אקריא אותו, לא אגיש את תוכניתי.
מדובר בדרישה להציג בפני הצופים הצהרה שהוכתבה לי על ידי מנהל החדשות, כאילו הייתה הודעה אישית שניסחתי מרצוני החופשי. סירובי להיענות לדרישה זו הפך לעילה למנוע את הופעתי בשידור.
למיטב ידיעתי, אין תקדים להתנהלות מסוג זה. למנהל חדשות נתונה הסמכות לערוך ולבקר, אך אין בכך כדי להצדיק כפיית הצהרה אישית על עיתונאי והצגתה לציבור כאילו ניתנה מרצונו החופשי.
חמורה לא פחות בעיניי היא האכיפה הבררנית מצד מנהל החדשות בתאגיד. כשנשמעו בשידורי התאגיד בעברית ובערבית התבטאויות פוגעניות כלפי לוחמי וחיילי צה״ל וכלפי מגזרים בחברה הישראלית, למיטב ידיעתי מנהל החדשות לא נקט צעדים דומים, לא הציב אולטימטומים ולא התנה את המשך הופעתם של העיתונאים בשידור בהקראת הצהרות מוכתבות. קשה להבין כיצד דווקא במקרה שלי, כשהדברים כלל לא נאמרו בשידורי התאגיד, בחר מנהל החדשות לנקוט צעד כה חריג וקיצוני.
וכדאי להזכיר את השתלשלות האירועים:
דבריי המקוריים נאמרו ברדיו אזורי, ולא בשידורי התאגיד.
הדברים כללו תיאור בניסוח לא מוצלח של תופעה כואבת בחברה הבדואית בנגב, המגובה במחקרים אקדמיים ובכתבות.
במוצאי שבת, לבקשת מנהל החדשות, פרסמתי בשידור הטלוויזיה הבהרה שהייתה לשביעות רצונו.
בהמשך פרסמתי הבהרה והתנצלות גם ברשתות החברתיות. ועדת האתיקה קיבלה את הדברים ופרסמה הודעה בעניין. גם התאגיד עצמו פרסם הודעה מטעמו, בתיאום עם הייעוץ המשפטי.
ואחרי כל אלה, לפתע, אתמול, נחת עליי האולטימטום.
לא בשיחה. לא בהידברות. בניגוד למקובל בתקשורת חופשית ולמתחייב מהתנהלות מקצועית והוגנת.
לאחר שהבהרתי לייעוץ המשפטי שהאולטימטום שהציב בפניי לנדנברג אינו חוקי ואינו אתי, הוא פנה אליי היום לקראת הצהריים וביקש שאציע נוסח חלופי. נעניתי לבקשתו והעברתי נוסח שכלל הבהרה והתנצלות. אלא שלנדנברג חזר בו מנכונותו לבחון נוסח חלופי, דחה את הצעתי ושב להתעקש שאקריא את הטקסט שהכתיב לי , טקסט המציג את דבריי באופן מניפולטיבי ומסולף, מייחס לי משמעויות שקריות לפרסום ויוצר בפני הצופים מצג מטעה.
ולא די בכך: בהמשך הועבר לעיתונאי רן בוקר מידע שגוי על השתלשלות האירועים, תוך הצגת תמונה מסולפת של המחלוקת.
קשה שלא לתהות אם שינוי הגישה הפתאומי קשור לקמפיין ההסתה הפוליטי שמתנהל נגדי בימים האחרונים, קמפיין שספק רב אם טובתן של נשים מוחלשות בחברה הבדואית הוא שעומד בבסיסו. חמור לא פחות, ההדלפות נגדי מתוך התאגיד, שמציגות תמונה שגויה ומסולפת של האירועים, אינן אלא שמן למדורת ההסתה הפרועה המתנהלת נגדי. במקום לנהוג באחריות, גורמים בתאגיד הציבורי תורמים לליבוי המתקפה הציבורית נגדי.
אתיקה עיתונאית מחייבת, בין היתר, הגינות, אחידות, מידתיות ושיקול דעת. היא אינה מתיישבת עם אכיפה בררנית.
תאגיד השידור הציבורי הוא של כולנו.
שלכם, תמיד,
איילה חסון
יהודית תירוש צריכה להיות חשודה בעבירה של הפרת אמונים. זאת מכיוון שהיא לא חשפה את הפרט הקריטי שהיא היתה מבין אלו שאשרו את תרגיל החקירה המפוקפק לניר חפץ, בעודה יושבת אצל היועמ״ש בדיון על אי העברת חקירת ההפרה הזו למח״ש.
היא צריכה להיחקר באזהרה. יש כאן פוטש כנגד עם ישראל והגורמים החתרניים נחשפים אחד אחד!
בוקר טוב היברוס אנד שיברוס,
אני אוהב אותכם. אני כל כך אוהב אותכם שקמתי בבוקר כדי לתרגם לכם קצת את יוסף ח׳ורי ששמעתי את הראיון החדש שלו אתמול.
קחו קטע מדהים שלו מדבר על אירוע מטוס הטרור מאיחוד האמיריות והמסקנות שאליהן הוא מגיע מהאירוע.
צפיית חובה.
געגועים לימים של של בגין.
הם לא התנהלו כמו היום.
תראו מה קורה במדינה שלנו.
הצעירים רוצים לברוח מכאן.
45 שנה והשמאל עם אותן סיסמאות.
השלטון של בגין הרסני וגורם הידרדרות
שעוד לא היתה בכל ההיסטוריה.
אין עתיד והכל במדינה שלנו דפוק.
וכמובן איך אפשר בלי מילת הקסם: בגידה.
היסטוריה.
בחסדי ה' רפורמת התקשורת עברה בקריאה שנייה ושלישית.
חודשים ארוכים של עבודה. עשרות דיונים, מאות שעות, לפעמים למעלה מעשר שעות ביום.
ישיבה אחרי ישיבה, סעיף אחר סעיף, הערה אחר הערה ולא מעט אנשים -מתוך העשייה ומחוצה לה- שהימרו שלא אצליח במשימה הזאת.
ובכן הערב, בקריאה שנייה ושלישית, נכנס חוק התקשורת והשידורים לספר החוקים של מדינת ישראל.
לצערי לא הייתי במליאה ברגע ההצבעה אבל הנסיבות משמחות מאוד:
זה היה שבוע של שתי לידות - תינוק מתוק שהפך אותי לסבתא מאושרת, וחוק שנולד אחרי עבודה פיזית ומנטלית ארוכה וקשה.
את הדיונים, הסעיפים וההערות של אחת הרפורמות המורכבות ביותר שעברו בכנסת ליוויתי עד הרגע האחרון, והלב שלי היה הערב באולם המליאה.
ועכשיו אני רוצה להסביר, לכל אחד ואחת מאזרחי ישראל מה זה אומר בשבילכם.
לא בשביל פוליטיקאים. לא בשביל בעלי ערוצים. בשבילכם ועבורכם.
שוק התקשורת הישראלי היה סגור במשך עשרות שנים בגלל רגולציה שנכתבה לעולם אחר. עולם של ערוץ אחד, של טכנולוגיה אחת, עולם שלא הכיר את האינטרנט.
אבל העולם השתנה מקצה לקצה והרגולציה נשארה מאחור.
הערב סגרנו את הפער.
מה החוק עושה בפועל? שלושה דברים פשוטים.
אחד: מאחד רגולטורים כפולים לגוף אחד.
פחות בירוקרטיה, פחות כפילויות, פחות עלויות. ומי שמשלם היום את העלויות האלה, בסוף השרשרת, זה אתם.
שניים: מוריד חסמי כניסה.
מי שרוצה להקים ערוץ חדש, פלטפורמה חדשה, גוף תוכן ישראלי חדש, הדלת פתוחה בפניו. בלי לבקש טובות, בלי לחכות שנים.
ושלושה: קובע עיקרון אחד ברור:
תחרות חופשית.
עוד ערוצים, עוד קולות, עוד גוונים. והציבור הוא שמחליט מה לראות. לא פקיד. לא ועדה. הציבור.
ומה זה אומר בבית, בסלון? יותר בחירה ופחות עלויות. תחרות אמיתית עושה את מה שהיא עושה בכל תחום: מורידה מחירים ומשפרת מוצר.
הגופים הקיימים, כל הגופים הקיימים, ישלמו פחות, ושחקנים חדשים יוכלו סוף סוף להיכנס. כשההיצע גדל, המרוויח הוא הצרכן. תמיד. בתחרות חופשית הציבור מרוויח.
ומילה אחת שחייבת להיאמר על הסיקור של החוק הזה - מי שסיקר את הרפורמה בחודשים האחרונים הוא בדיוק מי שמפוקח על ידה, מדובר בניגוד עניינים מובהק שמבוסס בעיקר על כסף.
אז למי שחושש, ואני אומרת את זה בכבוד מלא, כי חשש הוא לגיטימי וויכוח הוא נשמת אפה של דמוקרטיה: שפטו את החוק לפי מה שכתוב בו, לא לפי הכותרות של מי שמסקר את עצמו.
החוק לא סוגר אף ערוץ ולא משתיק אף קול. הוא עושה בדיוק הפוך. הוא מוסיף קולות ומוודא שאף פוליטיקאי או פקיד לא יוכלו לסגור ערוצים שלא מוצאים חן בעיניהם.
תודה אישית ומעומק הלב לשר התקשורת שלמה קרעי, שיזם את החוק והיה שותף מלא לדרך הזאת, ליושב ראש הכנסת אמיר אוחנה שסייע מול קשיים רבים, ליו"ר הקואליציה אופיר כץ התותח ולחברי הכנסת אושר שקלים ואבי מעוז על הסיוע והתמיכה לאורך כל הדרך. ותודה לכל חברי הכנסת שהצביעו בעד החוק החשוב הזה.
הציבור הישראלי הוא לא קהל שצריך לחנך ולא רייטינג שצריך לנהל. הוא בעל הבית.
והערב בעל הבית קיבל עוד מפתח.
בעוד עשור, ילד מבאר שבע יבחר בין עשרה ערוצי חדשות ישראליים. יוצרת מקריית שמונה תקים ערוץ משלה בלי לבקש רשות מאף אחד. משפחה בחדרה תשלם פחות ותקבל יותר. אף אחד מהם לא יזכור את הלילה הזה. וזה בסדר גמור. חוקים טובים עובדים בשקט, בשביל כולם.
יותר ערוצים. יותר קולות. יותר דעות. יותר משתלם.
עם ישראל חי.
@shlomo_karhi@AmirOhana@OfirKatzMK@OsherShkalim@AVI_MAOZ