2/2 לפיד הזכיר את פרידריך האייק, אז אני משווה ומעלה באחת החוקרות הכי מעניינות שיש היום, פרופ' מריאנה מצ'וקאטו, שספרה "המדינה היזמית" על תרומת המגזר הציבורי לחדשנות היה עבורי מאיר עיניים וחשוב.
השירות הציבורי הוא לא שם קוד לבינוניות וסרבול, הוא צריך ויכול להיות הסיפור של כתיבת החוזה בין המדינה לאזרחיה.
יעיל, טכנולוגי, עם האנשים הכי טובים ומקצועיים, בו העובדים מתוגמלים על השליחות ולא בו השליחות היא צידוק לשכר מביש והיעדר תגמול.
ודבר אחרון, יש הלימה ברורה בין לאומנות וקיטוב חברתי עמוק לאי שוויון, הסרנו אחריות והחברה שלנו התפרקה. אי השוויון הקיצוני פה, הוא מה שמאפשר למנהיגות מסוכנת לשחוק את הדמוקרטיה ולחרחר כאן מדון ושנאה.
חברתי היקרה נועם וידן, אמרה לי משפט שהפך למוטו שלי: הגרסה העמוקה ביותר של דמוקרטיה ליברלית, היא סוציאל דמוקרטיה. זה החיסון שלנו מפני רודנות ורודנים.
אם יש לי מסקנה אחרי השבעה באוקטובר, זה שאין לישראל את הפריבילגיה לא להיות מדינת רווחה שדואגת לאזרחיה, ממיגון ועד לבריאות הנפש, מביטחון ועד לשיקום הצפון והדרום.
עלינו המשימה לבנות את השירות הציבורי מחדש, כפאר היצירה הישראלית - הטובים והטובות לשירות הציבורי. זאת התקווה.
1/2 מכתב תגובה למניפסט הכלכלי של יאיר לפיד הבוקר.
ראשית, איני מתכוונת לנגח - אנו שותפים למחנה התיקון, ויש לכולנו מערכה חשובה על עתיד המדינה. זה העיקר. לכן אשיב עם החזון שלי ומדוע בעיני, סוציאל דמוקרטיה היא חלק מהריפוי של המדינה הפצועה והכאובה שלנו.
בתחילת המלחמה, אחרי אסון השבעה באוקטובר, זכור לי ראיון של לפיד בו הוא נשאל על ההתפכחות שלו - הוא ענה שהוא הבין שחייבים מגזר ציבורי חזק. מה קרה עכשיו? לסקרים וליועצים הפתרונים.
הרי ראינו מה קרה כשאין מדינה אחרי אסון השבעה באוקטובר, מזלנו שהיו את הישראלים והישראליות, החמ"לים, הרשויות המקומיות והמתנדבים בכל הארץ, שהצילו את ישראל.
רק לאחרונה, מכון אהרון, אשר לחלוטין לא נחשד כשמאל כלכלי, הציע להגדיל את ההוצאה האזרחית. בצדק.
לא כי הוא הפך לסוציאליסט (פויה!) אלא כי תת ההשקעה של המדינה מובילה לצניחה. אם חפצי צמיחה אנחנו, עלינו להבין שהמדינה היא לא רק רגולטור של שוק, יש לה תפקיד.
אני סוציאל דמוקרטית, ככזו אני מכירה בחשיבות השוק החופשי וביזמות, אך עוד יותר באחריות המדינה על אזרחיה. עד שנת 2003, היינו בממוצע ההשקעה האזרחית בOECD, אוהד נוסף של מילטון פרידמן, שר האוצר דאז נתניהו, הוביל תוכנית צמצום הוצאה אזרחית שהפכה את ישראל תוך שני עשורים, למדינה שנמצאת במקומות האחרונים בהשקעה אזרחית.
מה זה אומר? שאנחנו חיים בפקקים, שסל התרופות מצומצם, שכיתות הלימוד צפופות, שבריאות הנפש לא מותאמת לצורך, שקצבת הזקנה לא התעדכנה 20 שנה, שיש מחסור אקוטי בתשתיות ועוד.
כמה זה בכסף? כ180 מיליארד ש"ח פחות בשנה כדי להיות בממוצע ההשקעה האזרחית.
כדי להיות קרובים למדינות הסמן ( מדינות הקרובות אלינו במס אזרחים, משאבי טבע, סחר בינלאומי וכו) חסרים כ300 מיליארד ש"ח בשנה, וכדי להיות כמו הנורדיות, טוב עדיף שלא נכתוב את המספר בכלל.
אז נחזור לממוצע ההשקעה, איך מדביקים פער של 180 מיליארד? ראשית מפסיקים להנהיג כלכלה שעובדת נגד עצמה. בתוך עשרות שנות ההפרטה והייבוש התקציבי, נוצרו איים סקטוריאליים מגזריים שמקריסים מבפנים את כלכלת ישראל, למשל החברה החרדית שמתוקצבת על מנת שלא יצאו לשוק עבודה ולא יעמדו במדדים בינלאומיים בחינוך.
זה טירוף שפוגע בילדים חרדים, בהכנסות המדינה וביכולת של המדינה לצמצם פערים, אי שוויון ולהשקיע בנו. זאת לא סוציאל דמוקרטיה, זה עיוות שנוצר בתור הסדר הכלכלי המופרע שמונהג פה.
כשאני בוחנת את העלויות של תחזוק ההשתמטות, בריתות פוליטיות, קומבינות מגזריות ושחיתות שפוגעת בהכנסות המדינה - אני אומרת שאם נפעל לשנות זאת, תוך 4 שנות כהונה של הממשלה הבאה, נוכל להכניס למדינה עוד עשרות מיליארדים שיושקעו בנו.
רק מההערכות של גיוס חרדים והשתלבות במשק אמורים להיכנס למדינה עוד עשרות מיליארדים (מתוך הערכות שונות), תוסיפו לזה שינוי סדרי עדיפויות בחלוקת תקציבים ובקלות הוספנו עוד עשרות מיליארדים שאנו רואים עוברים כאילו כלום בוועדת הכספים.
הכסף הזה לא רק יגיע אל כלל הציבור, עם תבחינים וקריטיונים שוויוניים, הוא גם מנוע לצמיחה, צמיחה שווה הכנסה, הכנסה שווה רווחה. מעגל קסמים שכזה. אין רווחה בלי כלכלה. חמלה ורעות, מילים כל כך יפות בשפה היפה שלנו, אנחנו צריכים להפוך אותן למדיניות.
לצד הגדלה מדורגת של ההוצאה האזרחית, תוך מחוייבות ליחס חוב תוצר וכן לסדרי עדיפויות לאומיים כמו תעסוקה, אנרגיות מתחדשות, ביטחון מזון, חינוך לא פורמלי, השקעה בגיל הרך, בריאות בפריפריה ועוד, אפשר להדביק את הפער תוך עשור, עשור וחצי. זה אפשרי. באחריות ובאומץ נוכל לחיות פה חיים ראויים.
אנחנו כל כך בהפנמה שהקומבינות הללו הן חלק מהכלכלה, שאיבדנו אמון. אז לא, אפשר לקיים כאן מדינה שדואגת לנו על בסיס אינטרס ציבורי ודאגה לחיים פה.
ולא פחות חשוב, ישראל כאומת ההייטק היא הסיפור הסוציאל דמוקרטי, זה לא קרה כי המדינה לא התערבה, זה קרה בזכות המדינה וההון האנושי המופלא פה. בזכות החינוך הציבורי ממלכתי, האקדמיה הציבורית, היחידות הטכנולוגיות בצבא, מענקי המחקר והפיתוח של המדינה, תכניות של משרדים ממשלתיים, הקלות במיסים, סיוע ממשלתי - היתה מדינה שהשקיעה. שראתה ערך בתפקיד שלה. >>
למרות כל החרא שקורה מסביב, בשבועיים האחרונים אני מסתובב עם תחושה של אופטימיות כמעט בלתי מוסברת. אז הנה, כמו שהבטחתי - פוסט אופטימי למתקדמים. לא בטוח שתקבלו את הקתרזיס שאתם מחפשים אבל אני לגמרי מאמין במה שאני עומד לכתוב.
שלא תבינו אותי לא נכון. אני חושב שהמצב שנקלענו אליו, או יותר נכון שהבאנו את עצמנו אליו, הוא קטסטרופה.
אז למה אני אופטימי?
כי בפעם הראשונה מזה הרבה שנים, אנחנו מתחילים לראות את המציאות כמו שהיא. כל המסכות הוסרו.
כל הבעיות שהזנחנו מתפוצצות לנו בפנים.
המודל שלפיו אפשר לנהל סכסוך לנצח בלי לשלם מחיר - התפוצץ.
הרעיון שאפשר להחזיק ממשלה לא מתפקדת במשך שנים, עם שרים בורים וחסרי אחריות בלי שהמדינה תשלם על זה - התפוצץ.
האמונה שאפשר להמשיך לדחות החלטות קשות בתחום הכלכלה, החינוך, השירות הציבורי והגיוס, לגדל מגזר שלם שלא תורם לחברה, ממומן על ידה וגדל בקצב מטורף - התפוצצה.
הפנטזיה שאפשר יהיה לשנות את המשטר באיראן על ידי תקיפות מהאוויר וכמה קבוצות אופוזיציה שישחקו בחסמבה - התפוצצה.
המחשבה שרק אם נרביץ יותר חזק, או נתפלל יותר חזק - העניינים יסתדרו כבר לא תופסת.
והפנטזיה שיבוא איזה מנהיג גאון, כזה שמשחק שח בשישה ממדים ורק הוא מבין את התמונה הגדולה ושיחד עם המשיח טראמפ יביא את הישועה - גם היא התפוצצה.
זה כואב.
אבל זאת גם התחלה.
בשבוע שעבר ישבתי לשיחה ארוכה עם שגריר של מדינה אירופאית ידידותית. דיברנו על איראן, ואז גלשנו לדבר על ישראל.
אמרתי לו שאני חושב שאחת הבעיות שלנו היא שאנחנו עדיין עסוקים יותר מדי במחר בבוקר ופחות מדי בשאלה איך ישראל צריכה להיראות בעוד חמש, עשר או חמש עשרה שנים. הוא חייך ואמר לי שאני הישראלי הראשון שהוא פגש בתקופה האחרונה שמדבר איתו על ישראל בטווחי זמן כאלה. בהתחלה צחקתי אבל אחרי שבריר שניה הבנתי שזו לא מחמאה, זו בעיה.
ישראל כבר לא מדינה קטנה.
אנחנו כבר לא היישוב של 1948 ואנחנו גם לא הסטארטאפ של 1998.
אנחנו מדינה של יותר מעשרה מיליון איש, עם כלכלה חזקה, צבא חזק, אוניברסיטאות מצוינות ותעשיית טכנולוגיה מהטובות בעולם. הגיע הזמן שנתחיל לחשוב כמו המדינה הבינונית שאנחנו באמת (middle power, not mediocre).
80 שנה זה זמן טוב לעשות חשבון נפש. בד"כ זה גם די כואב. בארה"ב כשהם היו בני 80 הם שחטו אחד את השני במלחמת האזרחים. פה אני לא חושב שנצטרך את זה, יש מספיק כאלו ששוחטים אותנו גם ככה.
אני חושב שאנחנו נמצאים בתחילתה של ישראל 2.0. לא בגלל שהכל יהיה טוב, בדיוק להפך. בפעם הראשונה מזה שנים אנחנו מבינים שאין נס בדרך. אבל מצד שני - אנחנו פה בשביל להישאר. לא הולכים להשמיד אותנו כל כך מהר.
עד עכשיו חיינו בין שתי פנטזיות.
מצד אחד פנטזיית האסון - שכל רגע הולכים להשמיד אותנו.
מצד שני פנטזיית האקזיט - שאיזה מהלך מבריק, טכנולוגיה חדשה או מנהיג יוצא דופן יפתרו לנו את כל הבעיות.
שתיהן אשליות.
ישראל 2.0 תצטרך להיגמל משתיהן.
לא אסון. לא אקזיט. עבודה קשה.
שיפור מערכות, בניית מוסדות, הזרמת כמות גדולה של אנשים מצויינים למגזר הציבורי.
מנהיגות טובה יותר, סדרי עדיפויות נכונים יותר. ראש הממשלה הבא יצטרך לחשוב כמו מנכ"ל של קורפורייט ולא כמו יזם סטרטאפ.
והחדשות הטובות הן שרוב הבעיות שלנו אינן בעיות של יכולת, הן בעיות של ניהול. ניהול אפשר להחליף. מדיניות אפשר לשנות. מוסדות אפשר לתקן.
יש לנו את כל התשתית שצריך כדי להצליח. יש לנו את אחד ממרכזי ההייטק הטובים בעולם, יש לנו את מערכת הביטחון הכי חזקה באיזור (עם המון בעיות שגם אותן נצטרך לתקן). יש לנו מיליוני אזרחים חרדים וערבים שאנחנו לא מנצלים אפילו חלק קטן מהפוטנציאל שלהם. יש לנו 3000 שנה של סיפור משותף.
השבוע פגשתי מילואימניק צעיר. הוא סיפר לי שבשלוש השנים האחרונות הוא היה יותר בחו״ל מאשר בארץ, ושהרבה חברים שלו שוקלים לעזוב כי הם מרגישים שהם נותנים הכל למדינה שלא רואה אותם.
שמעתי ממנו כעס. שמעתי ייאוש. אבל לא שמעתי אדישות.
שאלתי אותו: תגיד, אם תהיה פה ממשלה נורמלית ומוסדות נורמליים, זה יהיה אחרת?
חד משמעית, הוא ענה.
הדור שלו חטף חתיכת טראומה. הם עדיין עמוק בתוכה. אבל כשהם ייצאו ממנה, הם יהיו הדלק שיבנה את ישראל 2.0.
אני פוגש גם אנשים שהבינו כמה יקר המחיר של להפקיר את המרחב הציבורי לאחרים. חלקם עדיין בתוך המערכת. הרבה מהם מחוצה לה. אנשים רציניים שמדברים על כניסה לשירות הציבורי, על חינוך, על רשויות מקומיות, על משרדי ממשלה.
לא כי זה נהיה זוהר. בדיוק להפך. כי הם הבינו מה קורה כשאנשים טובים לא נמצאים שם.
אז כשאני מסתכל על ישראל אני לא רואה רק מדינה שבורה. אני רואה מדינה שנמצאת בתהליך של התפכחות כואבת.
ההתפכחות הזאת לא תפתור את הבעיות שלנו מחר בבוקר. התיקון ייקח שנים. כנראה אפילו עשור. אולי הממשלה הבאה תיכשל ברוב מה שהיא תעשה, כי יהיו לה המון אורוות לנקות. יכול להיות שאת התיקונים העמוקים באמת תעשה רק הממשלה שאחריה.
זה בסדר. שנה או קדנציה זה מעט. עשור זה המון.
לפני פחות משמונים שנה סבא שלי והחברים שלו עצרו טנקים מצריים עם בקבוקי מולוטוב. היום אנחנו מעצמה אזורית עם עשרה מיליון אזרחים, כלכלה חזקה ותעשיית טכנולוגיה מהטובות בעולם.
אני עדיין מעדיף לגור בישראל מאשר באיראן או בכל מקום אחר באזור. וכמו שעכשיו נראה שמצבנו בקאנטים - די ברור לי שעם שרים נורמליים שמייצגים את העמדה שלנו באופן חצי סביר, וממשלה שמקדמת אפילו רבע מדיניות הגיונית, אפשר יהיה לשפר את מצבנו באופן ניכר.
אז כן, המצב מחורבן. וכן, יש לנו המון עבודה. לא יהיה אקזיט, לא יהיה ניצחון מוחלט, לא יהיה שלום עולמי.
רק עבודה ועוד עבודה.
ובפעם הראשונה מזה הרבה זמן, נדמה לי שרוב הישראלים מתחילים להבין את זה.
שאין קסמים. יש מדינה מצוינת שמנוהלת חרא, ציבור מוכשר שהתפזר לכל כיוון, והמון אנשים טובים שהבינו באיחור שאם הם לא יהיו שם, יהיו שם אחרים וראינו לאן זה מוביל. זה פחות סקסי מאקזיט ופחות דרמטי מאפוקליפסה. אבל זה כנראה הדבר האמיתי.
והחדשות הממש טובות? באוקטובר הקרוב זה יבוא לידי ביטוי בקלפי. בזה ממש אין לי שום ספק.
לכל דור יש האתגר שלו. למרות איך שזה נראה, אנחנו לא מתמודדים עם אתגר ההישרדות, אנחנו מתמודדים עם אתגר ההתבגרות. אם עוברים אותו, לא נשארים עם החצ'קונים לנצח.
בוקר טוב לכולם
אחרי הפסקה קלה חזרתי
מנהיג רופס נשלט עי גורמי חוץ
עובד בפאניקה דואג אך ורק לאינטרס שלו והבייס
עוד 134 יום לבחירות
למען האנשים השפויים איחוד של בנט ואייזנקוט עכשיו
#בנט#אייזנקוט