המ"מ שלי בכלל לא רצה אותנו.
אוגוסט 2005. ימים ספורים אחרי הגירוש מגוש קטיף התגייסתי לגדוד 101 של הצנחנים. הייתי בן תשע עשרה, תלמיד ישיבת ההסדר באלון מורה. הוריי התגוררו באותה עת בישוב גדיד שבגוש קטיף, חבריי נשארו בכפר דרום, בנצרים, בנווה דקלים ובגני טל, והלב כולו היה שם.
אנחנו הגענו לטירונות עם כאב גדול, עם לא מעט כעס ועם תחושה שאיש אינו באמת מבין אותנו.
גם למפקד שלנו היו חששות.
סגן משנה אילן גבאי, בן קריית טבעון, העדיף לקבל מחלקה אחרת. הוא חשב שיהיה פשוט יותר לפקד על חיילים שגדלו בעולם הקרוב לעולמו. גם אנחנו, אם לומר את האמת, לא היינו בטוחים שנצליח להתחבר אליו.
שנה אחר כך אילן נפל בקרב בעייתא א-שעב במלחמת לבנון השנייה.
היום, יום שלישי, ז' אב, מלאו עשרים שנה לנפילתו. וככל שחולפות השנים, אני מבין שהאדם שלימד אותי יותר מכול על אחדות ישראל לא גדל כלל בעולם שלי.
מהר מאוד גילינו שאילן בחר לעשות דבר נדיר: במקום לצפות שנבין אותו, הוא החליט להבין אותנו.
הוא נפגש עם ראשי הישיבות שלנו, שאל, הקשיב ולמד. במכתב הפרידה שלו מהמחלקה בסוף מסלול, הופיעו מושגים שאילן לא הכיר לפני כן כמו צום גדליה, תשעה באב, ההבדלים בין הישיבות ואפילו ההתלבטויות סביב חתונה של חבר קרוב. אלה היו מושגים שלא היו חלק מעולמו, אבל הוא הבין שכדי לפקד על אנשים צריך קודם כל להכיר אותם.
אילן היה מפקד קשוח, תובעני ובעל דבקות בלתי מתפשרת במשימה. הוא נולד עם אסתמה, אבל החליט שהיא לא תגביל אותו משירות קרבי. חלומו היה להגיע לסיירת מטכ"ל בעקבות אביו, אהרון. כשהחלום הזה לא התגשם, הוא לא ויתר לעצמו לרגע, והפך למפקד מחלקה יוצא דופן.
אבל מה שהפך אותו לגדול באמת לא היה רק המקצועיות שלו, זו הייתה האנושיות.
בשיחות המחלקה היה מקריא לנו קטעים מתוך מכתבי יוני. רק שנים אחר כך הבנתי שהוא לא ניסה רק להכשיר לוחמים, הוא ניסה לעצב בני אדם, והצליח.
באחד מימי הטירונות, חייל מהמחלקה נעצר בירושלים אחרי קטטה ולא הגיע לבסיס, אילן נסע בעצמו לטפל בשחרורו. אני זוכר משפחה של אחד החיילים שחיה בבית כמעט ריק, אילן גייס את אביו ואת חבריו כדי להביא להם מוצרי חשמל. הוא היה מסוגל לדרוש מאיתנו את המקסימום במסע או באימון, ובאותה מידה לדאוג לכל אחד מאיתנו כאילו היינו בניו.
הערצתי אותו.
היום עמדתי שוב ליד קברו בבית העלמין הצבאי בקריית טבעון, יחד עם הוריו, אהרון ובתיה, ועם חבריי למחלקה. כבר עשרים שנה אנחנו מגיעים לשם, כי יש דברים שאסור לשכוח לרגע ויש חובות שאין עליהן התיישנות:
החובה הראשונה היא לזכור את המשפחות השכולות, לא רק ביום הזיכרון, ולא רק כשהכאב עדיין טרי. גם אחרי עשרים שנה, בזמן שאנחנו ממשיכים בחיינו, מתחתנים, מקימים משפחות ובונים עתיד, אצלן נשאר תמיד כיסא אחד ריק.
והחובה השנייה היא ללמוד מאילן, לא רק את גבורתו, אלא את היכולת לראות אדם לפני שרואים את דעותיו. דווקא עכשיו, בימים של מערכת בחירות, של קיטוב ושל חלוקה בלתי פוסקת ל"אנחנו" ו"הם", אני נזכר במ"מ מקריית טבעון שבחר להבין חבורה של תלמידי ישיבות מאלון מורה לפני שביקש שנלך אחריו.
הוא לא ויתר על ערכיו, ואנחנו לא ויתרנו על שלנו. אבל הוא הוכיח שאפשר להישאר נאמן לעצמך, ובו בזמן להקשיב באמת, לכבד באמת ולחבר בין עולמות.
עשרים שנה אחרי נפילתו, נדמה לי שזו המורשת הגדולה ביותר שהותיר לנו.
לא רק לזכור איך אילן גבאי נפל אלא לנסות לחיות כפי שהוא חי.
פיד הייטק: יש לי 2 חברים מוכשרים וחרוצים שמחפשים עבודה בתקופה המאתגרת הזו.
אחד מהם עבד איתי עד לפני שבועיים והוא גם בחור זהב בפן האישי וגם מקצוען אמיתי במה שהוא עושה (בקאנד\פולסטאק עם 5 שנות ניסיון).
השני סיים עכשיו לימודים ומחפש להתחיל את דרכו בתעשייה: חרוץ, שקדן, ידען ולא מפחד ללכלך את הידיים בכל מה שצריך.
אם מגייסים אצלכם או שאתם מכירים מקומות שמגייסים ממש אשמח אם תוכלו לכתוב לי ואעביר להם, ואם לא מכירים- שתפו ותעזרו לנו להגיע לכאלו שכן.
ביחד ננצח
@KaganJudith אני זוכר שאחד המנהלים שלי בעבר, איש ספר וידען, העיר לי על מסמך עם "לעניות דעתי" במילים אצלנו לא כותבים כך. שלושים שנה לפני ai.
מנגד, ראיתי גם מסמך עם "לעניות דעתך"...
@ShukiFriedman הכרתי את אבי שגיא ז"ל לפני כשנה כשהצטרף למניין שלנו. היה תלמיד חכם, איש אשכולות רהוט וחד. זכיתי ללמוד ממנו רבות בשיחות בתקופה זו.
יהי זכרו ברוך.
נכנס הבוקר לחדר של אלעד, ילד שמתמודד עם אוטיזם בתפקוד נמוך, לא מדבר, בקושי מתקשר, ומאוד אלים. המשפחה שלו המתינה שנה וחצי לאשפוז אצלנו, כי אין כמעט מסגרות שמתאימות לטפל בילדים כאלה. שנה וחצי שבה הוא מצליח לשרוד בגן שעתיים שלוש בקושי, ומכה את עצמו ואת ההורים שמלאים בסימנים כחולים>>