אני לא מיכאל, ברק, אבל ראיתי לנכון להגיב לציוץ שלך.
ראשית, אמליץ לך על קצת פחות זלזול, לעג ובוז כ��פי עמיתים שלא חולקים את ההערצה שלך ליובל אברהם. זו נקודת התחלה טובה לדיון מוצלח יותר.
ועתה לדיון עצמו. אני מכיר את עבודתו של אברהם, ובדיוק משום כך אני חושב שהבעיה איתו עמוקה יותר מתחקיר כזה או אחר. הסרטים ��תיעודיים שלו, אליהם התייחס מיכאל, משתמשים באומנות להעברת מסר ועל כן נופלים במה שתחקיר עיתונאי אמיתי לא היה נופל בו.
אך גם בתחקירים שלו יש דפוס שחוזר על עצמו, כפי שקורה עם עיתונאים אזרחיים של דור המדיה החברתית: מקורות אנונימיים מספקים טענה קשה; הפרשנות המפלילה ביותר שלה הופכת לכותרת; מה שמסבך את הנרטיב נדחק לשוליים; ומטענה שדורשת אימות עוברים במהירות לקביעה מוסרית גורפת.
קח את תחקיר Lavender. שישה מקורות אנונימיים תיארו שימוש מטריד בכלי מודיעיני ואת מידת הבקרה האנושית עליו. בהחלט ראוי לתחקיר. אלא שאברהם כבר מסגר אותו כ־“AI machine directing Israel’s bombing spree” וכמערכת שסימנה 37 אלף פלסטינים לחיסול. צה"ל טען מנגד שמדובר במאגר המסייע לאנליס��ים בהצלבת מידע, לא במערכת שקובעת מטרות לתקיפה.
יכול להיות שהמקורות של אברהם תיארו נאמנה שימוש פסול בכלי. אבל יש מרחק גדול בין זה לבין הכותרת שלפיה מכונת AI ישראלית מנהלת מסע הפצצות חסר הבחנה ללא עין אנושית. בדיוק את המרחק הזה עיתונאי אמור לחקור, לא למחוק.
דוגמה בוטה אפילו יותר היא תחקיר "83% מההרוגים בעזה הם אזרחים". אברהם לקח מאגר שבו זוהו כ־8,900 פעילי חמאס וג'יהאד אסלאמי שנהרגו, השווה אותו לכ־53 אלף הרוגים בסך הכול, והעולם קיבל כותרת שלפיה רק 17% מההרוגים היו לוחמים.
אלא ש"לא זוהה במאגר כלוחם שנהרג" ו"בלתי מעורב" אינם אותו דבר.
המאגר אינו כולל בהכרח כל פעיל שנהרג, מגויסים חדשים, אנשים שטרם זוהו או מי שהשתתפו בלחימה בלי להיות מסווגים בו. ויש גם שאלות מורכבות יותר: האם נער בן 16 שגויס לחמאס ונשלח להילחם הוא "ילד" או לוחם? האם ��דם הרשום כרופא, עיתונאי, עובד סיוע או כדורגלן הוא בלתי מעורב אם השתתף בלחימה, בין אם בטבח השבעה באוקטובר או לאחר מכן?
אלה לא זוטות. אלה בדיוק הדברים שצריך לברר לפני שהופכים את כל מי שלא נמצא במאגר ל"אזרח" ומדביקים לעולם כותרת של 83% (אברהם טען עוד למעל 90% לאחר מכן).
ואז מגיעים לסרטים.
No Other Land מספר לצופה סיפור שבו פסק הדין כבר נכתב. כמעט כל מה שעשוי לסבך אותו נעלם: ההיסטוריה של שטח אש 918, המחלוקת על מגורי הקבע במקום, תצלומי האוויר, הבנייה לאורך השנים והליך משפטי שנמשך עשרות שנים ובסופו בג"ץ דחה את טענות העותרים.
אפשר לחשוב שבג"ץ טעה וגם להתנגד למדיניות הישראלית, ��בל אי אפשר להעלים את הצד השני של מחלוקת ומשפטית ואז לקרוא למה שנותר "תיעוד המציאות". זו בחירה פוליטית, אנטי ישראלית במובהק המרדדת את העימות עם הפלסטינים.
ועכשיו NAZA, שבו טרם צפיתי ולכן לא אקבע מה יש בו. אבל לפי האופן שבו אברהם עצמו מציג אותו, אותה מתודה חוזרת: 24 אנשי צבא ומודיעין, רובם אנונימיים, הופכים לבסיס לטענה מערכתית על "הרג המוני" ומחושב של אזרחים.
ייתכן שהעדויות נכונות ואף חושפות דברים חמורים מאוד. אבל עיתונאי צריך לשאול עד כמה הן מייצגות, להציב מולן ראיות והסברים אחרים ולתת גם קונטקסט מבצעי ומשפטי. לפי מספר צופים הקונטקסט הזה לא קיים בסרט.
וזו בעיניי הבעיה הרחבה יותר אצל אברהם: הכיוון כמעט תמיד חד־סטרי. ישראל היא התגלמות כל הרוע, בעלת הסוכנות, הכוח, הכוונה והאשמה; הפלסטינים כמעט תמיד מופיעים כמי שדברים נעשים להם. חמאס, הבחירות שלו, אופן הלחימה שלו, והאופן שבו הוא מעצב את שדה הקרב במרחב הלחימה האורבני, לעיתים קרובות בתמיכת בלתי מעורבים, נדחקים החוצה בדיוק כאשר הם מסבכים את התזה.
אפשר להיות פעיל פוליטי. אפשר ליצור קולנוע פוליטי מצוין. אפשר גם לפרסם תחקירים חשובים. אבל פרסים, מחיאות כפיים וחשיפות קודמות (בעייתיות בפני עצמן) אינם מעניקים לאיש פטור מספקנות, או מעניקים לו תעודת עיתונאי "מעולה".
אז כן, ברק: גוגל הוא באמת כלי מצוין. כדאי להשתמש בו לא רק כדי לספור ליובל אברהם הישגים, אלא גם כדי לבדוק את המתודולוגיה, ההשמטות והפער שבין מה שהראיות מאפשרות לקבוע לבין מה שהכותרת רוצה שתאמין. וזה בדיוק ההבדל בין עיתונאי חוקר לבין אקטיביסט שמתייחס לעיתונות ולאומנות ככלי תעמולתי.
הר הרצל ראה ושמע הרבה.
אפשר להגיד שכמעט כל מפגן אבלות היה כאן. אבל השמעה של "שורו הביטו וראו" במנגינה השמחה, לאלפי אנשים דוממים, לא שמעתי עד לרגע זה. איזה כאב..
אביב גלבוע הי"ד.
ילד שמח, חקלאי מסור, קלע חוד ההולך ראשון ביחידה שהכי ראשונה בלחימה, לוחם עז נפש, אבדה גדולה.
בסדר אבל בבקשה תזכרו גם את המשפחות של החטופים הפחות מפורסמים ופוטוגניים, המשפחות שלא יודעות להתבטא באופן שובר לב בפומבי. כואב להן לא פחות וגם הן ירצו שלא תעזבו אותן
@gontarzn@shailevy6 לגמרי.
ובנפרד מהמחדל שבגינו ההנהגה חייבת לעוף, אני לא מצליח להימנע, ניר, מהמחשבה: איך זה שאשכרה יש מי שמסוגל להרהר בצעד מדיני מול יו"ש, שעלול לחולל את אותם מראות גם מרכז. עזוב את הקטע הדתי, סטייל וסרלאוף. נטו ריאליזם. עם מי ייחתם "הסכם" שם, עם תתי-האנוש ו/או התומכים בהם?
@avishaigrinzaig ויותר גרוע: הרי ברור ל-n12 שהיא לא באמת התכוונה לזה כי דקה אחרי היא אומרת לכתבת שהיא לא הייתה מסוגלת להיכנס לחדר האוכל באתר הנופש בו הן שהו כי היה שם אורז ו"זה הזכיר לי את עזה".
פשוט בושה.
נועה,
אני לא מכירה אותך. אבל אני מעריצה או��ך. כל היום לנבור בתוך סרטוני אימה, תמונות נוראיות של שחיטה. לחשוף את הנפש שלך למראות הכי קשים, וכל יום, כל היום, לצעוק לעולם שלא לשכוח.
את אישה חזקה ושליחה מדהימה של העם היהודי, תודה על הכל❤️
@NoaMagid
עדה שגיא, בת ה-75 ששוחררה משבי חמאס לאחר 53 ימים בראיון לרשת BBC הבריטית: על אף שהייתי מזוהה עם הקריא��ת לשלום, אני לא מאמינה שזה אפשרי.
עוד היא מספרת: חמאס שילם לסטודנטים 70 ש"ח כדי שישמרו עליי
https://t.co/6skFzRdD6v
7.10
זה הרגע שבו איבדתי סופית את האנושיות. מישהי שעבדה איתי נטבחה למוות אני לא אפרט מה עבר על הגופה שלה, מישהי שהכרתי מגיל 16 נחטפה ונרצחה בעזה, בת דודה שלי כמעט נרצחה בנובה. בערך בסיפור ה-6 הקרוב אלי די איבדתי את האנושיות
@odaskal@Nehemia_GA אם הגישה היא שחמאס יהיה כאן עוד 15 שנה, אפשר לארוז! איום ביטחוני בסדר גודל הזה, שאך לאחרונה מימש עלינו את תורתו הרצחנית באפוקליפסה שהאנושות לא ידעה כמותה שנים, לא יכול להישאר על כנו ולו בחלק מכוחו.
רק כשנבין שזו מלחמה על חיינו, נפעל נכון ויקרה הדבר המיוחל ביותר: ישוחררו חטופינו
@avishaigrinzaig@YehudaSob מעניין האם המניע של רוב השופטים להענקת יחס מופגן של כבוד והערכה בולטים - שלא לומר צורמים - לעותרות (כפי שניתן לצפות כעת בשידור ישיר בלינק פה) הוא הזדהות אידאולוגית, או רצון להראות לעולם את עצמאות מערכת המשפט הישראלי�� ונקיות הכפיים בבואה לדון בנושא כה רגיש https://t.co/vUHSW5ryb8