המ"מ שלי בכלל לא רצה אותנו.
אוגוסט 2005. ימים ספורים אחרי הגירוש מגוש קטיף התגייסתי לגדוד 101 של הצנחנים. הייתי בן תשע עשרה, תלמיד ישיבת ההסדר באלון מורה. הוריי התגוררו באותה עת בישוב גדיד שבגוש קטיף, חבריי נשארו בכפר דרום, בנצרים, בנווה דקלים ובגני טל, והלב כולו היה שם.
אנחנו הגענו לטירונות עם כאב גדול, עם לא מעט כעס ועם תחושה שאיש אינו באמת מבין אותנו.
גם למפקד שלנו היו חששות.
סגן משנה אילן גבאי, בן קריית טבעון, העדיף לקבל מחלקה אחרת. הוא חשב שיהיה פשוט יותר לפקד על חיילים שגדלו בעולם הקרוב לעולמו. גם אנחנו, אם לומר את האמת, לא היינו בטוחים שנצליח להתחבר אליו.
שנה אחר כך אילן נפל בקרב בעייתא א-שעב במלחמת לבנון השנייה.
היום, יום שלישי, ז' אב, מלאו עשרים שנה לנפילתו. וככל שחולפות השנים, אני מבין שהאדם שלימד אותי יותר מכול על אחדות ישראל לא גדל כלל בעולם שלי.
מהר מאוד גילינו שאילן בחר לעשות דבר נדיר: במקום לצפות שנבין אותו, הוא החליט להבין אותנו.
הוא נפגש עם ראשי הישיבות שלנו, שאל, הקשיב ולמד. במכתב הפרידה שלו מהמחלקה בסוף מסלול, הופיעו מושגים שאילן לא הכיר לפני כן כמו צום גדליה, תשעה באב, ההבדלים בין הישיבות ואפילו ההתלבטויות סביב חתונה של חבר קרוב. אלה היו מושגים שלא היו חלק מעולמו, אבל הוא הבין שכדי לפקד על אנשים צריך קודם כל להכיר אותם.
אילן היה מפקד קשוח, תובעני ובעל דבקות בלתי מתפשרת במשימה. הוא נולד עם אסתמה, אבל החליט שהיא לא תגביל אותו משירות קרבי. חלומו היה להגיע לסיירת מטכ"ל בעקבות אביו, אהרון. כשהחלום הזה לא התגשם, הוא לא ויתר לעצמו לרגע, והפך למפקד מחלקה יוצא דופן.
אבל מה שהפך אותו לגדול באמת לא היה רק המקצועיות שלו, זו הייתה האנושיות.
בשיחות המחלקה היה מקריא לנו קטעים מתוך מכתבי יוני. רק שנים אחר כך הבנתי שהוא לא ניסה רק להכשיר לוחמים, הוא ניסה לעצב בני אדם, והצליח.
באחד מימי הטירונות, חייל מהמחלקה נעצר בירושלים אחרי קטטה ולא הגיע לבסיס, אילן נסע בעצמו לטפל בשחרורו. אני זוכר משפחה של אחד החיילים שחיה בבית כמעט ריק, אילן גייס את אביו ואת חבריו כדי להביא להם מוצרי חשמל. הוא היה מסוגל לדרוש מאיתנו את המקסימום במסע או באימון, ובאותה מידה לדאוג לכל אחד מאיתנו כאילו היינו בניו.
הערצתי אותו.
היום עמדתי שוב ליד קברו בבית העלמין הצבאי בקריית טבעון, יחד עם הוריו, אהרון ובתיה, ועם חבריי למחלקה. כבר עשרים שנה אנחנו מגיעים לשם, כי יש דברים שאסור לשכוח לרגע ויש חובות שאין עליהן התיישנות:
החובה הראשונה היא לזכור את המשפחות השכולות, לא רק ביום הזיכרון, ולא רק כשהכאב עדיין טרי. גם אחרי עשרים שנה, בזמן שאנחנו ממשיכים בחיינו, מתחתנים, מקימים משפחות ובונים עתיד, אצלן נשאר תמיד כיסא אחד ריק.
והחובה השנייה היא ללמוד מאילן, לא רק את גבורתו, אלא את היכולת לראות אדם לפני שרואים את דעותיו. דווקא עכשיו, בימים של מערכת בחירות, של קיטוב ושל חלוקה בלתי פוסקת ל"אנחנו" ו"הם", אני נזכר במ"מ מקריית טבעון שבחר להבין חבורה של תלמידי ישיבות מאלון מורה לפני שביקש שנלך אחריו.
הוא לא ויתר על ערכיו, ואנחנו לא ויתרנו על שלנו. אבל הוא הוכיח שאפשר להישאר נאמן לעצמך, ובו בזמן להקשיב באמת, לכבד באמת ולחבר בין עולמות.
עשרים שנה אחרי נפילתו, נדמה לי שזו המורשת הגדולה ביותר שהותיר לנו.
לא רק לזכור איך אילן גבאי נפל אלא לנסות לחיות כפי שהוא חי.
שוטרים ביום, מחבלים בלילה- וגם בסופ"שים
שוב אותה כרוניקה עצובה שלא מפתיעה אף אחד:
לפי פרסום של @hakolhayehudi שוב- שוטרים במנגנוני הבטחון של הרשות הפלסטינית מעורבים בטרור.
תזכרו את זה טוב כשתשמעו מועמד לכנסת הבאה מדבר על "הפרטנרים".
אתם חייבים לקרוא
זה טקסט מכונן שכתב אתמול שופט בית המשפט המחוזי רון סולקין, בהחלטה בתיק של תושב חווה, לאחר שדחה ערר של הפרקליטות ומשטרת מחוז ש"י.
הוא מטיח ביקורת קשה בפרקליטות ויוצא להגנת אנשי החוות וכך כתב:
"יש לשים לנגד עיננו גם את המציאות הקשה עד בלתי נסבלת שחווים המתיישבים ביהודה ושומרון וביתר דגש - דרי החוות: פיגועים יום יומיים על הצירים; נסיונות חדירה ליישובים ולחוות; התנכלויות; גניבות חקלאיות; הצתות ושריפות.
המתיישבים מתמודדים עם אוכלוסייה עוינת, אשר לא פעם דורשת את רעתם, עד כדי קיפוד חייהם. טעות קלה בניווט, עלולה להסתיים בלינץ' ובחבלות קשות, עד כדי אובדן חיים. נסיעה פשוטה הביתה עלולה להסתיים בפגיעת ראש מאבן גדולה. עמידה בטרמפיאדה עלולה להסתיים ברצח תוך ירי ממכונית נוסעת.
חיים באזור כזה, תחת איום בלתי פוסק, מחייבים את המתיישבים, לא פעם, להיות חשדנים ולהקפיד על נחישות בפעולותיהם, באופן שלעיני אדם החי במקומות אחרים, עלול להיתפס כבוטה ואפילו מוגזם. אך את המעשים והתגובות מצדם יש לבחון, בין היתר, לנוכח מציאות זו, ולא בתנאי מעבדה, תחת משב המזגן ואור הניאון... "
מדהים.
כמו מים קרים על נפש עייפה.
שתפו. זה טקסט שהרבה אנשים צריכים לקרוא אותו.
@ImTheReplyGuy Poor Arab, got his gear from Temu.
The real Persian carpets come with proper AA guns, no need for Russian toys.
(Well, at least the smaller toys)
@ThePapaManDave Of course she's surprised, because her husband's wardrobe still consists of the same 3 shirts she bought him back when they were still dating.