אַךְ אֲנִי לֹא אֹבֶה בְּשׂוֹרַת גְּאֻלָּה,
אִם מִפִּי מְצֹרָע הִיא תָבוֹא.
עד זמן קצר לפני התקיפה האמריקאית על מתקני הגרעין, פרשנים, כתבים ופובליציסטים קבעו בביטחון רב שהנשיא טראמפ לא יורה על תקיפה באיראן, וזאת אך זמן קצר אחרי שהם קבעו באותה מידה של ביטחון שישראל לא תתקוף באיראן.
זה בסדר גמור לטעות, בטח כשמדובר בהערכות ביחס לעתיד, אבל זה לא המקרה פה. הדבר המשותף לאותם פרשנים, כתבים ופובליציסטים שטעו ביחס לתקיפה הישראלית באיראן וביחס לתקיפה האמריקאית על מתקני הגרעין הוא שהם כולם, ללא יוצא מן הכלל, רל"ביסטים.
והרל"ביזם של העיתונאים ובעלי הדעה האלו שב ומביא אותם לנסח "הערכות" על בסיס עיקרון אחד בלבד – כיצד ההערכה שלהם תפגע באופן מקסימלי בנתניהו, תעלוב בו ותבזה אותו. מה באמת הולך לקרות לא מעניין אותם, אלא רק הרצון לפגוע בנתניהו. וזה אפילו גרוע יותר, משום שאת ההערכות האסוניות ביותר שלהם לישראל הם אומרים ממש בעליזות, כי זה "מכניס" לביבי, וכאשר רה"מ משיג הישגים מדיניים וביטחוניים ממש אפשר לראות את החמיצות והעצב שלהם על "הצלחתו" של נתניהו למרות שזו בעצם הצלחתה של מדינת ישראל.
וזה מזכיר לי את שתי השורות המצוטטות לעיל מהשיר "יום בשורה" של רחל. אותם פרשנים ועיתונאים רל"ביסטים מתייחסים לנתניהו באופן כה לא רציונלי, כמו אל מצורע, עד שהם לא מוכנים לקבל גאולה לישראל, אם בזכותו היא תבוא.
מעטים האנשים שביקרו את מדיניות החוץ והביטחון של נתניהו יותר ממני, כולל בסוגיה האיראנית. אבל אם בזכותו תוכנית הגרעין האיראנית תושמד עד יסוד, ואולי אף ייכפה על המשטר האיראני להסתלק משאיפתו להשמיד את ישראל, אני אשבח, אהלל ואקלס את נתניהו – כי מה שחשוב לי לפני הכל זו טובתה של מדינת ישראל.
בעקבות הוויכוח הסוער אודות הפסקת כהונתו של רונן בר בראשות השב"כ נזכרתי שהייתי שותף לדיונים בוועדה של הכנסת שעסקה בחקיקת חוק השב"כ. פשפשתי בפרוטקולים של הכנסת ולא האמנתי למראה עיניי – מני מזוז, אז המשנה ליועמ"ש ולימים היועמ"ש בעצמו ושופט בבית המשפט העליון, מסביר באופן חד וברור כיצד משרד המשפטים שסייע בהכנת החוק, מציע לכתוב ביחס לסיום כהונתו של ראש השב"כ "רק הוראה כללית, שהממשלה – לא ראש הממשלה – רשאית להפסיק את כהונתו של ראש השירות לפני תום כהונתו. בלי להיכנס לעילות, אם זה מסיבה א', ב' או ג'".
בסופו של דבר, כך אכן נקבע בסעיף 3(ג) בחוק: "הממשלה רשאית להפסיק את כהונתו של ראש השירות לפני תום תקופת כהונתו".
אני הייתי אז חבר בוועדה המשותפת לועדת החוץ והביטחון ולוועדת החוקה, חוק ומשפט שהוקמה לעניין חוק השב"כ, שנידון בין 1998 ל-2002.
במהלך הדיונים, מני מזוז המליץ לנו חברי הכנסת שלא לקבוע בחוק עילות מוגדרות לסיום כהונתו של ראש השב"כ, משום שהעיקרון המנחה שיש לקבוע בחוק הוא שראש שירות לא יכול לכהן אם אין לו את אמון הממשלה. כל חברי הוועדה קיבלו את עמדתו, וכך נקבע בחוק.
בכירי השב"כ והיועצים המשפטיים של השב"כ שהשתתפו בדיונים על ניסוח החוק מאוד לא אהבו את סעיף 3(ג) שמסמיך את הממשלה להדיח את ראש השב"כ לפני תום כהונתו, וניסו בטיעונים מטיעונים שונים להביא לביטולו. אבל חברי הכנסת, הייעוץ המשפטי לממשלה ומשרד המשפטים, דחו את עמדתם והיה ברור להם שחייבים לקבוע בחוק ברחל בתך הקטנה שהממשלה יכולה להדיח את ראש השב"כ, בכל סיטואציה שהיא. כאשר עוזר ראש השב"כ העלה מצב שראש השב"כ "עושה חקירה מיוחדת, בעלת רגישות פוליטית, והממשלה לא מעוניינת שהוא ימשיך בזה ומחליטה על פיטוריו" והציע להתנגד לסעיף הזה, השיב לו חבר הכנסת טומי לפיד, אביו של ראש האופוזיציה הנוכחי, בפסקנות: "לא ייתכן שלממשלת ישראל לא תהיה סמכות לפטר אותו". כאשר יועמ"ש השב"כ טען שאין צורך לקבוע בחקיקה את סמכות הממשלה להדיח את ראש השב"כ לפני תום כהונתו משום שלפי "כללי פרשנות מקובלים הגוף הממנה הוא הגוף שיכול לפטר", המשנה ליועמ"ש מזוז לא היה מוכן לשמוע על כך וענה לו: "חייבים לכתוב במפורש".
בישיבה מוקדמת יותר של הוועדה, מזוז היה נחרץ עוד יותר: "הנחת המוצא היא שראש שירות, כמו מספר תפקידים נוספים, לא יכול לכהן אם הוא לא נהנה מאמון הממשלה".
מזוז אף הגדיל וציין כי בסמכות הממשלה לפטר ראש שב"כ אפילו באופן חפוז: "הממשלה היא הממנה לפי הצעת ראש הממשלה, אז גם הפסקת הכהונה תהיה לפי הצעת ראש הממשלה. אם זה עניין חיוני יכול ראש הממשלה לכנס ישיבה דחופה, אפילו במשאל טלפוני".
לפיכך, בדיון הקרוב בבג"ץ על פיטורי ראש השב"כ אני ממליץ לממשלה לקחת את עו"ד מני מזוז לייצג אותה, כדי שיסביר לחבריו בבית המשפט העליון לא רק מדוע הממשלה יכולה להדיח ראש שב"כ מהיום להיום, בלי לציין שום עילה, אלא שבמדינה דמוקרטית שבה השלטון האזרחי הוא השולט על ארגוני הביון, לא ניתן לכפות על ממשלה נבחרת ראש שירות ביטחון פנים שהיא אינה רוחשת לו אמון.
מתוך מאמר שפרסמתי באתר "דיומא"