יש לי חוק שקבעתי לעצמי.
חוק אחד. פשוט.
שאני לא אעבור מעל איש שוכב ברחוב מבלי לראות שהוא נושם ומבלי להזמין מד"א.
היום הזמנתי שוב.
לא סגור על מי שומר החוק הזה, עליהם או עליי.
2/2 לפיד הזכיר את פרידריך האייק, אז אני משווה ומעלה באחת החוקרות הכי מעניינות שיש היום, פרופ' מריאנה מצ'וקאטו, שספרה "המדינה היזמית" על תרומת המגזר הציבורי לחדשנות היה עבורי מאיר עיניים וחשוב.
השירות הציבורי הוא לא שם קוד לבינוניות וסרבול, הוא צריך ויכול להיות הסיפור של כתיבת החוזה בין המדינה לאזרחיה.
יעיל, טכנולוגי, עם האנשים הכי טובים ומקצועיים, בו העובדים מתוגמלים על השליחות ולא בו השליחות היא צידוק לשכר מביש והיעדר תגמול.
ודבר אחרון, יש הלימה ברורה בין לאומנות וקיטוב חברתי עמוק לאי שוויון, הסרנו אחריות והחברה שלנו התפרקה. אי השוויון הקיצוני פה, הוא מה שמאפשר למנהיגות מסוכנת לשחוק את הדמוקרטיה ולחרחר כאן מדון ושנאה.
חברתי היקרה נועם וידן, אמרה לי משפט שהפך למוטו שלי: הגרסה העמוקה ביותר של דמוקרטיה ליברלית, היא סוציאל דמוקרטיה. זה החיסון שלנו מפני רודנות ורודנים.
אם יש לי מסקנה אחרי השבעה באוקטובר, זה שאין לישראל את הפריבילגיה לא להיות מדינת רווחה שדואגת לאזרחיה, ממיגון ועד לבריאות הנפש, מביטחון ועד לשיקום הצפון והדרום.
עלינו המשימה לבנות את השירות הציבורי מחדש, כפאר היצירה הישראלית - הטובים והטובות לשירות הציבורי. זאת התקווה.
לא עובר יום בלי שאתאבל על אובדן רצף הדיאלקטים הכנעני של הלבנט דמיינו סיטואציית סקנדינביה עם דיאלקט שמשתנה בהדרגה מאוגריתית בצפון למואבית בדרום במקום קווים חדים של ערבית ועברית איך יהיה צחוקים
בראבו 👏 כל מילה!!
בישארה גרגס, לבנון:
🚩 שלום עם ישראל הוא המושג המאיים ביותר בפוליטיקה הלבנונית לא משום שהוא מאיים על לבנון, אלא משום שהוא מאיים על כל פלג שבנה את כוחו על היעדרו המתמשך.
עקבתי אחרי המדינה הזו במשך עשרות שנים, ואני אומר את מה שאיש לא מעז לומר: מי שמתנגד לשלום לא מגן על לבנון הוא מגן על הרלוונטיות של עצמו. חזבאללה אינו יכול להתקיים בלי “אויב” בשער. איראן אינה יכולה להצדיק את המסדרון שלה אל הים התיכון בלי חזית שלא נסגרת לעולם. וכל מצביא שהפך למדינאי והלבין עבר מיליציוני לתפקיד בממשלה זקוק לחוסר יציבות מתמשך כפי שטפיל זקוק לפונדקאי.
לכן הם מעדיפים מוות על פני שלום. לא מוות לבנוני שמעולם לא עלה להם בלילה ללא שינה אלא מותו של המנגנון שמזין אותם. הנוצרים ראו את הנשיאות שלהם מתרוקנת מתוכן והופכת לחותמת גומי שמונפקת מהדאחיה. הסונים ראו את רצח רפיק חרירי ואת יורשיו הפוליטיים נאלצים לחיות לצד המערכת שאחראית לרציחתו. הדרוזים ראו את האוטונומיה שלהם מצטמצמת לשיחת טלפון עם “מפעיל”. כל קהילה שמחוץ למסלול של חזבאללה חיה תחת כיבוש לא מוצהר במסווה של אחדות לאומית והיעדר השלום הוא המנעול על הכלוב.
שישים שנות סירוב לא שחררו אפילו מטר רבוע אחד, לא בנו תחנת כוח אחת, ולא הבטיחו עתיד. הן קברו 200 אלף בני אדם, פשטו רגל למדינה, הגלו דור שלם, והעבירו שליטה אסטרטגית מלאה למיליציה שעונה לטהראן וקוראת לזה ריבונות.
מי שעדיין מגן על זה אינו פטריוט. הוא או שליח או בן ערובה שהותנה כל כך בשבי עד שהוא טועה לחשוב שהסוהר הוא שומר.
זו הסיבה ששלום אינו רק עמדה דיפלומטית; זהו המעשה היחיד שמסוגל למוטט את כל ארכיטקטורת השבי הלבנונית. ברגע שהצידוק למלחמה נעלם חזבאללה מאבד את זכות הווטו שלו, איראן מאבדת את אחיזתה האידיאולוגית האחרונה על הים התיכון, וכל שחקן פוליטי בביירות נאלץ לעמוד חשוף, ללא הסכסוך שמאחוריו הסתתר במשך חצי מאה.
ורק אז, ורק אז, יוכלו הלבנונים לנהל את השיחה שהושתקה מאז הסכם טאיף: איך נראית המדינה הזו כשאף אחד לא מחזיק אקדח ליד השולחן? אולי פדרליזם. אולי חלוקה. אולי מודל שאיש עוד לא ניסח. אבל השיחה הזו בלתי אפשרית כל עוד פלג חמוש אחד מחזיק בזכות קבועה להכריע את כל הקהילות בשם “התנגדות” שלא מתנגדת לשום דבר מלבד עצם הישרדותה של לבנון.
המתנגדים לשלום יודעים זאת היטב. הם יודעים שביום שלבנון תחתום המיתוס שעליו הם פועלים ימות. לכן הם יילחמו בזה בכל הכלים: אשמה דתית, בושה לאומית, פחד עדתי. כי שלום לא רק מסיים סכסוך עם ישראל הוא מתחיל חשבון נפש איתם. והם יעדיפו לקבור עוד דור מאשר להתמודד עם החשבון הזה.
די. היעדר השלום כבר עלה ללבנון בכל דבר, חוץ מפעימת הלב האחרונה שלה והאנשים שגרמו לכך מבקשים עכשיו עוד זמן. היה להם מאה שנה. התשובה היא לא.״
כל היום שיחות. ראשי רשויות, מנהלות ומנהלי אגפים, מנהלות ומנהלי בתי ספר, גנים. נקיונות. סידורים. פול גז.
מי בהדממה? המדינה. אף מילה רשמית מפרוץ השלום. משרד החינוך יעדכן אחרי המופלטות. כל היתר דממה. כאילו אין מדינה שמחכה.
למישהו יש תמספר של ההוא מפקיסטן?