שבירה בדרך

קיבלתי קלף שנת שפע
מנסה לבנות שבילים אל הבית
אחלו לי בהצלחה

[שבירה בדרך @ShavitR]

@matan_amirr לאן הם עוברים??
אני לא רוצה להכנס לקליק בייט המסריח שלהם

[נעמה ☕ نعمة ☕ Naama @NaamaAriella]

ככה זה כשהמשטרה שמאלנית

[Gadi Eisenkot - גדי איזנקוט @gadi_eisenkot]

בעשרים ושבעה באוקטובר זה יהיה ניצחונם של המשרתים, הציונים, העובדים, שהקריבו וממשיכים להקריב עבור המדינה שלנו. ישראל חייבת לנצח, והיא תנצח! 🇮🇱

שתפו!

[יוני רוטנברג @Yoni_Roten]

חברים, הפעם זו פניה לעזרתכם בסיפור כואב מאוד.

עניה ספירו היא שכנה שלנו. אשה מקסימה, אהובה, עם תינוק קטן, שמנסה להתחיל חיים חדשים. וגם: מסורבת גט. הגדרה כזאת ששומעים בחדשות מדי פעם, אבל כשפוגשים במציאות מבינים עד כמה היא אכזרית וכואבת.

היא חיה עם בעלה ואב ילדה תקופה בחו"ל, וכשרצתה לחזור לארץ, למשפחה, לחיים האמיתיים שלה, הוא לא הסכים. היא בחרה להיפרד ולחזור בלעדיו, ואז הוא שלף את נשק יום הדין - הוא לא מוכן לתת לה גט.

נחסוך את הדיונים והפרטים, השורה התחתונה היא שבית הדין באריאל הוציא נגדו פסק דין ואת צו החרם שאתם רואים כאן. הבעיה שזה לא משפיע עליו. הוא נהנה מהגנה של קהילה יהודית בלוס אנג'לס, כולל הרבנים שם שמחפים עליו. עניה, אשה צעירה שהטוב עוד לפניה, לא יכולה להתחיל חיים חדשים. הוא כולא אותה מרחוק.

*מה אנחנו יכולים לעשות?*
בסוף אף אחד לא סופרמן. מספיק לחץ שובר כל אחד. קובי בן דוד לא בלחץ כרגע. בכלל. הוא חי חיים נוחים בתוך מעטפת של קהילה שמחבקת אותו. אנחנו יכולים להגביר את הלחץ, לשבור את החומה, ולגרום לו להישבר ולתת גט.
לכן, אם אתם מכירים, מעורבים, יודעים את מי להפעיל, כדי להגיע לקהילה של בן דוד בלוס אנג'לס ולזעזע את האדמה שתחת רגליו, פנו אלי בפרטי ונחבר אתכם. מוטלת עלינו כאן מצווה אמיתית של פדיון שבויים.
תודה.

[ניקו שחור הזקן @nir_nyr]

אהלן טוויטר, צריך את עזרתכם! 🙌
בעקבות ארועים משמחים אני מחפש משרה רצינית ומשמעותית בלוד.
לוחם קרבי משוחרר וסטודנט לעתיד עם מוסר עבודה גבוה, שיודע לקחת אחריות, לעבוד קשה ולהגדיל ראש.
פתוח להצעות מעניינות, אשמח לכל ריטווט והודעה בפרטי! 🙏
תודה לכםם

[שבירה בדרך @ShavitR]

@NaamaAriella @YarennSjagor מבינה ממש
את רוצה להיות בצניעות עם סטייל? כי יש צניעות ועדיין צבעוני וחי ומיוחד
ולא דומה לאורית סטרוק... חחחח

[שבירה בדרך @ShavitR]

@TamarGuttman בערב אנחנו אוכלים רק סלטים ודג, בחורף לפעמים מרק וסלטים או עם דג.
בלי קינוחים אף פעם.
בבוקר אוכלים סלטים ועיקרית של עוף כלשהו. ותוספת 1 או 2.
פשוט גמורים מעייפות רוב הזמן

[שבירה בדרך @ShavitR]

@GeorgeHasakran @Idaneretz שום דבר
זה שני פתרונות טובים מאוד.
אבל נורא מעט חברים בכלל השתמשו בכלל באיזה פתרון
הרוב המוחלט פשוט שוטפים במים וסבון

[ישראל דיסקינד | israel diskind @israel_diskind]

על דוכן העדים במשפט אייכמן עמד אדם רזה.

שואלים אותו לשמו,
והוא פותח בתיאור של מקום אחר.

לא ארץ, לא יבשת. פלנטה.

״כרוניקה מתוך הפלנטה אושוויץ״, הוא אומר.
לתושביה אין שמות,
אין הורים,
אין ילדים.
הם לא נשמו כמונו,
ולא מתו כמונו.

אחרי דקות ספורות הוא צונח מחוסר הכרה על רצפת האולם.

זה היה יחיאל די-נור. ק. צטניק.
והפלנטה האחרת הייתה ההברקה שהחזיקה אותו:
אם אושוויץ היא כוכב אחר,
אז מי שבנה אותה איננו בן אדם.
אולי שד.
אולי חייזר.
משהו שאין לו קשר אליי, אליך, למין האנושי.

אלא שדי-נור לא נשאר בתפיסה הזו.
חלפו שנים, והוא חזר בו מדבריו.

״לא השטן ברא את אושוויץ״, הוא קבע.
״האדם ברא אותה״.
לא כוכב אחר. אלא הכוכב הזה.
אותם רחובות, אותן ידיים.
הרוצחים לא ירדו מהחלל.
הם קמו בבוקר, שתו קפה, נישקו את ילדיהם, ויצאו לעבודה.
איזו עבודה?
לרצוח יהודים.

זו האמת הקשה יותר מכל פלנטה.
הרוע היה אנושי לגמרי. בנאלי.

אבל האמת שק. צטניק לא היה הראשון למסקנה הזו.
כבר ביטא זאת היטב האדמו״ר מקלויזנבורג, שאיבד בשואה את אשתו ואת אחד עשר ילדיו.

פעם, בשיחה, הפטיר הרבי שהיה יכול להיות בשואה גרוע יותר.
כולם סביבו נדהמו.
גרוע יותר ממה?
והוא ענה במשפט אחד:
״היה גרוע יותר, אילו אנחנו היינו הרוצחים״.

ק. צטניק הדתל״ש ניהל ויכוח עם עצמו חיים שלמים, עד שהגיע לאותה מסקנה של הרבי החסידי:

אין פלנטה אחרת.
הרוע נברא כאן, בידי אדם.
אבל אם הרוע אנושי,
גם השמירה מפניו צריכה להיות אנושית.

היום, כ״ו תמוז, 25 שנה לפטירתו של ק. צטניק.
יהי זכרו ברוך, ומסקנותיו, נר לרגלנו.🕯️

[Itan Dahan @DahanItan]

10/10 יציאה מהפינה שהכניסה אותו אליה
אסף הפייבוריט שלי

[טל רלבג @TalRalbag]

רעידת אדמה בבית שאן: נפתחה חנות לא כשרה שמיועדת בעיקר לעובדים הזרים באזור

בשולי: בעיניי תגובה יפה וסבירה של הרבנות

[שבירה בדרך @ShavitR]

אם זה לא היה עצוב ומפחיד
זה היה מערכון של טייכר וזרחוביץ
)שון ורון(
איזה פחד יאבאלולו

[טל בנתיים @ya_kaka_batahat]

ארמ מה אני עושה אם הנהג מונית שלקח אותי בבוקר לעבודה התקשר אליי אלף פעם לשאול מתי אני מסיימת וכשעניתי לו ואמרתי שאני לא רוצה מונית ושאני לא יודעת מתי אסיים וכו וכו הוא כתב לי את זה? חח לול חח!!

[Gadi Eisenkot - גדי איזנקוט @gadi_eisenkot]

ב-48 שנים שאני נלחם עבור ישראל איבדתי חברים, איבדתי משפחה, אני לא מוכן שנאבד גם את המדינה הזו.

אני מזמין אתכם ללכת איתי ישר!

[שבירה בדרך @ShavitR]

@itzikdev @shireuven ממליצה
זה עוזר ללמוד
ולשמוע מילים

[שבירה בדרך @ShavitR]

@idreamofpasta חברה שגרה אצל ההורים שמימנו לה הכל כולל אוטו וגם תואר לא הבינה למה אני בזמן התואר נקרעת לעבוד בסופש ואין לי פנאי לפגוש אותה כי אני צריכה לבשל ולקנות לעצמי אוכל.
רק נעלבה עליי שאני לא מגיעה מספיק להיפגש איתה.
באמת שהצלתי אותה מרצח באותם ימים...

[חדשות מלפני שנה @Milifney]

חבר פאנל "הפטריוטים" נועם פתחי על עסקת החטופים המסתמנת: "גם הביביסטים הכי גדולים לא יאפשרו לנתניהו להשאיר את המצב בעזה כמו שהוא. אם הוא לא יכריע את חמאס - הוא גמר את החיים הפוליטיים"

[Anat Kamm @anat_kamm]

זה קצת נישתי אבל הדבר שהכי משגע אותי בדיבורי זיני והדרג הנבחר זה שהוא דיבר על הממשלה והממשלה אינה! דרג! נבחר! תחזרו לכיתה י"א תעשו שוב בגרות באזרחות אם זה לא ברור

[Maya.z @M1235Maya]

להתחיל לרוץ בגיל 55 דרך מצוינת לפגוש אנשים...

היום פגשתי פאראמדיק שתי אחיות חובש וכמעט פגשתי את בורא העולם (:

[יהודה גזבר־פניגשטיין @Yehuda_Gizbar]

לפני שלשה שבועות מחקתי את האפליקציות של הרשתות החברתיות מהפלאפון. זה התחיל מהטוויטר, המשיך לפייסבוק וסיים באינסטגרם. התנתקתי גם מהחשבונות במחשב. אני יודע את הסיסמה ויכול להתחבר, אבל זה לוקח זמן, עוד שניה של השהייה, וההשהייה הזו שווה לי המון.

הכל התחיל כשהבנתי שאני מכור. ליטרלי מכור. לא מטאפורית. שאני משנה את הצורה בה אני חי את חיי (הולך לישון הרבה יותר מאוחר, עצבני יותר, מוסח דעת, מבזבז שעות, דוחה דברים) בגלל שאני יותר מדי בפלאפון, ואני יותר מדי בפלאפון כי אני מכור. לא מצליח להפסיק. היו לי תירוצים למכביר: אני עובד ברשתות. אני צריך לדעת מה קורה (גם, עבודה). אני צריך השראות לעבודה. אני בכלל לא כל כך הרבה זמן. אני נכנס רק בזמנים מתים. שאני נכנס רק לדקה. לקח לי המון זמן להבין שאלה ממש ממש תירוצים של מכורים, שהמוח שלי מנסה לשכנע אותי באי הנכונות של משהו שממש הרגשתי (וגם נאמר לי).

בתחושה שלי, הגעתי לתחתית. היה יום שפשוט עבר בבזבוז זמן מוחלט, מתוך תחושה של עשייה אינסופית. הרגשתי עמוס, אבל בפועל לא עשיתי כלום. לא כתבתי, לא עבדתי (עשיתי כאילו אני עובד), הייתי עם הילדים אבל לא הייתי איתם, ראיתי סדרה אבל במקביל גללתי בדברים לא מעניינים שאנשים שאני לא מכיר מספרים על חיים שאני לא עוקב אחריהם. ראיתי מתכונים. גללתי בפיד סרטונים אינסופי ששום דבר בו לא עניין אותי. התפרצתי מעצבים. צעקתי, אפילו. ואז הבנתי שדי, זהו, ומחקתי.

קרו דברים בשלשת השבועות האלה, כן? הקשב שלי חזר. הסבלנות שלי לילדים חזרה. הצלחתי להשלים עבודות בירוקרטיות שישבו עלי ומעכו לי את הנשמה. דילוורתי (שזה אומר שהשלמתי ושלחתי ללקוח) לא מעט תוצרים. עבדתי סוף סוף כמו שרציתי, בשעות העבודה. נחתי בשעות המנוחה. הצלחתי לחשוב על מה שאני רוצה לחשוב, ולא על מה שהאלגוריתם הביא לי. הצלחתי לחשוב על דברים למשך יותר מכמה דקות. ראיתי סדרה לאט לאט (ספיידר נואר, אהבתי). שמעתי מוזיקה. בהיתי בעצים שמעבר לחלון. הרגשתי שאני חוזר להיות אני.

לא עזבתי את הרשתות. זה עדיין חלק ניכר מהעבודה שלי. אני נכנס פעם ביום. מפרסם אם כתבתי משהו. מגיב לאנשים שהגיבו לי. אני עובר, ממוקד, על פיד שאספתי לי, בשביל השראה או כמעקב אחרי מה שאני צריך לדעת. אני עדיין מוצא את עצמי מבזבז זמן. אבל זה כבר לא בפלאפון, זה רק במחשב. וגם במחשב זה עם כמה חומות, ואני מבקש ממרב להגיד לי אם היא רואה שאני נשאב. מדי פעם אני נכנס לטוויטר, קורא משהו, אומר וואו, עבר לחלוטין מעלי כל הויכוח הזה. פעם הייתי ממש שקוע בחיים של האנשים האלה, שאני לא מכיר, ועכשיו אני מרגיש כאילו חזרתי לשכונת ילדותי. הכרתי פעם את האנשים האלה מהמשך הרחוב, אבל הם לא חלק אמיתי ממערכות היחסים בחיים שלי בשום צורה, אני לא לומד מהם שום דבר, ואין שום סיבה להקדיש אליהם את רוב חיי.

זה הסיפור שלי. הוא לא הסיפור שלכם. אתם אנשים אחרים, ואני לא אומר לכם איך נכון לחיות את חייכם. אני גם לא אומר שרשתות זה רע (הפוסט הזה מתפרסם ברשתות, נו מה). לא חוויתי הארה. חוויתי, ואני עדיין חווה, גמילה. זו לא גמילה פיזית (אני לא בקריז) אבל זה כן סוג של גמילה. בקיצור, הייתי מכור, אני עדיין מכור בלב, אני חושב. עכשיו שלשה שבועות אחרי, מרגיש שאני מטפס לאט החוצה. נופל מדי פעם. שומר שוב. זה האירוע. אני מרגיש שהוא עשה לי טוב, וחשבתי לכתוב אותו בתקווה שהוא יעשה לעוד אנשים טוב.