איש מבוגר ערבי עובר בשער שכם, הוא נתקל בשבאב חרדי, חוטף מכות משמאל ומימין, ומנסה לברוח ואז נופל ושוב מנסה לברוח. מזעזע
בעבר הצטרפתי לאותם שבאב, פליטי מסגרות חרדיות, לצעדות שלהם ברחבי ירושלים מידי חמישי, מאז זה דעך, נדמה שזה חזר אמש ביתר שאת. המשטרה הגיעה, פיזרה אבל בינתיים לא שמענו על מעצרים.
כל פעם מחדש השיח על תקיפה איראנית מעלה לי פלאשבקים. זה ממש קשוח, פתאום כאב אוזניים חד כמו אחרי הנפילה, כאילו שומעת אזעקה שנקטעת בבום עצום, ריח של עשן, הבהובים ותחושת לחץ בכל הגוף. אבל ישר כשזה קורה, אני מרגישה אשמה- כי מה שעברתי זה כלום כשיש לוחמים וניצולים.
*וזו* מורשת נתניהו
לאחרונה שמעתי שיר שהפך לויראלי בשם ״זה כטבם״.
את הריקוד לטיקטוק כנראה שלא אצליח ללמוד, אבל גיליתי משהו כל כך יפה ועמוק בשיר הזה של ניר קריגל, ילד מתוק ומוכשר בן 11 בלבד.
בבית האחרון הוא שר:
״רק דגים מתים שוחים עם הזרם, אבל אני יותר בקטע של ציפור חופשייה.
נגמרה המלחמה, ואין לנו ברירה אלא להשלים עם מה שטוב וגם עם מה שרע.
פרפרים לבנים שוב עפים אל האור, ואני הולך קדימה, לא חוזר לאחור, לכישלונות, לאכזבות, לירידות של התקווה, ותמיד תישאר הצלקת בנשמה.״
הלוואי שגם הקטע הזה יהפוך מתישהו לויראלי.
הלוואי ששני העמים כאן, הישראלי והפלסטיני, ילמדו ללכת קדימה, למרות הצלקות, אל השלום ואל החופש שמגיע כל כך לכולם.
הלוואי שהפרפרים הלבנים של השלום יעופו סוף סוף אל האור.
ובעיקר, הלוואי שתיגמר המלחמה, ושנצליח להשלים עם מה שטוב וגם עם מה שרע.
הלוואי.
חג חירות שמח.
למה ליאור אשכנזי עדיין חי?
הסרטון הכי חשוב לצפייה הערב במקלט, או בממ"ד (אם עדיין לא צפיתם).
דווקא היום, 47 שנים לחתימת הסכם השלום עם מצרים, מפיצים שוב את הסרט שהפקנו ביום השנה ה-40 להסכם השלום:
אם מוסלמי או נוצרי היה מאחל לפגיעה (חלילה) בבית כנסת, המשטרה הייתה כבר עוצרת אותו + כולל צילומי יח״צ עם השר.
האמת שהייתי מצפה מהמשטרה לעצור בן אדם שקורא לפגוע במקומות קדושים, בדיוק כמו האיש הדוחה הנ״ל.