1/5 יובל קיבל "כל משכך כאבים שאפשר לחשוב עליו", ואלי היה "פותח את הבוקר בריצה לקופסה של הכדורים". שניהם נפצעו בשדה הקרב, ובשיקום הארוך פגשו את האופיואידים, וגילו מלחמה חדשה: המלחמה בהתמכרות.
תחקיר @HashomrimOrg יחד עם @YediotAhronot שמתפרסם היום גם ב-7 ימים (לינק בסוף השרשור).>
@anat_kamm לא הבנתי למה לא. הרי זה פיגוע שיצא לפועל, גם אם המטוס לא התרסק. כמו שמי שהיה בזירת פיגוע ירי יכול להיות מוכר כנפגע פעולת טרור, גם אם הוא לא נורה ומת
מכיוון שצה"ל, משרד הביטחון והממשלה עברו להתגאות רק בתשומות (כמה פצצות זרקנו, כמה אוגדות הפעלנו, כמה מילואים גייסנו ובגדול - כמה כסף זרקנו), ולא בתשואות (מה השגנו עם כל זה) - אני מניח שבצבא מתייחסים למבצע כהצלחה כבירה
היום בבוקר אוגדה 98 סיימה את משימתה בפיקוד המרכז, והעבירה בחזרה את גזרת האחריות של גוש עציון ויהודה בחזרה לאוגדת איו״ש.
כיום כשמשימת האוגדה הסתיימה, יש להצביע על כך שלא ברור מה תרמה אוגדה נוספת בפיקוד המרכז, על אף המהלך החריג ביותר שנקט בו הרמטכ״ל זמיר לפני מספר שבועות. מהלך מהסוג הזה, שכמותו לא נעשה בפיקוד המרכז מאז תחילת שנות האלפיים, לא הוכיח את עצמו במיוחד. אוגדה 98 לא הצליחה להביא לגזרת האחריות שלה יכולות יוצאות דופן, ולא ניכר שינוי כלשהו במצב המבצעי בשטח.
בראש ובראשונה, הדבר ניכר במבצע שנוהל בחברון במשך 10 ימים כמעט ללא תוצאות (תפיסת אמל״ח מזערית, ללא איתור של תשתיות טרור יוצאות דופן. הרבה יחסי ציבור שבהם צה״ל מתמחה, אבל מעט הישגים. לשם ההשוואה - רק בסוף השבוע האחרון, נתפסו ביו״ש 6 כלי נשק. במשך כל עשרת ימי המבצע בחברון - נתפסו 4). וגם במדדי הטרור בשטחי יהודה ועציון - לא נרשמה ירידה בטרור הפלסטיני באזורים אלה, וגם לא בטרור היהודי. אולי אפילו להפך.
אוגדה 98 עוזבת את הגזרה בשקט, וצה״ל בוודאי לא יטרח גם להסביר או לתת תשובות לשאלות הנ״ל. שקיפות, אמינות ושיקוף מהימן לציבור של תמונת המצב המבצעית בגזרות השונות - מזמן הפכו למותרות בצה״ל של 2026. לצערנו.
"בפועל הגעתי לקמפיין להעלאת שכר המינימום, אבל כשישבתי שם לא דיברו על זה, זה היה יותר 'בואו נשווק את 'מינימום 40' כדי לגייס אנשים אלינו'": א', שהוטמעה בארגון "עומדים ביחד", חושפת מה הארגון באמת עושה בקמפיינים שלו
#הזיקית
מילה לכל מי שהיסס לדבר בפרשת עבד אבו שחאדה
אני מבין אתכם. אני ילד טוב וממלכתי שנוטה לתת אמון במוסדות המדינה. אם לא היה מדובר בעבד, אולי הייתי שותק. מחכה שיתבהרו הדברים
אבל זה היה עבד. עבד שאני מכיר מבפנים ומבחוץ. שהייתי חושד בי לפני שהייתי חושד בו. ופתאום הבנתי, פתאום ראיתי את זה. רדיפה חסרת בסיס של אדם חף מפשע
הפעם זה הגיע לסביבה הקרובה שלי ולכן הפעם ראיתי. הפעם באמת הרגשתי. אבל זה קורה מדי שבוע, כבר שנים. ליהודים, לערבים, לפלסטינים, למבקשי מקלט. למשפחות שלהם ולחברים שלהם.
בחברה בריאה ראש השב״כ היה צריך להתפטר כבר ארבע פעמים בשבוע האחרון. בחברה בריאה, חפצת צדק, שוויון ומינהל תקין, היתה צריכה לדרוש את זה יום יום
עד אז אני לא מציע לאבד אמון במוסדות המדינה. אבל לאנשים כמוני אני מציע קודם כל לא לאבד את האמון במצפון שלהם, בחברים שלהם, בהכרת המציאות שלהם. להתעקש לראות נכוחה ולעמוד נחושים. לפעמים אין ברירה אחרת
עבד אבו שחאדה, העיתונאי שנעצר בשבוע שעבר בשל "חשד למגע עם סוכן זר" - ישוחרר היום ממעצר.
פעילי רע"מ שנעצרו ברעש עצום ביום הבחירות בעקבות מידע שהעבירה לשכת רה"מ - שוחררו כולם מזמן (וגם האנשים שנעצרו יומיים לאחר מכן).
בינתיים כפי שחשף @RavivDrucker בשבוע שעבר, שב"כ מזמן עשרות רכזי שטח של רע"מ ל"שיחות" כדי לנסות לדוג ראיות נגדם או נגד המפלגה, אבל מהדיווחים על צוות החקירה המשותף - נראה שעד כה לא הוצגו שום ראיות כאלה.
ככה נראה מסע ציד של שב"כ, וליתר דיוק של ראש שב"כ, נגד המפלגות הערביות ונציגי הציבור הערבי
@MayaAsheri טוענת שאני הולך לצאת הכי בומר בעולם, אבל אכתוב את זה בכל זאת: אני לא מבין איך קונים בגדים באינטרנט. עשיתי את זה כמה פעמים ולדעתי מתוך לבשתי אולי 10% ממה שהזמנתי.
בסוף זה או גזרה לא מתאימה, או גודל לא מתאים, או סתם לא נראה כמו שחשבת, וגם חוויית הקניה באתרים היא מזעזעת ולא מזמינה
@GiladG1@MayaAsheri כרעיון אני מבין את הנוחות שיש לך את כל החנויות בעולם זמינות בלי לצאת מהבית, ולא את העשר רשתות שבמקרה יש בקניון שקרוב לבית. בפרקטיקה, זה לא עובד לי עם בגדים
@TalShorrer@MayaAsheri וואי, ממש לא. "לא צמוד" יכול להיות פחות צמוד באזור הבטן, ולהסתיר כרס, אבל יכול גם סתם להיראות כמו שק. "צמוד" יכול לגרום לך להיראות באדי בילדר מוגזם, או סתם להבליט זרועות שעבדת עליהם, אבל בקטע טוב.
@TalShorrer@MayaAsheri וואי, זה מה זה לא נכון. יש טישירט שייראה טוב על מישהו עם כרס שנראה כמו תפוח אדמה, ויש טישרט למישהו רזה, ויש טישירט למישהו רק עם כתפיים רחבות, ובגדול יש גזרות של טישירט לכל סוג של גוף
אין ספק. שמדובר ביוזר אותנטי של אדם ישראלי אמיתי שמדבר עברית כשפת אם וחי בישראל. הרי מי מאיתנו לא למד בבית הספר על "הכוכב הצהוב" שאיתו סימנו יהודים בשואה?
בשנת 1942, קצין גרמני שיכור ישב לארוחת ערב והתרברב על האישה היהודייה שבחר מהבית-בושת שהנאצים אילצו לפתוח בעיר. הוא אמר את שמה בקול רם. הערבי התוניסאי שישב מולו נשאר רגוע, חייך, מזג עוד יין, וסיים את הארוחה. אחר כך הוא נסע עם הקצין הביתה, דהר ברחובות החשוכים, ודפק על דלת קרוב לחצות. באותו לילה, הוא הסתיר 25 אנשים למשך ארבעה חודשים. הוא מעולם לא דיבר על זה שוב.
שמו היה חאלד עבד אל-והאב. הוא היה בן 31, מוסלמי תוניסאי עשיר שלמד אמנות וארכיטקטורה בניו יורק ודיבר גרמנית שוטפת. קציני נאצים סמכו עליו. הם הזמינו אותו לארוחות הערב שלהם.
תוניסיה הייתה המדינה הערבית היחידה שסופחה ישירות על ידי גרמניה הנאצית במהלך המלחמה. משפחות יהודיות גורשו מבתיהן. יותר מ-5,000 גברים יהודים נשלחו למחנות עבודת כפייה. כוכבי צהוב סימנו כל חזה.
באותו לילה של דצמבר בעיר החוף מהדיה, חאלד הקשיב כשהקצין התרברב. האישה ששמה נקרא הייתה שייכת למשפחה שחאלד הכיר כל חייו.
הוא עזב מיד. הוא נסע במהלך הלילה. הוא דפק על דלתם בחצות.
אל תיקחו כלום. בואו עכשיו.
הוא אסף 25 אנשים — אמהות, אבות, בני דודים וילדים — ונסע איתם כמעט 30 קילומטר לחווה המשפחתית שלו, הסתיר אותם בתוך בית העיתונות של הזיתים, באורוות ובבנייני האחסון.
זה לא היה מעשה גבורה אחד. זה היו ארבעה חודשים רצופים של אומץ לב.
הוא האכיל אותם בעוד האספקה הופכת נדירה. הוא שמר על תינוקות שקטים. הוא סמך על המשרתים שלו לשמור על שתיקה. כשחיילים גרמנים הגיעו לספור משפחות יהודיות, האנשים המוסתרים הצמידו כוכב צהוב לבגדיהם ועמדו ללא ניע. כשהחיילים עזבו, הכוכבים הוסרו שוב.
באחת הלילות, חייל שיכור הסתובב לתוך החווה וגילה אותם. ילדה בת אחת-עשרה שהסתתרה מתחת למיטה צפתה בו צוחק ומאיים להרוג את כולם שם. אז חאלד הופיע. היא זכרה אותו כל חייה כמלאך שומר. הוא הלך בשלווה עם החייל החוצה, לקח ממנו את הנשק, ושלח אותו משטחו.
איש בחווה ההיא לא מת.
במאי 1943, כוחות בריטיים שחררו את תוניסיה. כל 25 האנשים חזרו הביתה בחיים.
חאלד חזר לחיים שקטים. הוא נישא, גידל בנות, צייר, ועבד בשירות הממשלתי.
הוא מעולם לא סיפר לאיש מה עשה. לא לאשתו. לא לילדיו. לאיש.
הוא מת ב-4 בספטמבר 1997, בגיל 86. סיפורו נקבר איתו.
עשר שנים אחר כך, בתו פאיזה ישבה בבית קפה בפריז וקראה עיתון יום ראשון כשהיא נתקלה בריאיון עם היסטוריון אמריקאי שתיאר ערבי תוניסאי שהסתיר 25 יהודים ב-1942.
ההיסטוריון הזכיר את אביה בשמו.
היא הייתה בת 45 ולא שמעה את הסיפור מעולם קודם לכן.
היא פנתה להיסטוריון. אחד הילדים שניצלו בחווה השאיר אחריו 83 עמודי עדות לפני מותה. כל פרט התאים.
"גיליתי מחדש את אבי", אמרה פאיזה מאוחר יותר.
חאלד הוצע לקבלת העיטור הגבוה ביותר של ישראל המוענק ללא-יהודים שהצילו חיי יהודים. הוא היה הערבי הראשון שיקבל אותו.
הוועדה דחתה, ואמרה שהוא לא סיכן את חייו מספיק.
פאיזה השיבה במשפט שההיסטוריה לעולם לא תשכח:
"אבי פתח את ביתו ליהודים. הם לא פתחו את שלהם בפנינו."
היום, 25 האנשים שחאלד הציל יש להם מאות צאצאים החיים ברחבי ישראל, צרפת, אמריקה ותוניסיה. הילדה הקטנה שהסתתרה מתחת למיטה גדלה, עברה לפריז, ובנתה משפחה משלה. איש מהם לא היה קיים אם חאלד היה שותק באותו לילה.
היה לו הכול להפסיד. הוא פעל בכל זאת. אחר כך בילה את שארית חייו בלא לומר דבר על זה.
העולם כמעט שכח אותו פעמיים. עכשיו אנחנו יודעים את שמו.
@TalShorrer@MayaAsheri אמיתי, לא מבין איך אנשים עושים את זה. הכי קרוב לזה שעובד לי טוב זה נעליים, כי בסוף אתה יודע איזה מידה אתה במותגים גדולים כמו נייק ואדידס, ואין מיליון גזרות, אז מידה זה בדרך כלל מספיק. אבל בחולצות?